לא מציאה: הנזק של האלימות ויחס השוטרים לכדורגל הישראלי

הנה סיפור מלפני כמה שנים: ישבתי עם חבר בפאב בדרום תל אביב – ולפתע פרצה פנימה חבורה של אוהדי הפועל תל אביב. מי פה אוהד בית"ר? שאלו, בטון דיבור שלא הותיר ספק לגבי רמת האלכוהול בדמם. אחד הנוכחים בפאב, שלעניות דעתי חשב שמדובר בדחקה, היה טיפש מספיק בכדי לענות "אני". נדרשו הפצרות ארוכות של "סתם צוחק אתכם" ו- "לא מבין בכלל בכדורגל" כדי למנוע מהחבורה להכות אותו.

האירוע היה מוזר עבורי, מכמה טעמים: ראשית לא היה באותו יום משחק – ולכן לא הבנתי מאין הגיע קהל שמנה לפחות מאה אנשים כשהוא מאורגן ונראה כאילו הוא בתנועה אל המגרש. ואז הבנתי: מדובר בכנופייה שהקשר בינה לבין משחק נתון הוא מקרי בהחלט.

הסיבה השנייה שבגללה תמהתי הייתה הזהות של האוהדים. עשרות שנים ברציפות עברו עלי ביציעי הכדורגל בישראל, שרק בשניים מהם פחדתי (כאוהד של הפועל חיפה, קבוצה שמעוררת באופן יחסי מעט מאוד אנטגוניזם בקרב אוהדי היריבות): בטדי, מגרש שבו היו מתחילות התגרויות, מקללות ועד ליריקות או חטיפה של צעיפים – כבר במגרש החניה, ובשכונת התקווה, מקום שבו – בדרך כלל בהפסדים של בני יהודה, היו נזרקות אבנים מבחוץ לכיוון יציע האורחים.

הפועל תל אביב נהנתה מתדמית נקייה יחסית, כקבוצה של אריק איינשטיין, עלי מוהר – ועוד רבים וטובים אחרים. כאלה שמקדשים את המנטליות של ההפסד (אפרופו שני הנ"ל שהם גם ז"ל: מ"הפועל שוב הפסידה" ועד ל: "אמרו לו שהחולצה האדומה זו לא מציאה"). גם כשהיו נבזיים, למשל במקרה המפורסם של הבובה בדמותו של יבגני אוברוב, זה היה יותר מגעיל מאשר אלים ומסוכן. והנה, קצת כמו בסכסוך בין שני יריבים שלא שמים לב עד כמה הם הופכים דומים עם השנים, יש גם לאדומים מתל אביב ארגון תואם "לה פמילייה" משלהם, ממש כמו לצהובים מירושלים.

נדמה שהיו אין כבר קבוצה בלי גרעין קשה ומיותר כל כך – עד שנדמה שאף מועדון בארץ (לצערי אפילו המועדון הקטן והסימפטי "שלי") אינו נגוע בתופעה. אפשר לפטור כמובן את כל זה, כמו משה דדש האגדי בשעתו כ"קומץ". אלא שהקומץ הזה פגיעתו רעה בהרבה מאשר אבוקה ביציע, סטירה לאוהד יריב או השלכת חפצים. הוא מקרין על סביבתו ומרחיק מהיציעים קהל של משפחות – 200 מטומטמים בתוך קהל של 20,000 צופים הוא אחוז אחד, אבל אם 18,000 אוהדים טובים יישארו בבית, אותם 200 יהיו כבר 10% מהקהל. כלומר – פוטנציאל ההרס שלו הוא חמור בהרבה מאשר כמה דקות של הפסקת משחק.

דרוש: קהל מהמעמד הבינוני

אוהדי כדורגל ותיקים זוכרים בוודאי את התשובה שהייתה מסיימת כל ויכוח ביציע: "לא טוב לך – לך לקונצרט". זה היה יכול להיות מענה לכך שמקום הישיבה המסומן שלך נתפס או לכך שמישהו שיושב לפניך החליט לצפות במשחק בעמידה. העניין הוא שזה היה בימים שבהם הייתה השבת טריטוריה גברית: הגבר, המפרנס, שעבד קשה לאורך כל השבוע, היה מקבל את הפנאי שלו – להזעיף פנים ביציע בחברת גברים אחרים. אם התחשב מאוד בזוגתו, היה לוקח עמו גם את הילד, לרוב את הבן כמובן.

הזמנים השתנו, בעיקר בשני אספקטים עיקריים שקשורים לחוויית הצפייה בכדורגל: הראשון הוא הפיכת הפנאי המשפחתי בסופי שבוע לטריטוריה נשית. היא עובדת, מפרנסת ממש כמו הגבר, יום המנוחה הוא גם שלה – והיא תקבע אם יוצאים לטיול, לשופינג, לסרט או לכדורגל – מה שמביא אותנו אל השינוי השני.

היזכרו בשבתות של שנות השבעים (וכמובן – אף אחורה מכך): כמעט שלא היו פעילויות אלטרנטיביות לכל המשפחה. לא קניונים ממוזגים ומזמינים, לא מסעדות, מעט מאוד בתי קולנוע שהיו פתוחים בסופי שבוע. בכל אלה מתייחסים בכבוד ללקוחות: מפתים אותם בחנייה נוחה וקרובה בחינם, מרעיפים עליהם מבצעים והנחות, מציעים קינוח בחינם ועוד – רק בזבז אצלם את תקציב הפנאי שלך.

הכדורגל מצא את עצמו בסכנת הכחדה: אמנם שום סרט או שופינג לא יספקו לאוהד את מנת ההתרגשות של שער ניצחון בדרבי, אבל האלטרנטיבות התרבו וקהל "המכורים" המקורי של המשחק התמעט. בעולם הבינו זאת מהר מאוד – אם הכדורגל חפץ חיים, הוא יכול לשרוד רק כחוויית בילוי לכל המשפחה.

היציעים שופצו, סביבת המגרש השתנתה, קניונים הוקמו בצמוד למגרשים, תוכניות נמכרות כדי לשפר את חוויית הצפייה, בחלק מהמקומות מחליפות אותן כבר אפליקציות ייעודיות בתשלום, חנויות המזכרות שמכרו פעם בעיקר צעיפים, כבר נראות כחנויות כלבו ועוד. כפועל יוצא מכך גם מחיר הכרטיסים עלה. כרטיסים למשחקים של קבוצות פרמיירליג גדולות, למשל, הם כבר מחוץ להישג ידו של המעמד הנמוך, לפעמים אפילו מחוץ להישג ידו של המעמד הבינוני. רק שאלה כבר צרות של עשירים, אנחנו עוד רחוקים משם.

בחסות משטרת ישראל

לא רק שינויים קוסמטיים חלו בכדורגל במדינות חפצות חיים, שסבלו מבעיית אלימות שלידה המהומות אמש מחוץ לבלומפילד נראו כמו יום אימוץ בעמותה למען חיות מחמד. בחלק מהמקומות זה היה חד ומהיר (גרמניה, אנגליה וספרד) במקומות אחרים זה היה איטי יותר (הולנד, איטליה, צרפת). לא בכל מקום הצליחו למגר את האלימות, אבל אט אט התרבו הכלים שניתנו כדי לשמור על סביבת המגרש בטוחה יותר לצופה הנורמטיבי.

מצלמות במעגל סגור, סמכויות נרחבות לכוח אבטחה מיומן וענישה מחמירה, של מאסר בפועל בגין עבירות אלימות, הם חלק מהאמצעים שכמעט שלא קיימים בישראל. אבל זה מתחיל עוד קודם לכן, למשל בעניין האלמנטרי בכל אירוע תרבות של ישיבה אך ורק במקום המסומן. יש מגרשים שמקפידים על כך יותר (למשל בחיפה) יש כאלה שפחות (נניח באצטדיון הי"א באשדוד), אבל העניין הפעוט הזה (כולל כוח סדרנים שיידע לתת פתרון למי שנתפס מקומו, במקום שיניחו אותו עם התשובה "גם לו תפסו, לך תשב במקום אחר") מווסת את הכניסה למגרש: אוהד כדורגל שרוצה לראות גם את החימום ולהיכנס לאווירה, יגיע שעה לפני המשחק. מי שרוצה – ייכנס ברגע האחרון, בידיעה שאיש לא ישב בכיסאו. רק העניין הפעוט הזה הופך את האוהד לרגוע.

בישראל? תחבורה ציבורית בשבת לא תביא אותך למשחק, משמע – אתה אנוס להגיע ברכב. לחנות בד"כ במקום אסור, לגלות שרק קופה אחת משרתת את אוהדי הקבוצה האורחת וכן שהכרטיסים המוזלים – לרוב לנוער ולחיילים – אזלו מזמן (בהנחה שבכלל היו כאלה), לעבור בידוק בטחוני כאילו היית מחבל – וכל זה בתהליך שעלול לקחת כשעה מרגע החניה ועד לרגע הכניסה למגרש, אחרי מאבקים, כשאתה כבר מיוזע ועצבני – עכשיו רק שמישהו יגיד לך עוד מילה לא במקום ו… משום מה, האנשים שאמורים להקל עלינו את הכניסה למגרשים ולהיות אמונים על שיפור החוויה, איתרו דווקא את הרגע הזה והפכו את האוהד העצבני מקורבן למחולל האלימות, בסרטון המקומם שהושק לרגל פתיחת עונת הכדורגל. חבורה של כסילים, ברית לא קדושה בין מי שיושבים רק ביציעי הכבוד ולא שילמו בחייהם מכספם על כרטיס כניסה, לבין פרסומאים שלא צפו במשחק כדורגל מימיהם, הולידה את השערורייה הזאת.

אלא שמכל הגורמים האחראיים – מבתי המשפט שנוהגים לפטור בזלזול ובעונשים מצחיקים עבריינים שהתפרעו במגרשים או בסביבתם, דרך גוף שמתפרנס מעסקנות כמו ההתאחדות לכדורגל ועד למנהלת הליגה – שכל תפקידה הוא להקטין את הפסדי בעלי הקבוצות, מי שנושאת בחלק הולך וגדל של האשמה היא משטרת ישראל. אלימות אוהדים היא דבר מגונה, באכזבתי העצומה מאוהדי הפועל תל אביב הן פתחתי את הטור הזה, אבל המשטרה תחת למגר אותה, נראית לפעמים כמי שמחוללת אותה. המשטרה אמנם פעלה על סמך מודיעין והחרימה לא מעט חפצים שאסור שיגיעו לסביבות האצטדיון – עד כאן צל"ש. בלי ציניות. הבעיה היא בשוטרים שנשלחים לשטח.

התמונה של אוהד הפועל תל אביב שהולך לתומו בדרך אל האצטדיון וסופג הצלפה בעורפו משוטר על סוס, היא תמצית כל הרוע והגועל שמעוררת משטרת ישראל. היא כמובן מפרסמת סרטונים ערוכים מטעמה (למה לערוך אם באתם להראות את "האמת"?), אבל המראות שמתועדים בידי האזרחים דומים מדי לכאלה שמצולמים על ידי חרדים בירושלים, על ידי מפגיני המחאה נגד החקיקה המשפטית, על ידי בני העדה האתיופית או על ידי המפגינים נגד קיפוח במגזר הערבי. לחלק גדול משוטרי ישראל יש דפוס פעולה קבוע: הם מאתרים קורבן נוח בשולי האירוע ופעלים נגדו את כל הכוח, לרוב לא פרופורציונלי.

ככה לא שומרים על הסדר הציבורי, ככה רק מגבירים את הכאוס. מעבר לפגיעה בקשישים, נשים או בנוער (רוב הנפגעים בהפגנות, כל ההפגנות כולן!) הם גורמים גם למי שלא נמנה עד לאותו הרגע על הגרעין הקשה של מפירי הסדר להתקומם ולהפוך לפעיל במהומות. המנגנון הפחדני הזה (לא של כל השוטרים חלילה, אבל קצת כמו עם האוהדים, כבר מזמן לא "קומץ"!) הפך לדפוס קבוע בפעילות המשטרה – ומנגנון הדוברות נראה כמכסה ומחפה עליו, הרבה יותר מאשר מוסר מידע אמין לציבור.

תמורת ליבוי המהומות, יש לזכור, מקבלת משטרת ישראל שכר עצום ממועדוני הכדורגל, שמוצאים עצמם פעמים רבות בין הפטיש לסדן: המשטרה קובעת את היקף הכוח שיועסק בשכר מופקע, ההתאחדות קונסת אותם בסכומי עתק גם כאשר הם מנסים להוכיח באותו ובמופתים שהם עושים כל מאמץ לאתר את האוהדים המתפרעים ולהביאם לדין אזרחי. לא בכל הקבוצות כמובן – יש כאלה שבהן הבעלים מפחדים מהמיעוט הכוחני והאלים, אבל די אם ניקח את שלושת המועדונים הגדולים בישראל כיום – מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל באר שבע – לפחות שם להוטים לשתף פעולה עם גורמי אכיפה רציניים, ולא עם משטרה אלימה מזה – ומערכת משפט שהיא בדיחה מזה.

ואיזה מסכנים האוהדים…

לבי על אוהד הפועל תל אביב שהוכה על ידי פרש המשטרה מחוץ לבלומפילד. בסרטון לא נראה שנגרם לו נזק, אבל גם כאשר הצלקת על עורפו תגליד, ספק אם תגליד הצלקת בנפשו. איך יתפור את הקונפליקט? אולי יצטרף בפעם הבאה אל הגרעין הקשה שאין לו בעיה לנהוג באלימות גם כלפי שוטרים, אבל סביר יותר להניח שפשוט יישאר בבית – הוא ואחר כך גם אחיו הקטן ואחר כך אביו ואימו, כך גם חברתו, אולי אשתו לעתיד, אולי ילדיו שאותם כבר לא ייקח לבלומפילד כפי שלקח אותו אביו, בכלל לא משנה אם לצד האדום או הצהוב.

בכל שבוע שבו נתונים האוהדים שאחריהם הכדורגל הישראלי אמור לחזר בתווך שבין ארגוני אולטרס אלימים (שכמותם כארגוני פשיעה לכל דבר ועניין), מערכת משפט אימפוטנטית, משטרה אלימה ומערכת מנהלת של מי שעסקנותם-אומנותם, גווע הכדורגל הישראלי עוד קצת, דווקא בשעה שבה נראה כי ברמה הייצוגית שלו חל בכל זאת איזה שיפור.

בכל שבוע שכזה, המחיר של הגעה למגרש הופך גבוה יותר, כמעט בכל מובן אפשרי, עבור האוהדים. משפחות? ילדים? הצחקתם אותי: חפשו אותנו בקניון שמציע שופינג וקולנוע שלעולם לא ירגשו כמו משחק כדורגל, אבל לפחות שם אנחנו לקוחות רצויים.