קבוצות הטופ-עילית בכדורגל הישראלי מכירות את המשחקים האלה היטב, למרות שמרביתם פסו מן העולם: יריבה שמגיעה להתחפר היטב, סוגרת את השורות, מהדקת את קווי ההגנה, עומדת עם עשרה מאחורי הכדור. הדרך לפצח מערכים כאלה היא דרך האגפים – קשה להיערך לכדורים שבאים מהצד כמו שנערכים לכדורים שבאים מהחזית, יש פחות זמן תגובה – בבעיטות מרחוק או במבצעים אישיים. יכול רובי קין להתבאס מאיכות המשחק של קבוצתו וזכותו של ערן זהבי לא לשבח את היכולת, אבל מכבי תל אביב בחרה לנצח את המשחק הזה בדרך שמאפיינת אותה מאז הגיע המאמן האירי לקרית שלום: אינטנסיביות.
הקצב שבו משחקת מכבי תל אביב, וראינו את זה כבר במשחק הראשון שלה העונה, מול הפועל באר שבע בגביע הטוטו (1:6), הוא קצב רצחני. מכבי תל אביב מזיזה את הכדור מהר, מחזירה אותו אליה מהר, לא נותנת לנשום, הקבוצות נגדה לא יוצאות מהשליש הראשון, מעיפות ללא כתובת. הדרך הזו היא שגורמת בסופו של דבר ליריבה לבצע טעויות, והרי סוד כוחו של הכדורגל הוא שיותר שערים נגרמים כתוצאה מטעויות מאשר עליונות ביצועית. אז קשה להניע כדור בלי לאבד אותו, וקשה למילסון לעבור חמישה שחקנים שקרובים זה לזה על מטר מרובע, וקשה גם לערן זהבי לפעמים לבעוט לרשת, אז הוא בועט לידיים של השוער. בסוף שני פנדלים מטופשים (בעיטה של ריקן במילסון ודחיפה מיותרת של גושה על קניקובסקי), ותזוזה בלתי נשלטת של עומר כץ בפנדלים, היא זו שגרמה לכך שפתח תקוה נאלצה להגיב לפיגור, מאוחר מדי, ומעט מדי.
עם כדורגל כזה אין להפועל פתח תקוה מה למכור בליגת העל. יש עוד קבוצות כמו מכבי תל אביב שימשיכו לשחק בקצב הרבה יותר גבוה ממנה ויגררו אותה אליו, במקום להיפך, וגם לקהל יהיה בסוף מה לומר: אתה לא מביא קהל כזה גדול לבלומפילד לחזות בבונקר מפואר. יש להפועל פתח תקוה כלים לשחק כדורגל, זו ליגת העל, לא הליגה הספרדית. לא תוקעים יתד בליגה באמצעות תקיעת המשחק.
עם כדורגל כזה מכבי תל אביב עוד תזכה בסוף באליפות. זה לא רק פער 10 הנקודות ושני המשחקים העודפים שיש למכבי תל אביב, זה כבר יתרון פסיכולוגי: לא משנה אם ישמרו את ערן זהבי (4 שערים ו-3 בישולים בחמישה משחקים) ויעצרו את מילסון הרחק מהשער, בסוף מה שיכריע את המשחק זו האיכות של המחליפים והכורח שכופה רובי קין על היריבות שלו. מכבי תל אביב לא תשחק אחרת גם מול מכבי חיפה, וגם לא השבוע בגנט, כי ככה היא התרגלה. בסוף יש לזה תמורה.
לכל עונה יש את ראשת השועלים שלה. בעונה שעברה הייתה זו הפועל ירושלים, לפני שנתיים מכבי נתניה, לפני 3 שנים מ.ס אשדוד. בהיעדרן הקבוע של הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים מצמרת הכדורגל הישראלי, חייבת להיות נספחת תורנית. העונה כנראה יהיה זה תורה של מכבי פתח תקוה, שמתמקמת במקום השלישי, ללא הפסד, עם ניצחון על מכבי חיפה, וחמישייה לרשת של בני סכנין אתמול.
למרות שירדה 3 פעמים בעשור האחרון ליגה, מכבי פתח תקוה יודעת לעלות חזרה. הירידות שלה מגיעות בעיקר כשהיא מקריבה את ההצלחה הספורטיבית לטובת מימונה. כלומר, מממשת מהר מאוד את בשלות הפירות שהיא מפיקה, ומוכרת אותם לכל המרבה במחיר. מנור סולומון, ליאל עבדה, תאי בריבו, תיכף זה יהיה עידן טוקלומטי.
במקביל, יש למכבי פתח תקוה עוד כישרונות, ויש לה עין נהדרת לשחקנים שהיא פוגשת בדרך מהליגות הנמוכות, כמו גם היכולת להמר על הסוסים הנכונים. המנהל המקצועי עומר גולן והמנכ"ל הכל יכול אופיר לוזון, שהם חלק אינטגרלי ממכבי פתח תקוה כבר עשרות בשנים, רואים, מפנימים, ומביאים. בעונה שעברה בלאומית עלו שתי הפתח תקוואיות. מכבי פתח תקוה הייתה צריכה לרדת עוד קצת בטבלה כדי להביא את המציאות שלה. אחד השחקנים האלה הוא יונתן טפר, בנו של מנכ"ל איגוד השופטים יריב טפר, והוא לא הובא בגלל קשרים, יריב טפר לא משבץ השופטים. יונתן טפר היה בהפועל עכו שחקן ה-50/50 הטוב ביותר בלאומית בעונה שעברה, בוקס-טו-בוקס מהטובים בישראל.
שחקן שקט, שעושה הגנה והתקפה באותה איכות. כבר בעונה שעברה הורידה פתח תקוה ממכבי חיפה את מאור לוי, שחקן שמייצר שערים, בלי תאוות כיבוש בלתי נשלטת. השלישי הוא אנאס מחאמיד, שהיה כוכב בנוער של הפועל תל אביב, שדיברו עליו פלאים, והוא עשה בחירות אומללות, הן בירידה מליגת העל והן בבחירה בקבוצה אפרורית למדי בשווייץ כמו וינטרטור. בעונה שעברה באום אל פאחם ראו את כל הארסנל האמיתי שלו: קריאת משחק נדירה, יכולת לזהות בלמים מהוססים – גם אם הם משחקים במכבי חיפה – ותנועה ללא כדור לנתיבי מסירה של שחקני הגנה. הוא חוטף, הוא עוקץ, הוא מהיר וזריז גם יחד, ויודע לסיים. יש למחמיד פוטנציאל ענק שחבל לגלות אותו רק בגיל 25, אבל אתם יודעים, גם ערן זהבי התחיל לכבוש רק בגיל 26. לא מאוחר מדי.
המחזור הזה עוד לא נגמר – ואני מקווה שאני לא פותח פה לשטן – אבל עדיין אף מאמן לא פוטר או התפטר בליגת העל. נגיד כבר, זו לא תופעה יוצאת דופן. למרות שבשלוש העונות האחרונות כבר היו מאמנים שפינו את המשרה לפני המחזור החמישי, בדרך כלל נקודת המפנה היא במחזור השביעי. אבל צריך לשים לב לכמה תופעות. המאמנים הפחות מוצלחים כרגע הם אלה שקיבלו משרת אמון. אלי לוי קיבל אותה מג'קי בן זקן באשדוד. בדרך כלל אשדוד משחררת את המאמן שלה בשלב מאוחר יותר, אם לא חל שינוי מהותי ביכולת. לאשדוד יש סגל בינוני מינוס, ולכן לא בטוח שהמאמן הוא הבעיה. כנ"ל הפועל ירושלים שלא הביאה תחליף לברק בדש, וזיו אריה נהנה מכך שהוא עונה חמישית בקבוצה, ועבר כבר משברים גדולים מאלה. ניסו אביטן נהנה בחדרה מקרדיט על עונת העלייה ב-2019 ועל כך שעד אתמול, הוא פגש קבוצות עדיפות משמעותית.
מי יפוטר ראשון? זה יכול להיות מאמן זר, נגיד ולקאניס בהפועל תל אביב, למרות שההנהלה החדשה משדרת תרבות אחרת לכאורה. זה יכול להיות מאמן של קבוצת צמרת שנקלעה לפתיחת עונה נוראית, אבל גם כאן מסאי דגו נהנה מכך שהוא בחירה של המנהל המקצועי גל אלברמן, שלא ימהר להודות בטעות. ולכן, לא תמיד בגלל יכולת, אלא בגלל פרסטיז'ה, מאמנים מקבלים חסינות עד לטווח מאוחר. זה לא שאנחנו בעד פיטורי מאמנים, אבל במקום שבו אי אפשר כבר לתקן סגלים, לפחות עד ינואר, הדרך היחידה לעצור מפולת היא לזעזע בעמדת המאמן. אגב, אירוני אולי, אבל הפעם האחרונה שבה פוטר מאמן ראשון בליגה רק במחזור השביעי, היה בעונת 2019/20 בקרית שמונה. המאמן אז היה מסאי דגו.
מה דעתך על הכתבה?