עד אתמול, את הנקודה היחידה שלה מול מכבי תל אביב ב-45 השנים האחרונות השיגה הפועל חדרה בעונת 2019/20, תיקו מאופס בבלומפילד מול האלופה המכהנת עם ולאדן איביץ' על הקווים. מספר מחזורים לאחר מכן, כשמאחורי מכבי תל אביב סיבוב שלם ללא ספיגה, עקצו אלעד שחף ונס ציונה עם 1:1 מדהים. גם למכבי חיפה היו תקלות ביתיות בעונות האליפות האחרונות שלה, כמו ה-0:0 הביתי מול בני ריינה אשתקד או ה-2:0 למכבי פתח תקווה ב-20/21.
דברים קורים בכדורגל. תיקו ביתי מול הפועל חדרה לא אמור להלחיץ מערכת שלמה. ייתכן שהוא אפילו יעשה טוב למכבי תל אביב, שעד היום הקפידה ללכת על חבל דק מאוד, למשל במהפכים מול הפועל ירושלים ומכבי פתח תקווה ובניצחון בפוטו-פיניש על בית"ר ירושלים, ועדיין להישאר יציבה. גם מול אשדוד, למרות התוצאה הסופית, זה לא הלך קל.
רורי דלאפ עמד על הקווים במקום רובי קין, שספג הרחקה טכנית בעקבות עלייה מאוחרת של הקבוצה למגרש שלוש פעמים (במאמר מוסגר, לא הגיע הזמן שמכבי תל אביב תתחיל לעלות בזמן? ב-42 השנים שבהן אני עוקב אחרי כדורגל, הקבוצה הזאת תמיד מאחרת, בקטע של "אנחנו מכבי, אתם תחכו"). במחצית הראשונה המוליכה נראתה חסרה את כל המצרכים הדרושים – הרכב, מוטיבציה ומאמן. דלאפ אמר לאחר מכן כי "היום היה משחק מאוד חשוב", אבל שום דבר לא שידר את זה. נראה היה שגם אם לא תודה בכך, מכבי תל אביב ציפתה פשוט לאסוף את הנקודות מול חדרה.
ואז המציאות היכתה בה. לשחק בלי זהבי, ואן אובריים, ביטון ומילסון, מסיבות מוצדקות, אגב, ולא בגלל קפריזה של מאמן, זה קצת יותר מדי, אפילו נגד קבוצה עם התקפה כל כך גרועה. לפתע, זו שוב הייתה הקבוצה האנמית, האיטית וחסרת הרעיונות של השנה שעברה. זהבי, שנכנס במחצית השנייה, הראה מדוע הנוכחות שלו במגרש שווה גול גם בזמן בצורת ארוכה במונחים שלו, ועדיין, גם אחרי השוויון של דור תורג'מן, למרות עליונות ברורה וכושר גופני עדיף, מכבי תל אביב הגיעה לחצי מצב של אושר דוידה – וזהו.
הרבה נורות נדלקו אמש בבלומפילד. לקין יש שלושה ימים לכבות אותן.
מכבי חיפה עדיין לא מבריקה. מוקדם להכתיר את הניצחון מול הפועל ירושלים כ"חזרה למאבק", אבל אם יש משהו שהקבוצה הזאת למדה, דווקא בעונות האליפות ודווקא ממכבי תל אביב, זה שכל פער בשלב הזה הוא סגיר, גם אם היכולת לא מספיק טובה.
אם יש משהו שמכבי חיפה לא עשתה גם בעונות התואר, זה לנצח את היריבה הצהובה בבלומפילד. יותר מ-13 שנים זה לא קרה, כשאת ניצחון החוץ היחיד השיגה בנתניה. למסאי דגו מצפה ביום רביעי מבחן כפול – לא רק מקצועי אלא גם מנטאלי. זו תהיה ההזדמנות שלו לחזור לטפס על הסוס. פער של חמש נקודות פתאום ישים את האלופה בעמדה שונה לחלוטין, 11 יהיו בגדר נוק-אאוט.
אבל כדי לנצח את מכבי תל אביב לא תספיק המוטיבציה של ליאור רפאלוב. חיפה יכולה לשאוב עידוד מהחזרה של לורנצו שימיץ' לעניינים ומהפריחה של רפאלוב, היא כן צריכה להיות מודאגת מהדעיכה של ענאן חלאיילי אחרי הפתיחה הסוערת ובעיקר מחוסר החשק המופגן של צ'ארון שרי, האיש שעליו תמיד יכלה לסמוך בעבר. הקשר הוא צל של עצמו, ונותר רק לקוות מבחינת חיפה שהמשחק הכי גדול של העונה יחזיר לו את הניצוץ, רגע לפני שהוא טס להולנד.
אגב, בעונת 20/21 מכבי חיפה הגיעה לבלומפילד ביתרון שמונה נקודות, הובילה ונכנעה בפנדל בתוספת הזמן. הפער צומק לחמש, ובהמשך מכבי תל אביב כבשה לזמן קצר את הפסגה. במשחק ההוא שפט אוראל גרינפלד. מכבי חיפה תשמח לתסריט דומה, רק בכיוון ההפוך.
עדן שמיר הגיע להפועל באר שבע לפני עונת 2019/20 כסוג של טאלנט, כשחקן משמעותי שאמור לעשות הבדל. הקבוצה הייתה כבר אז בקו ירידה והמשימה של שמיר, בין היתר, הייתה לנסות להרים אותה חזרה. הקשר נתן עונה בינונית-מינוס בבאר שבע, עבר לבלגיה, לא מצא את מקומו, הגיע למכבי תל אביב בהשאלה מליאז' וחזר העונה לנגב.
הפיחות במעמד של שמיר מצער, משום שהיו ועדיין יש לו את כל הנתונים להצליח – מבנה גוף אירופי, גובה, כישרון, טכניקה, משחק ראש ויכולת בעיטה. תחת זאת, הוא הפך לשחקן "מעלית", כזה שבא והולך. בתחילת העונה חתם לשלוש שנים בבאר שבע, והרגע הזכור ביותר שלו מהעונה הזאת עד השבת האחרונה היה זה שבו ירדן שועה חוגג מעליו את השער העצמי שכבש לזכות בית"ר ירושלים.
עד שלא יוכח אחרת, הצמד של שמיר מול בני ריינה הוא לא יותר מהבלחה, אבל הפועל באר שבע במומנטום טוב ושמיר יכול וצריך לרכוב על הגל הזה. אם תהיה לו, יחד עם הקבוצה, המשכיות, המניות שלו ימשיכו לעלות. הכישרון עדיין שם, עכשיו גם הביטחון צריך לחזור.
יש הרבה כבוד והערכה להישג של גיא צרפתי במכבי נתניה. לא פשוט להגיע לקבוצה במשבר ולפתוח עם ארבעה ניצחונות, מה גם שעד לעונה הנוכחית מאזנו כמאמן ראשי עמד על 0 מ-7, שלא לדבר על ההיסטוריה הנוראית של הקבוצה מול הפועל תל אביב בעשור האחרון.
אלא שכבוד, הערכה והצלחה היו גם לבני לם כשהגיע לנתניה וגם לרן קוז'וך שהחליף אותו. מכבי נתניה הפכה ליצרנית סדרתית של מאמנים מחליפים. "סכניניזציה", אם תרצו, על שם ההיסטוריה העגומה של בני סכנין שבמשך שנים התנהלה כך – מאמן שמציל אותה באמצע העונה מקבל בקיץ מעט מאוד כלים לעבוד איתם ולא מושך יותר מדי בעונה הבאה. המבחן של צרפתי כעת כפול: הוא יצטרך להתמודד גם עם תקופות פחות טובות, והן יגיעו, בעונה הנוכחית, ולאחר מכן ינסה לשרוד את פתיחת העונה הבאה.
אבל עד אז, עוד חזון למועד. לנתניה יש מפגש פיקנטי עם קוז'וך בשבת ולאחר מכן משחק בית מול הפועל ירושלים. אם צרפתי ימשיך במומנטום וינצח בשני המשחקים, מותר יהיה לחלום על אירופה – ואז, אולי, כללי המשחק מבחינת נתניה ישתנו גם בקיץ.
לקראת שבת התבשרנו שיגאל פריד לא ישפוט ב-VAR. באיגוד השופטים תירצו זאת בכך שלא נכון לשבץ אותו בסמיכות כה גבוהה לטעות שלו בחיפה. נניח, אבל דווקא עם השעיה הספציפית הזאת יש בעייתיות.
במשחק בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב פסק רועי ריינשרייבר על פנדל ונשלח ל-VAR על ידי דניאל בר נתן. הוא ביטל את הפסיקה ונאלץ להודות כי האמין שהשריקה שלו מוצדקת אבל הלך עם ההמלצה. איגוד השופטים הוציא בעקבות המקרה הנחיה להתערב רק במקרים של 100 אחוז. ביום שלישי צלל עמרי אלטמן ברחבה. ריינשרייבר שרק לפנדל מאוד גבולי, על סקאלת השריקה של פריד. עידן לייבה לא קרא לו מאחר שסבר שאין הצדקה. האם הייתה כזאת בחיפה? אחרי הכול, הרגל של תומר יוספי כן נתקלה בזו של אורי דהן. זה אולי היה פנדל מופרך, אבל המגע עצמו לא היה מומצא – ובכל מקרה לא יותר גרוע מהשריקה לאלטמן.
אז מה בעצם קרה פה? פריד נשלח ל-VAR על ידי בר נתן, אותו בר נתן שהכשיל את ריינשרייבר בבאר שבע ושבעקבות המלצתו אז חודדו ההנחיות. ייתכן שבראשו עברה באותו רגע המחשבה הזאת, הוא לא ייתן לבר נתן להכשילו. יכול להיות שפשוט התעקש לראות משהו שלא באמת קרה. כך או אחרת, הוא הלך עם האמת שלו.
בר נתן היה פעם אחת בצד הצודק ופעם אחת בטועה. ריינשרייבר היה פעמיים בצד הטועה, אחת מהן באשמתו החלקית. באיגוד השופטים לא החליטו אם הם מקדשים את ה-VAR או לא ובכל מקרה, מי שנענש הוא דווקא פריד. הפיתרון: אם ההחלטה היא שהמלצת ה-VAR מחייבת, מוטב כי שופטים לא יילכו למסך אלא פשוט יישמעו להנחיות השופט בניידת. אם לא, תנו לאיש על הדשא להחליט. הרי אין באמת צורך במראית עין מזויפת.
מה דעתך על הכתבה?