כבר כמה שנים שיש לנו משולש בצמרת, די קבוע, סטייל ספרד, הולנד, גרמניה, אבל אנחנו מתים שזה יהיה מרובע, בטח מחומש. יש חמישה מועדונים גדולים בישראל שהתחלקו ברוב האליפויות: 37 מתוך 40 האליפויות האחרונות. זה נורמלי, אפילו באנגליה, שם לסטר לוקחת אליפות בערך כמו שקרית שמונה לוקחת, פעם בחיים. שתיהן כרגע בליגה השנייה.
ולכן, כל ניצוץ שמראה מועדון שכבר התחילו לחשב את קיצו ויש לו רק קהל גדול וססגוני, מעורר התרגשות. כבר יותר מעניין שהפועל ת"א מנצחת סוף סוף ולא שהפועל ב"ש מאבדת נקודות.
כי אנחנו מכירים את הפועל ת"א. לצד עונות ניהול מזעזעות, היו לה גם עונות ניהול גאוניות שבהן בכסף מוגבל משהו, היא הצליחה לקחת תארים ולהגיע לליגת האלופות ואפילו לייצר קבוצות כדורגל משובחות. התחושה בשנים האחרונות הייתה שהכל נראה מאולתר, מטולא, לא באמת מוביל לשום מקום, גרושניקי במובן המעליב של המילה. ואין כבר עציצים בבית ברנר, וגם בית ברנר אין כבר מזמן.
ולכן הניצחון אתמול, כולל השער השני שנראה כמו התקפת מעבר שממש עבדו עליה באימונים, עם הזריזות של צ'יבוטה ולאיוס, עם הקישור הורסטילי, והשימוש הנכון בדן איינבינדר כשחקן בוקס טו בוקס. בואנ'ה, הפועל ת"א נראתה לשם שינוי כמו קבוצת כדורגל. נכון, קבוצת כדורגל אימתנית, כמו שההיסטוריה שופטת את הפועל ת"א, צריכה הייתה לצאת אתמול בתוצאה מכופלת, אבל עסקינן בקבוצה שהאוהדים היצירתיים שלה קבעו משפטים כמו "לפרק 0:1" או "איזה מסכנים האוהדים". תאמינו, 0:2 ביציע של הפועל ת"א נראה כמו הצגת כדורגל. איך כתב לי חבר אוהד הפועל? "לא כדורגל ענק, אבל יעיל מאוד. לא זוכר מתי ראיתי את הפועל משחקת כל כך זורם, עם תיאום טוב בין השחקנים".
הם באופוריה.
ואת האופוריה הזו כדאי לפזר. בעונה טובה, הפועל ת"א צריכה לקחת מקום רביעי ולבדוק מה חסר לה כדי לשבור את השו"ם החדש: סמי עופר-קרית שלום-טרנר. היא צריכה לשחק ככה כל מחזור, להוציא נקודות מהגדולות, לנצח בצורה מכריעה את הפחות גדולות, בוודאי את הנמושות, היא צריכה להיות קבוצת צמרת. וזה עדיין טעון הוכחה, שווה צפייה, מעורר אפילו תקווה.
הנה, עכשיו מתברר שהפועל ב"ש השאירה מחוץ לסגל אתמול את תומר חמד ואדריאן פאון, כשהיא רומזת להם למצוא קבוצה. אנחנו ב-3 בספטמבר, חלון ההעברות הבינלאומי סגור ברובו, נשאר להם לחפש קבוצה מקומית עד ה-20 בספטמבר, שתשלם להם מעבר לתקציב שכבר נפרץ בטח, או איזה מעבר לליגות קשות יום אחרות כמו רומניה, פולין, יוון, שווייץ, שהשבוע ברובן יסגרו את חלונותיהם.
התלהבנו מהניצחון הראשון בליגה על הפועל חדרה ואפשר לומר שהתיקו אתמול בגרין אינו משקף, אבל חייבים לומר שמתחילת העונה של הפועל ב"ש זה נראה כמו עסק מקרטע, משהו שנבנה תוך כדי תנועה, לא תמיד מתוכנן, מאולתר עד הפרט האחרון. לשאיפות זה לא יספיק, אולי יספיק לעונה מנומנמת סטייל אחת מה-40 שהייתה בין 1976 ל-2016.
שתי דוגמאות מובהקות. מריאנו בריירו פתח אתמול שוב כבלם לצד מיגל ויטור. שער הנגיחה של ריינה לא בא מאיזה תרגיל קרן יוצא דופן. הרמת קרן חדה שחלפה מעל מיגל ויטור, ונגחה על הראש של קייס גאנם מתחת לאף של בריירו. על הספסל ישבו 9 מחליפים, אחד שוער, ועוד שלושה בלמים טבעיים (בערך): טיבי, אבו עביד ואלחמיד. מה הרציונאל? שבריירו החשוב ימצא לו מקום כדי לאפשר קישור ורסטילי עם אליאס, גורדנה וסטויאנוב? למה שחקנים לא משחקים בעמדות טבעיות שלהם כשיש סגל כל כך עמוק וכל כך רחב?
הדוגמא השנייה היא אנטוניו ספר. שחקן בצבע, אין ספק בכלל. השער שלו מול מכבי נתניה במשחקי הדירוג בגביע הטוטו, השער שלו בשבת שעברה מול הפועל חדרה, והבישול הגאוני אתמול לאלון תורג'מן, רק מראים על איכויות גבוהות. זה שחקן רכש אמיתי, אבל גם כזה שצריך עוד ליטוש כדי להפוך לספק נקודות. בדיוק כמו הישאם לאיוס של הפועל ת"א הם באותו גיל, גורמים לך לפלוט "וואו", אבל אין לזה הרבה גיבוי במספרים. ספר שיחק בסך הכל שתי עונות בליגה הראשונה ברומניה, והשאר בליגה שנייה או בליגות מילואים. המאזן שלו הוא 7 שערים ו-5 בישולים ב-70 משחקים בשנתיים האחרונות, זה כלום. מה שיש כרגע זו סטיית תקן ואולי תחילתה של מגמה, אבל לא משהו שעליו אפשר לבנות תואר. לזה מוסיפים את שאר שחקני ההתקפה, חסרי ניסיון או חסרי מחץ, ומקבלים קבוצה שלא מסוגלת לנצח בגרין את בני ריינה.
ולא שריינה לא טובה או לא ניצחה בעונה שעברה את מכבי חיפה שם, אבל אני לא מכיר קבוצה שמתיימרת לזכות בתואר שמקבלת בשלוות נפש איבוד נקודות כזה.
הפועל ב"ש אולי במקום הראשון אבל זה בעיקר כשליריבות העיקריות שלה משחקים חסרים. היא תמיד מסוגלת ליותר, והיא חייבת להשיג יותר, אחרת אנחנו צפויים למרוץ דו ראשי, לא יותר.
חיים בר נחשב בשעתו לבלם הטוב ביותר בישראל, אבל כזה ששיחק ללא פשרות, משחק אגרסיבי, חזק, קשוח מאוד. לעבור אותו הייתה משימה בלתי אפשרית. את הקריירה הוא סיים, פחות או יותר, אחרי תיקול עם בני טבק, אחד השחקנים ההוגנים ואפילו העדינים בתולדות הכדורגל הישראלי. גישה לא נכונה לכדור של טבק ושבר בשוקית לבר.
גדעון טיש, השחקן הכי פיזי בתולדות הכדורגל הישראלי, שבר את רגלו במשחק גביע בבלומפילד מול הפועל ב"ש כשמוריס הנגבי נפל לו על הקרסול. מספרים שבבלומפילד היה צליל של תדהמה, מזה שטיש קם ופתאום נפל, ומאז לא חזר לעצמו.
לכן הפציעה המחרידה אתמול של בירם כיאל צורבת את הלב. עזבו כרגע ג'ימי אלכסיס, עזבו את זה שבעונה שעברה הוביל כיאל את הליגה בשתי קטגוריות: כרטיסים אדומים ועבירות. זה בירם כיאל, מגדולי הכדורגלנים הישראלים בדור האחרון, שחקן נהדר, שמשלב קשיחות ועוצמות בלתי רגילות, שחקן אירופאי לכל דבר. בגיל 35, לחטוף פציעה כזו, זה כמעט הסוף אם לא הסוף בעצמו. אף אחד לא רוצה לגמור קריירה בפציעה קשה. שחקן בסוף רוצה לכנס מסיבת עיתונאים ולהגיד: "אין לי כוח יותר, עשיתי את שלי, תודה לכולם". לא ככה, לא תחת הפקקים של שחקן זר גנרי.
רוב הפציעות האלה נובעות מהנחיות לא נכונות לשחקנים הלא נכונים. במבט חטוף אני זוכר כניסה אתמול של רז שטיין שבנס לא הסתיימה בפציעה. אנחנו לא עוסקים בבושידו והישרדות בליגה לא מגיעה עם פקקים לקרסול. הטענה לאלכסיס היא התנפלות גרידא, אבל זו צריכה להיות טענה כללית לקבוצה, לעקרונות המשחק שלה, לוייב שהיא באה איתו.
לגבי אלכסיס צריך לומר כמה דברים: הגיע הזמן שתובע ההתאחדות, שמעמיד לדין על סמך צילומי טלוויזיה, ייקח את המקרה הזה כמקרה מייצג, וימצא בתקנון המשמעת סעיפי אישום שיביאו את אלכסיס לבית הדין. זה היה משחק מסוכן, גרימת חבלה, התנהגות בלתי ספורטיבית. עם כל הכבוד להתנצלות הכנה של אלכסיס – אגב, בחור עלא כיפק – יש פה מבחן תוצאה. יש פה שחקן שאולי גמר קריירה.
הגיע הזמן ששחקנים פגועים יגישו תביעות ענק נגד חברות הביטוח כדי ששחקנים אלימים יוכלו לעלות לכר הדשא רק אחרי ששילמו פרמיית ענק לביטוח צד שלישי. אולי זה בכלל ימנע מהם את העלייה לדשא וחיפוש מקצוע אחר. הדרך להרחיק אלימות מהכדורגל היא דרך הכיס. גם אוהדים וגם שחקנים אלימים.
שער של איגור זלאטנוביץ' ממכבי נתניה נפסל אתמול בטענה מוצדקת כי איתן אזולאי עמד בין הבועט לבין השוער, במצב נבדל, ועוד קפץ מעל הכדור הירוי. בשבוע שעבר ספגה נתניה שער בדקה ה-90 מעמית מאיר של ריינה לרשת מכבי נתניה למרות שנמניה ליוביסבילייביץ' (או איך שכותבים את זה) עמד במצב נבדל והסתיר לשוער תומר צרפתי.
אז הנה, כבר מחזור שני ויש לנו מקופחת ברורה.
שני שערים אתמול נכבשו מקרנות לא מתוחכמות, הגבהה ונגיחה, כשהסופגות החזיקו ברשותן שני בלמים זרים. אז לפני שטוענים שאין לנו בלמים ישראלים בארץ, אולי כדאי שנבחן למה קבוצות עומדות בקרנות – עם זרים או ישראלים – כמו ברווזים במטווח.
הבעיה שלנו היא לא רק בלמים, היא כנראה גם מאמנים.
מה דעתך על הכתבה?