הפועל הלא מאוחד: על פתיחת העונה המקרטעת של הפועל תל אביב

אחרי שלושה משחקים רשמיים, אומנם כולם בגביע הטוטו, אבל עדיין – רשמיים, הפועל תל אביב עדיין ללא ניצחון. חשוב להדגיש: באופן אישי אני לא מוצא טעם להתרשם מתוצאות בגביע הטוטו, אין להן כל קשר אמיתי למציאות, ובליגה, כשמתחיל המאני טיים, מתגלים דברים אחרים לגמרי. אבל בכל זאת, היו ציפיות כלשהן מהפועל תל אביב של השנה, ובינתיים נראה שכל העסק קצת מקרטע. ככה זה, השילוב בין בעלים זרים לבין מאמן זר – בעונה הראשונה של שתי הפונקציות האלה בכדורגל הישראלי – הוא הימור קצת מסוכן, אין צורך להסביר בכלל למה.

ההחתמה של מאוויס צ'יבוטה בשבוע שעבר הייתה מהלך נהדר, צ'יבוטה הוא שחקן מעולה שיכול להרים את האדומים רמה אחת למעלה. אבל יש שתי נקודות: האחת, עבור הפועל תל אביב, "רמה אחת למעלה" זה לעלות, נכון לעכשיו, ממקום 7 לאולי מקום 6. כי נקודות התורפה של הפועל בכלל לא נמצאות על המגרש כרגע. קבוצת בעלות חדשה, זרה (המעבר מ"האחים ניסנוב" ל"האחים מינצברג" הוא אחד הגדולים בתולדות הכדורגל שלנו) שהביאה איתה מאמן זר שלא ממש עבד כמאמן ראשי (את זה, עם כל הכבוד, גם מכבי תל אביב עשתה).

הנקודה השנייה היא שהפועל תל אביב לא שילמה על צ'יבוטה. היא קיבלה אותו תמורת תשלום של 50% למכבי חיפה מכל עסקה עתידית שתתבצע על צ'יבוטה. מבחינה עסקית זה אחלה דבר, מבחינת בעלים אמריקאי שבא להעיף את הקבוצה לגבהים חדשים – החתמה כזו מזכירה יותר מהלכים של ברק אברמוב.

וזה מוזר, כי במסיבת העיתונאים לקראת פתיחת העונה הצהיר דיוויד מינצברג שהשאיפה היא ש"הפועל תל אביב תהיה ברמה העולמית". הצהרה יפה, מרגשת ומבטיחה. רק לא ברור למה הכוונה ואיך הוא מתכוון לעשות את זה, בטח כשבינתיים הוא בנה לא יותר מקבוצה נחמדה לליגה הישראלית, כזו שנעה על ציר אשדוד-הפועל ירושלים. בניגוד לרבים, בעיניי הרכש של הפועל תל אביב עד כה לא מלהיב (החליפו בלם צעיר מוכשר בבלם צעיר מוכשר, צירפו את חוסה רודריגס בשכר גבוה מאוד ואם שתי העסקאות הכי חשובות של הקיץ הן החתמת צ'יבוטה בתמורה לאחוזים עתידיים והחתמת עמרי אלטמן ב־200 אלף יורו, יש פה אולי חשיבת כדורגל יפה ולטעמי גם לא רעה מבחינה עסקית, אבל בוודאי שלא מדובר בהשקעה כספית שמטרתה להפוך את הפועל לקבוצה ברמה עולמית).

ואם הרגל הראשונה שעליה נשענת הפועל תל אביב באופן לא יציב מספיק ולא ברור היא הבעלות האמריקאית, הרי שהרגל השנייה שלא ברורה היכולת שלה להחזיק את הגוף המכובד באדום היא המאמן מייקל ולקאניס. צריך להגיד מראש: ברור שהוא יכול להצליח בהפועל תל אביב. אבל בינתיים, אפשר להודות, זה לא נראה משהו (אף ששוב – גביע הטוטו!) ומי שצריך זמן להתאקלם אלה לא השחקנים אלא דווקא המאמן. רק השבוע, אחרי ההפסד לאשדוד, קראנו שבחדר ההלבשה כבר יש ביקורת על המאמן – לא העניין הכי בריא שקיים. אבל ככה זה בכדורגל הישראלי עם בעלי תפקיד זרים – להם אין מקורבים בתקשורת, בניגוד לחבר'ה המקומיים, וההדלפות בהתאם.

ואלה בעצם שתי הבעיות העיקריות שעלולות לצוץ סביב ולקאניס העונה: היכולת הלא ברורה שלו לקחת קבוצה עם שאיפות ולהיות המאמן הראשי שלה, והיכולת של השחקנים שלו לטנף עליו בלי הפסקה בתקשורת ובכך למנוע ממנו שקט תעשייתי.

בסופו של דבר, כמעט כמו תמיד כשמדובר בהפועל תל אביב של 30 השנים האחרונות, המפתחות לכל הקשיים שעלו פה נמצאים בכלל בכיס של הקהל: אם האוהדים ישכילו להתגייס בסבלנות ולתת לקבוצה מרחב נשימה אמיתי – להידבק, לטעות, ללמוד ביחד – יכול מאוד להיות שבעוד כמה שנים הפועל כן תוכל להתחרות עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה (וגם הפועל באר שבע) כפי שהן נראות בינתיים. אם הרחש־בחש מהתקשורת ובעיקר מחדר ההלבשה יגיע גם ליציעים – הפועל לא תגיע לשום מקום.