בכוחותיהם האחרונים: מכבי תל אביב מותשת, אבל הוכיחה שהיא זוכרת איך לנצח

בעונת 2014/15 נפגשו מכבי תל אביב ומכבי חיפה בגמר גביע הטוטו. פאקו אייסטרן עלה בהרכב חסר ללא ערן זהבי ובכל זאת הצליח לדלות ניצחון 1:2, תואר ראשון מבין שלושה בעונה היסטורית. מסאי דגו חשב בצורה דומה אמש בנתניה. הוא עלה בהרכב משני עם קישור רך, כשהוא נותן לכוכב הכי לוהט שלו לנוח. דגו לא הפסיד ב-90 דקות, אבל בשורה התחתונה פחות הצליח לו.

מאמן מכבי חיפה הסביר בסיום שהיו אילוצים. זה מקובל ולגיטימי, שתי הקבוצות הגיעו מפורקות פיזית, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמכבי חיפה החמיצה הזדמנות לנוק אאוט נוסף ושתודעתית המשחק הזה היה חשוב יותר עבור מכבי תל אביב. רק אתמול נכתב כאן שהקבוצה של רובי קין חסרה באנרגיות. הפעם היא גייסה את כל מה שיש לה. לשער בזמן משחק זה לא הספיק, לתואר ראשון כן – ואין לזלזל בתואר הזה ובמיוחד בעיתוי שלו.

בואו נתחיל בשלילי. כל מה שלא עבד בשבועות האחרונים היה תקוע גם הפעם. מכבי תל אביב עושה הרבה דברים נכונים עד שהיא מגיעה לרחבה, ואז היא שוב נכנעת לקבלת החלטות מזעזעת. ההגבהות של אבישי כהן לעולם יפגשו ראש של שחקן יריב, יוריס ואן אובריים בדעיכה מתמדת אחרי פתיחה מצוינת, ערן זהבי מחמיץ ממצבים שלפני חודש היו נכנסים והתקפות מתפרצות לא נמצאות בלקסיקון של הקבוצה כל עוד מילסון שוהה בחוף השנהב.

מה כן היה? מוטיבציה. מכבי תל אביב נלחמה, רצתה ובעיקר סיפקה משחק נקי בהגנה ושליטה בקישור. זה לא היה יפה, זה כן היה חשוב, במיוחד לאחר המרוץ אחרי ליאור קאסה שהסתיים במפלה. יש לנצח בגמר גביע הטוטו, ויש לנצח את מכבי חיפה בגמר גביע הטוטו, אלה שני דברים שונים בתכלית ובמהות. השמחה בסיום הייתה עמוקה ובעיקר אותנטית, הקלה עצומה ניכרה על פניו של מועדון לחוץ שזה עתה איבד במחי ארבעה משחקים יתרון של 10 נקודות בפסגה.

מעבר לזריקת מרץ רגעית, זה לא אומר יותר מדי, לפחות כרגע. מכבי תל אביב לא תוכל לשרוד בפסגה ללא חיזוק משמעותי. הרוטציה שלה קצרה מדי, סימני העייפות ניכרים ופציעה אחת או שתיים של שחקני מפתח תציב אותה במקום בעייתי מאוד בהמשך. היא כן יכולה לשאוב עידוד מכך שהרכש הנוצץ של מכבי חיפה עדיין לא נכנס לעניינים, אבל עם רפאלוב ועלי מוחמד בהרכב היריבה זה ייראה שונה לחלוטין ב-5 בפברואר. כך או אחרת, אסור היה לה להפסיד אתמול. והיא עמדה במשימה.

על רועי משפתי עוברת עונה מוזרה מאוד. הוא הגיע ממכבי חיפה כמחליפו של דניאל פרץ, זכה בחולצת ההרכב כשהאחרון עזב לבאיירן, ואז החתימו על הראש שלו את אורלנדו מוסקרה, שבהמשך נראה היה שדוחק את משפתי לספסל. שני משחקים בינוניים עם שערים באשמתו הישירה של הפנמי, אחד נגד הפועל חדרה והאחר נגד מכבי חיפה, החזירו אותו לשער. כשאומרים על מישהו שהוא "על תנאי", הכוונה היא לפיחות במעמד או לענישה צפויה. אצל משפתי זה הפוך, הוא שוער שני על תנאי, ואיכשהו הופך שוב לשוער הראשון. שיטת הענישה שלו הפוכה.

קורה לא אחת ששוער תופס את המקום של מתחרהו, אבל מכבי תל אביב בחרה לאחר עזיבתו של פרץ במוצהר באידיאולוגיה פחות מקובלת בליגת העל: תחרות קבועה, מי שטוב ישחק, לפעמים גם יוחלף ללא קשר ליכולת. יש לכך הרבה חסרונות – אחרי הכול שוער צריך לצבור ביטחון, וביטחון צוברים דרך דקות משחק ויציבות – ויש גם יתרון: אתה יודע שטעות קריטית שעשית אולי תעלה לך במשחק הבא, אבל באותה מידה אתה עשוי לחזור להרכב לאחר מכן.

ייתכן שהיכולת אמש, במיוחד בפנדלים, שברה את תקרת הזכוכית של משפתי. במחי שתי הדיפות הוא הפך ליקיר האוהדים, לפחות לערב אחד, והגדיל את מסגרת האשראי שלו. זה עדיין לא מבטיח לו מקום בהרכב, זה כן מעיד על אופי קשוח ויכולת לשמור על ריכוז גם בסיטואציה לא פשוטה עבור כל שחקן, כל שכן שוער.

מקצועית, צ'ארון שרי לא היה אותו שחקן במכבי חיפה העונה. הנסיבות האישיות כרסמו בו יחד עם נסיגה טבעית ביכולת וסאגת שלט החטופים פגעה בו תדמיתית. גם אמש הוא היה חלש והפנדל המהוסס שבעט היה האנטי-דובדבן על קצפת העזיבה.

אז מדוע יש למכבי חיפה סיבה לחשוש מעזיבתו, מלבד העובדה שגם במשחק חלש פעולה אחת שלו יכולה לעשות הבדל? משום ששרי במועדון הוא הרבה יותר משחקן כדורגל. הנוכחות שלו כאדם וכשחקן הייתה מורגשת. כשחושבים על מכבי חיפה של ליגת האלופות חושבים קודם כל עליו – הגול מול פריז סן ז'רמן, החיוך הרחב והילדותי והאהבה שפיזר ושחזרה אליו בגדול. להוציא את מיגל ויטור, לא היה פה בשנים האחרונות זר עם השפעה כזאת.

מכבי חיפה לא סובלת מהיעדר מנהיגות ונוכחות בחדר ההלבשה, אבל העזיבה של שרי תותיר חור עצום שם. מהבוקר צריכים בכפר גלים להתרגל. זה לא יהיה קל.