הכיסאות שתמיד יישארו מיותמים: החזרה המשמחת והעצובה של ליגת העל

מנת הפתיחה הוגשה בשבוע שעבר עם חזרת הליגה הלאומית, והשבוע תשוב ליגת העל, גם אם לא במתכונת הטבעית והמלאה שאוהדי הכדורגל בארץ כל כך מחכים לה. כדורגל בלי קהל הוא מוצר פגום ולא רלוונטי, הוא בוודאי גם לא הדבר הכי חשוב כרגע עבור הישראלים, אבל הצימאון למעט אסקפיזם בכל זאת קיים. אמנם ערוצי החדשות עדיין ישדרו ברקע, אבל לשעתיים בודדות בשבוע (וכנראה שגם יותר), יזכו אוהדי הכדורגל גם לראות את הקבוצה שלהם משחקת לפחות דרך מסכי הטלוויזיה. עם זרים בסגל או בלי זרים, זה לא ממש משנה – הכדורגל חוזר.

אז נכון, זה מזכיר את תקופת הקורונה, רק שהפעם בכל העולם עסקים כרגיל ורק אצלנו אין קהל. אבל חזרת ליגות הכדורגל לפעילות מהווה נדבך חשוב בתהליך הנורמליזציה שאנו נדרשים לשוב אליה כחברה וכמדינה (במידה וניתן לקרוא לחיים השגרתיים שלנו בארץ נורמליים). מדובר גם בגלגל מגלגלי המשק ואותו צריך להניע ולדחוף קדימה. אין ברירה, חייבים להמשיך.

אולי בכלל זה עדיף שהליגה חוזרת בצורה הדרגתית ולא עם כל הקהל ביחד. שכן כמעט ואין קבוצה בארץ שלא איבדה אוהדים רבים באותה השבת השחורה ולאורך כל תקופת הלחימה שעודנה נמשכת. הרבה מאוד חיילים אוהדי כדורגל נלחמים.

מספיק להציץ בעמודי הרשתות החברתיות של המועדונים השונים כדי להבין את סדר גודל השבר שפקד אותנו, אלו הפכו דומים יותר לעמודי זיכרון מאשר עמודים של קבוצות כדורגל ספורטיביות. זה לא נתפס, והשאלה היא – האם אנחנו כבר בכלל מוכנים לחזור בעצמנו גם אם היה ניתן? חלקנו יגידו שכן אחרים בטח יגידו שלא וזה בסדר. התותחים עדיין רועמים, וכל חייל או חיילת שנהרגים בימים אלו בקרבות ברצועת עזה הם בסבירות גבוהה עוד אוהדי כדורגל שלא יזכו יותר לעודד את הקבוצה שלהם.

כשנחזור למגרשים בעוד שבועיים, שלושה או יותר, טקסי הפרידה והכבוד יהיו רבים וכואבים. לא מעט מאיתנו יסתכלו ימינה או שמאלה והכיסאות לידם יהיו ריקים. חלק מהחברים ליציע, לשורה או לגוש המעודד כבר לא יהיו שם. הם שילמו את המחיר בשביל שאנחנו נוכל לשבת באצטדיון ולעודד את הקבוצה המשותפת שלנו.

הטור הזה נכתב לזכרו של שי-אל קנפו, שוטר גיבור שנהרג בזמן שהוא מציל מאות של אנשים ב- 7 באוקטובר. הוא היה גם חבר ליציע, אוהד הפועל באר שבע שרוף. לזכר כל אוהדי הקבוצות – אדומים, צהובים, כחולים, ירוקים או כתומים, אלו ששרו "עד המוות" והלכו עם זה עד הסוף. הם כבר לא יעודדו את הקבוצה איתנו בטריבונה אבל הם יזכרו לנצח. אני בטוח שהם ימשיכו לתמוך בקבוצה האהובה עליהם גם מלמעלה.

אלכס רדנסקי הוא יועץ תקשורת ואוהד הפועל באר שבע