כולם ציפו לצונאמי, סערה שכמותה לא ידעה מכבי תל אביב יותר מ-20 שנה. זה התבשל במשך שבועות ארוכים, ובכל זאת נדמה היה שלעולם לא נגיע לרגע. הרושם היה שרובי קין חושש, שהוא אולי יוציא את הרימון אבל לא ישחרר את הנצרה. בסוף זה קרה, רגע פרסום ההרכב הגיע. טה דם דם דם, תופים, הלבה כבר גועשת, הכול מחכה להתפרץ.
בסוף ערן זהבי סופסל. במקום "בום" לא נשמע אפילו "פוף" חרישי. השמיים לא נפלו, הגיהינום לא קפא.
עוד כתבות על ניצחון מכבי תל אביב בנתניה
ירידה לצורך עלייה: מכבי תל אביב הביסה את מכבי נתניה 1:5 בחוץ ההחלטה שהצילה לה את העונה? הזעזוע המנצח של קין במכבי ת"א רובי קין: "ערן זהבי צריך לקבל מדי פעם מנוחה כמו כל אחד אחר"
כמובן, יכול היה להיות אחרת. כולנו זוכרים את המשחק ההוא בקרית אליעזר, את הפרצוף המכורכם ומלא הטינה של אבי נמני ממעמקי הספסל, את הניכור של ניר קלינגר, את הסערה שליוותה את מכבי תל אביב שנים לאחר מכן. אבל פה מדובר בתקופה אחרת, במרקם שונה, במועדון עם מנטליות שלא מזכירה כהוא זה את הבלגן של אז. קין ניגש לסיטואציה ברגישות כשלקח את זהבי ודור פרץ ועדכן אותם אישית. זהבי, מצדו, כבר פחות נופל למלכודות תקשורתיות, כמו שאומרים בעברית צחה – Too old for this shit. יכול להיות שהבטן שלו מלאה, הגיוני שהוא כועס מאוד, אבל הוא לא ייתן לכך להכתיב את הלך הרוח. זו מכבי תל אביב שבה, כפי שאמר פעם מיטש גולדהאר, אף אחד לא יותר גדול מהמועדון.
האם הבוקר הזה היה נראה שונה במקרה של הפסד בנתניה? בוודאות, והכותרות היו מפנות להחלטה של קין, אבל אני מתקשה להאמין שהיינו נקלעים לסערה חסרת שליטה. אחרי כל כך הרבה משחקים עגומים, מכבי תל אביב הייתה צריכה רענון ומסר לפיו מי שטוב יעלה בהרכב ומי שלא, יבלה קצת זמן על הספסל. זה לא שהיא שיחקה טוב מדי אמש. עם או בלי זהבי ודור פרץ החוליים הישנים עדיין קיימים, אולם העובדה שכל המהלך הזה קרה מול קבוצה שחרתה על דגלה את הנאיביות בוודאי לא הזיקה.
גיא צרפתי החל את הקדנציה שלו במכבי נתניה עם חמישה ניצחונות בשישה משחקים. באותה תקופה נדמה היה שהמתכון הרגיל של הקבוצה בשנים האחרונות עובד – לפתוח את העונה, להחליף מאמן, לדהור לפלייאוף העליון. ואז הגיע רצף של חמישה הפסדים. נתניה, במקום לחשוב איך מעבירים את הזמן בנעימים באפריל ובמאי, רחוקה רק שלוש נקודות מהקו האדום.
הסיפור של נתניה הוא הסיפור של ליגה שלמה. מקומות 5-14 נמצאים במאניה-דיפרסיה תמידית. הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ואפילו אשדוד נראו בשלב מסוים כמי שייאבקו על המקום השישי, ואולי עוד יעשו זאת, וכעת כולן מסובכות. מכבי פתח תקווה הייתה יורדת ודאית, במיוחד לאחר שרן קוז'וך פתח כנגטיב של צרפתי עם שרשרת כישלונות, והנה, חמישה משחקים ללא הפסד מצמידים אותה לבני ריינה, שבפני עצמה לא חסינה מהידרדרות אחרי סיבוב ראשון מופלא. הדבר הבטוח היחיד כרגע הוא הירידה של הפועל פתח תקווה, וגם זה עוד יכול להשתנות.
הבעיה של מכבי נתניה היא הכישרון שלה להסתבך במאבקים מהסוג הזה, שלכאורה נראים לא קשורים אליה. ב-1994/5, ב-2004/5 וגם ב-2012/13, השנה החגיגית שבה נחנך האצטדיון, היא לא ראתה את עצמה כמי שאמורה להיות בקלחת ומצאה את עצמה בליגה השנייה. לצרפתי אין את הניסיון במאבקים מהסוג הזה, מה שניכר אמש עם חילופים ושינוי מערך שקברו לו את המשחק. גם לא בטוח שיש לו את השחקנים הנכונים לסיטואציה.
אם זה לא מספיק לצרפתי, בשבת הוא צריך לצאת לטדי למפגש עם בית"ר ירושלים. ברק אברמוב חרג ממנהגו, חש בדחיפות לשנות את ניהול הסגל, נפרד מגל כהן והנחית מיד את ברק יצחקי ואלמוג כהן, שבכלל תוכנן לעזור לנתניה עד סוף העונה וכעת עשוי לסייע להעמקת המשבר שלה.
הסיפור של יצחקי מסתורי, שלא לומר מרתק. במכבי תל אביב התפקיד שלו היה מעורפל. הוא הוגדר כמנהל מקצועי, אבל לא היה הסמכות האחרונה בבחירת השחקנים. במחזורים הספורים שאימן בעונת 2021/22 הוא לא נראה כחדור מטרה לעמוד על הקווים. עונה לאחר מכן עזב מועדון שהיה לו לבית במשך יותר מעשור.
אז מה הקטע שלו עם בית"ר? מה העניין עם קרבות תחתית עכשיו?
יצחקי אמר אתמול שהוא מאמין קודם כל בעבודה קשה, כהן מצהיר שב-'אני מאמין' שלו כל השחקנים צריכים לרוץ וכמה שיותר, זה הבסיס לכדורגל עבורו. איפה הבעיה? שבית"ר הנוכחית נשענת על ירדן שועה, שחקן שרץ ביום טוב שבעה קילומטרים והרבה פחות מזה אם הוא קם בלי אנרגיות.
שועה היה לאורך השנים פרויקט של יוסי אבוקסיס. חצי שנה טובה אצלו בבני יהודה, תוך הסתרת השכונתיות הטבועה בו, הביאו את יענקל'ה שחר לשלם עבורו 1.4 מיליון דולר ומהר מאוד להרגיש שעקצו אותו, עד שמשה חוגג שילם סכום דומה על התכשיט וגאל את הנשיא מהבעיה.
בית"ר הנוכחית שונה, במיוחד בלי אבוקסיס בסביבה. היות ולא ניתן לעשות שינויים בסגל, התלות בשועה היא קריטית. יש לו תשעה שערים ושבעה בישולים מתוך 31 שכבשה הקבוצה, הוא מעורב ביותר מ-50% מהכיבושים. חלוץ דומיננטי אין והשחקן השני בחשיבותו בקבוצה מבחינת מספרים הוא עדי יונה, עם שישה שערים ושני בישולים.
סביר להניח שכהן ויצחקי ידברו עם שועה, ינסו לדרבן אותו, לספר לו איך הניידות תשפר לו את הקריירה והמספרים. לפעמים אפילו זה יכול לעבוד למשחק או שניים, אך לאורך זמן הם יצטרכו לוותר, להבין שאם בונים עליו, צריך להשלים עם העובדה שמדובר בשחקן שירוץ קצת פחות, וכל עוד הוא ייתן את התפוקה עדיף לתת לו לזייף קצת הגנתית (גם אם זה יעלה לעיתים בהפסד, כמו האיבוד המחריד בסכנין). אחרת, לא יהיה מי שייתן את התוצרת.
בשלב מסוים רצף הניצחונות של הפועל באר שבע היה חייב להיעצר. הריצה שלה הייתה מטורפת והסטטיסטיקה החלה להיות נגדה. מכבי פתח תקווה נכנסה לסנכרון עם קוז'וך ונתנה את אחת ההופעות הטובות של קבוצה אורחת בטרנר העונה.
מאז שהסתיימה שושלת האליפויות, באר שבע היא קבוצה שלא ממש יודעת למה לצפות מעצמה. היא חושבת אליפות אבל לא מאמינה בזה, היא מבצעת רכישות מאסיביות, והן לא עמוקות דיין. בשנתיים האחרונות באר שבע הייתה "מתחרה מדומה" – כל הזמן בתמונה, אף פעם לא מאיימת באמת.
בסיבוב הראשון נראה היה שהיא מוצאת זהות מוגדרת כקבוצת מקומות 4-6 ושהעונה שלה הסתיימה עוד לפני שהחלה, ואז הגיעו עשרת הניצחונות שהקפיצו אותה מעלה. ברמת העיקרון אסור לה להתרגש מהתיקו נגד הקוז'וכים, זו לא אמורה להיות יותר ממכה קלה בכנף, אבל בשבת יש לה את מכבי תל אביב בחוץ, בידיעה שהפסד יוציא אותה מהמרוץ באופן סופי.
באר שבע לא תיאבק רק במכבי תל אביב ובסיכוי לאליפות, אלא גם בתדמית שטיפחה בשנים האחרונות, של קבוצה שנוח לה לבוא מעמדת האנדרדוג וכשמגיעים למאני טיים היא נבהלת. עשרה ניצחונות רצופים, כולל על מכבי חיפה, זה נחמד, אבל לא יכול להיות תחליף לריצה אמיתית לתואר. המשחק בבלומפילד מצביע על שתי אפשרויות: הצהרת כוונות רצינית וכנה או סדק בעוד חוליה בחוט השדרה של המועדון.
מה דעתך על הכתבה?