סיפורו של יוחנן וולך הוא סיפור דו ערכי. וולך היה אחד משחקני נבחרת ישראל במונדיאל 1970. הוא פתח בהרכב במשחק מול שבדיה, שבר שם את כף רגלו, והושבת עד לסיום חלקה של ישראל במונדיאל. כשנחת אחרי שהות ארוכה בארצות הברית ומקסיקו, חיכה לו ממש בטרמינל הנוסעים הישן בלוד צו קריאה למילואים, ששלח אותו עד לגדות תעלת סואץ. לצערו או לשמחתו, מלחמת ההתשה הסתיימה באותם ימים.
וולך (78), איש צי הסוחר, הוא ככל הנראה אחד משחקני הכדורגל הכי בכירים אי פעם בכדורגל הישראלי שהיה חייל קרבי פר אקסלנס, ממש כמו מנשה זלקה היום (נגיע אליו בהמשך). הוא התגייס לצה"ל ככדורגלן מכבי קרית ביאליק בליגה ב', והלך לגרעין נח"ל בקיבוץ בית העמק בגליל המערבי. משם יצא לקורס מ"כים וחזר כמ"כ למחנה 80. במקביל שמר על מקומו בעמדת הקשר של קרית ביאליק. הוא סיפר לנו השבוע שבתקופתו לא היו תופעות של הורדת פרופיל כדי להתחמק משירות קרבי על מנת לשחק כדורגל. "לשחקני כדורגל היו פריבילגיות כאלה שיכלו גם להתאמן", הוא אומר. "היו אצלי בבסיס כמה שחקני כדורגל אבל הם היו אנשי סגל. פסח טייטלמן וגדעון דנצינגר, שניהם שחקני הפועל חדרה ונבחרת הנוער, היו שם, כל אחד בתפקיד שלו".
במשך שנתיים הדריך טירונים. "הראש שלי לא היה בכדורגל אז. לא ראיתי בזה איזה עתיד ספורטיבי, בטח לא כלכלי". אבל אז הגיעה אליפות הנח"ל שהתקיימה במגרש הפועל תל אביב בקרית שלום (מגרש שעומד עד היום בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב), ונבחרת מחנה 80 הצנועה התייצבה. לוולך זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שיחק דרומית לחדרה. להפתעת כולם הגיעה נבחרתו לגמר שם פגשה בנבחרת פיקוד הנח"ל שכללה שחקנים כמו ויקטור סרוסי, דרור קשטן ויהושע פינצ'י, ונכנעה לה.
היכולת של וולך הביאה את מאמן נבחרת הנח"ל, אליעזר שפיגל, לזמן אותו לנבחרת ואחר כך את הפועל חיפה לצרף אותו לשורותיה. מתפקיד של מדריך טירונים הגיע וולך תוך 4 שנים להרכב הראשון של נבחרת ישראל במונדיאל. "הטנק הבלונדיני", כך הוא כונה. שחקן עם מימדים אירופיים שלא נתן ליריב שלו לנשום. ובכל אותה עת, לא ויתר על תפקידו הקרבי ועל אף שירות מילואים.
יום לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא גויס. "הגדוד שלי תפס את הגזרה בגבול הלבנון, ממטולה ועד קיבוץ יפתח. הקו שלנו היה מול הלוחמים של הפת"ח. הם היו יורים על מרגליות, על משגב עם קטיושות וגם עם נשק קל. במסגרת הפעילות נכנסנו כמה לתוך לבנון כדי לבצע מארבים, היו גם היתקלויות קטלניות שלאחריהן לא הטרידו יותר את הישובים". זו הדרך האלגנטית של וולך לומר שנטל חיי אדם.
כשמדובבים אותו כי במרחק של 50 שנה אפשר כבר לספר, הוא מנדב קצת מידע: "הייתי ר"רנטיסט. פעם נכנסנו עמוק, קצת ליד הכפר מרכבה, פגעתי באחד המחבלים באמצע הגוף, הוא היה מפורק לגמרי". וולך כועס עד היום שהגדוד שלו לא נלקח כדי להשתתף בפריצה לרמה הסורית במהלך הלחימה.
לליגה הוא הגיע במחזור ה-17. "אחרי המלחמה, המשימה הראשונה שעשינו הייתה לעלות למובלעת הסורית, ולחפש שרידים של מטוסים שנפלו. היינו חודשיים בדרום הרמה, במפגש הגבולות של סוריה-ירדן וישראל, ומשם לדובב, גבול לבנון". חודש וחצי לאחר השחרור מהמילואים הבלתי נגמרים, הוא גויס שוב, נלחם בהר דב, באיזור הפת"חלנד. "היה די קשה, כל יום היה אירוע. הם פיצצו את הטייפ ליין (מקטע מקו צינור הנפט, חיפה-מוסול), ליד קיבוץ שניר. תפסנו אז קו מהר דב ועד לחורשת טל".
– חושבים על כדורגל במצב כזה?
"ברור. תמיד חשבתי על הכדורגל".
בסיום אותה עונה זכתה הפועל חיפה בגביע המדינה, בפעם השלישית בתולדותיה. את הפעם השנייה, בגמר ב-1966 מול שמשון ת"א, פספס וולך כיוון שיצא לקורס קדטים של צי הסוחר, והיה בדיוק מול חופי אפריקה. הפעם הוא הספיק כי מבלומפילד הוא נסע ישר לחורשת טל. "ישנתי איזה שעה, הלכתי לסיור בוקר, בדרך כלל עם המאג לפני הנגמ"ש, לפתוח ציר, מקיבוץ דן עד להר דב. לקחתי גביע כשאני במילואים".
– איך אפשר לשחק כדורגל כשאתה כל הזמן בצבא, ועוד ברמות האלה?
"הכל עניין של רצון ומשמעת עצמית. לא תמיד הייתי שותף לכל האימונים, לא יכולתי תמיד לבוא, אבל כמעט ולא החמצתי משחקים. מאוד העריכו בגדוד שאני גם משרת וגם משחק. תמיד נתנו לי לצאת בשבתות והייתי משחק בלי להתאמן. לא הייתה שום בעיה, עשיתי את ההפרדה. איציק אנגלנדר ואני הכנסנו להפועל חיפה את הנורמה שלא מורידים פרופיל וכל השחקנים הולכים לצבא. אין דבר כזה שלא מתגייסים, והשחקנים כיבדו את זה".
– זה בכלל ייתכן היום?
"לא חושב שהיום שחקן כדורגל יכול להיות חייל קרבי. האינטנסיביות לא מאפשרת לחיות בשני העולמות".
– מנשה זלקה מוכיח שכן.
"זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כנראה שיש לו אופי מאוד חזק. אין הרבה כאלה. בדור שלי היו בסך הכל עוד שני חיילים קרביים, אחד בומה ויינברג והשני ישעיהו שווגר. במלחמת לבנון הראשונה פגשתי את השוער מיקי מיכאלי, הוא היה נהג משאית בלבנון, פגשתי אותו מזרחית לצור".
– אפשר להשוות בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שמחת תורה?
"הקטסטרופה עכשיו היא ענקית, כי מדובר באזרחים, מתינוקות עד לאנשים מאוד מבוגרים, שהיו ללא כל הגנה. חיילים ואנשי משטרה שנהרגים זה לא נחמד, זה עצוב, אבל זו מסגרת של מלחמה. עד היום לא נהרגו ככה אזרחים, אי אפשר לתפוס את זה. 1,000 אזרחים לא נהרגו אפילו במלחמת השחרור".
– אתה בחרדה קיומית?
"מעצבן אותי שאני לא שם ולא יכול לעזור, אבל אין לי חששות. יש לי תכונה לא טובה, אני לא תמיד מאמין לתקשורת. ואז, כשיש אירוע, אני הולך לאירוע, אני לא מפחד. כשהיה 'שומר החומות' ירדתי למטה, ראיתי הכל. זה לא היה נחמד, אבל לא פחדתי ולא שאני כזה גיבור גדול. כשצריך להילחם, נלחמים, ככה גם בכדורגל".
– מדגדג לך?
"במלחמות שכן השתתפתי הייתי יותר צעיר אבל כל מלחמה נראית אחרת. היום קשה לי כי אני לא מעורב בשום דבר ואני מעבר לגיל. אף אחד לא סופר אנשים בגיל שלי".
– שחקן כדורגל במעמד בכיר, שוכב במארבים, עלול שלא לחזור. תסביר לי את זה.
"למי שיש את זה, יש את זה. אני לא אומר שהלב שלי לא דפק, אבל ברגע שאתה נכנס להיתקלות, אתה עובד על אוטומט, אתה עושה מה שלימדו אותך. התגובה לגמרי קרה. שחקן שמחליט שהוא נחוש לבעוט לשער, לא סופר אף אחד. ככה זה גם במלחמה, אתה נחוש ואתה כבר לא פוחד. זאת הייתה התחושה שלי".
– ברשתות החברתיות יש מי שמציע כי בשש אחרי המלחמה, אחרי שננצח, יוזמן מנשה זלקה לנבחרת ישראל ויענוד את סרט הקפטן. נוח לך שמערבבים ספורט בדברים אחרים?
"אני בעד, בהחלט. אלה החיים שלנו בישראל, הם מעורבבים. אי אפשר להפריד בין המצב הביטחוני למצב האזרחי, זה מתפרץ לתוך החיים. מנשה זלקה עובד קשה במגרש, הוא פייטר, מגיע לו".
מה דעתך על הכתבה?