צריך לקרוא היטב בין השורות כדי לדלות מהן את המשפט הכי חשוב שאמר השבוע ברק יצחקי, מאמנה החדש של בית"ר ירושלים: "לא נוכל לשנות הכל ביום או יומיים". על אוהדי בית"ר לזכור זאת, הגם שכל אחד ואחד מהם היה כמובן רוצה לראות שינוי מיידי באיכות משחקה.
כאשר מאמן מגיע לקבוצה, עמוק בעיצומה של הליגה, ברור שמצבה גרוע. אולם עבור יצחקי זו הזדמנות גדולה מאד להפשיל שרוולים כדי להוכיח שביכולתו, קודם כל, לבלום את החמרת מצבה בטבלה.
בשום פנים לא הייתי עורך השוואה בינו לבין מסאי דגו, המאמן את מכבי חיפה. לשניהם ישנה עתה מטרה שונה לחלוטין, שכן מכבי חיפה מנסה לזכות באליפות רביעית רצופה, ובית"ר לעומתה, אפילו לא חושבת עליה, אלא בינתיים על הישרדות. ברק יצחקי הוא איש כדורגל ואימון של בית"ר ירושלים הוא אתגר גדול. יצחקי כן רואה את האור שבקצה המנהרה, ויותר מכך, הוא אף מאמין שניתן להגיע אליו עם סגל השחקנים העומד לרשותו. אחרת הוא לא היה מגיע לבירה.
בית"ר ירושלים היא אצלנו שם דבר, והישגי העבר שלה מוכיחים זאת, כמו הזכייה ב- 6 אליפויות. אלא שהשתנו הזמנים, ובהיותה עתה נקודה אחת בלבד מעל הקו האדום המוליך לליגה הלאומית, סכנת הירידה היא ממשית ומאיימת. אני משוכנע שכל מאמן פנוי היה עט, מבלי לחשוב פעמיים, על ההזדמנות לאמן את קבוצת בית"ר. ברק יצחקי אינו יוצא דופן. אולם מבחינתו זוהי גם השיבה הביתה, ותמיד רוצים לשוב לקבוצה שעימה זכית כשחקן באליפות ישראל.
כל מי שאימן בעבר את בית"ר סיפר על הלחץ הכבד והבלתי פוסק הקיים סביבה ובתוכה. יצחקי מודע לכך, אך כנראה שאינו חושש ממנו. לעיתים לחץ דווקא מוציא את הטוב ממה שיש למאמן להציע. בגיל 39, מגיע ברק לירושלים מלא אמביציה וידע, שבשום פנים ואופן לא הייתי מבטלו. עבורו לבישת בגדי המאמן, שעליהם רקום סמל המנורה הבית"רית, זוהי התרגשות ודחיפה מוראלית. השחקנים יודעים מיהו, כולל העובדה שבעבר לבש כשחקן את מדי הנבחרת הלאומית. לכן הם יתנו לו את הרספקט הדרוש, והוא מצידו צריך להנחותם אל חוף המיבטחים. בעיקרון כדורגל הוא שפה ברורה ומאמנה החדש של בית"ר דובר אותה מילדות. עכשיו מתחיל מבחנו הגדול.
מה דעתך על הכתבה?