אוהדים מתאהבים בשחקן זר כשיש לו תכונה בולטת. הוא יכול לנווט את הספינה בשקט ובקור רוח כמו מיגל ויטור, להיות רוצח שקט כמו טוני וואקמה, חמום מוח כמו ז'וזואה, אלגנטי כמו צ'ארון שרי, בעל טאץ' כמו ראדה פריצה או עם יכולת להתחבר מיד לתרבות ולאנשים כמו ג'ובאני רוסו. המשותף לכולם: בזכות התכונות הללו הם קנו לעצמם מקום בהיכל התהילה של יציעי האולטראס, גם אם רובם עברו פה לשנים בודדות.
לפרנזי פיירו אין אף לא אחת מהתכונות הללו. הוא לעתים מגושם, גמלוני, אדיש למראית עין. הבעת הפנים שלו תמיד עייפה, הוא נראה סחוט בין אם זו הדקה הראשונה או שהמשחק נכנס לתוספת הזמן. מהרגע שבו דרך בפעם הראשונה על הדשא במשחק אלוף האלופים נגד הפועל באר שבע אשתקד הוא סומן כפלופ.
ההמשך ידוע. פיירו היה בכל הצמתים החשובים של מכבי חיפה בשנתיים האחרונות. הוא סחב אותה על הגב לליגת האלופות, הבקיע שערים משמעותיים בליגה אשתקד והעונה הפך לחד עוד יותר. עם 15 הבקעות הוא בדרך הבטוחה למלכות השערים העונה, והשער שלו במשחק הראשון מול גנט היה אלגנטי לעילא ולעילא, הפוך מכל התדמית שנדבקה אליו. בנוסף, הוא דמות חיובית בחדר ההלבשה, כזה שהשחקנים רוצים בהצלחתו.
אז מה יש לא לאהוב פה? עבור רבים השלם עדיין קטן מסך חלקיו, אבל המלעיזים ימשיכו להלעיז, וההאיטיאני (נשבע שבדקתי) ימשיך לספק את הסחורה. אדיש? רדום? תנו לו לפהק כל הדרך (אולי) לאליפות.
אם תשאלו שחקן מה עדיף – לפתוח ולרדת לספסל בדקה ה-70 או לעלות מהספסל בערך באותה דקה, סביר להניח שהוא לא יאהב את שתי האפשרויות, אבל יבחר באופציה הראשונה. אם תשאלו את ערן זהבי, שחווה את שני התסריטים בשבוע האחרון, דווקא היא זו שגרועה בהרבה.
הספסול של זהבי בנתניה נבע מסיבות מקצועיות, אבל נועד בעיקר כדי לשלוח מסר לכך שאיש אינו מעל המועדון. כשזה נגמר הוא הוקפץ חזרה להרכב. בשבת הוחלף כשהמשחק חי לחלוטין, החילוף הכי דרמטי שלו מאז המשחק ההוא ב-2013 נגד מוחמד סלאח ובאזל. הבעת הפנים של זהבי לא הותירה מקום לספק. הוא היה מאוכזב, כנראה גם מעצמו. לו היה כובש את הפנדל, הוא כנראה היה יוצא מאוחר יותר לחילוף – של סטנדינג אוביישן.
מבחינת קין, הוא פסע אל מעבר להרי החושך ושום דבר לא קרה, לפחות נכון לעכשיו. זהבי שומר על שתיקה, גם כן נכון לעכשיו, מגלה בגרות והבנה למצב. הוא יודע שלמרות האהדה אליו ביציעים, הסנטימנט הכללי לא איתו. זו לא אותה סיטואציה של זריקת סרט הקפטן מול מקדוניה, כשקהל שלם שרק לו בוז ורצה ברעתו. ועדיין, הסיטואציה זרה לו וחוסר הביטחון רק מעמיק. הוא יצטרך לחזור לעצמו מהר, כי אחרי מכבי יפו מחכה לו מכבי פתח תקווה, אתגר קשה בפני עצמו לפיצוח בימים אלה.
הבעיה של מכבי תל אביב באותו רגע בכלל לא הייתה החילוף של זהבי, אלא זה של יוריס ואן אובריים. ברגע שהוא ירד לספסל מכבי תל אביב הפסיקה לגעת בכדור. אם יש משהו שצריך להדאיג את קין זו השאלה מדוע אין לו כרגע מחליף ראוי לעמדה של מספר 14.
בדצמבר 2015 הפועל באר שבע הגיעה לבלומפילד, רדופת שדים ומוכת מפלות. איש לא ציפה אז לשום דבר מלבד תבוסה צורבת נוספת של הדרומיים מול האלופה הגאה. כבר בדקה השנייה הכניע אליניב ברדה את פרדראג ראיקוביץ', מאור מליקסון הוסיף עוד שער ובאר שבע יצאה עם ניצחון מונומנטלי 1:2, שלא רק התברר כזה שהעניק לה את האליפות, הוא גם עיצב מחדש את יחסי הכוחות בין שתי הקבוצות בדרך לעוד שתי זכיות בתואר.
פברואר 2024. ברדה המאמן שוב מגיע לבלומפילד וכמו בשנים קודמות לא מצליח לנצח שם את מכבי תל אביב. כן, היה לו את ה-1:3 ההוא בחצי גמר הגביע, אבל זה היה היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. בליגה הוא עומד על תוצאת תיקו אחת, חמישה הפסדים ויחס שערים 9:2. ברור שיש פה משהו מובנה. איפה ברדה השחקן ואיפה ברדה המאמן בקטע הזה.
הוא הפנים של באר שבע מהרבה סיבות, לא רק מקצועיות. התעוזה, אחד מסימני ההיכר של ברדה בעבר, שוב נעלמה בבלומפילד והאנמיות של שחקניו, זו שעטפה אותם בסיבוב הראשון, שוב הרימה ראש. רצף הניצחונות נקטע בשבוע שעבר משום שאי אפשר לנצח עד אין קץ. את הצהרת הכוונות על כך שזו הייתה סתם תקלה באר שבע הייתה אמורה לספק בשבת, אבל כשאתה בוחר במודע לא לעלות עם ההרכב הכי חזק שלך ומחליף דווקא את השחקן הכי מסוכן שלך כשאתה בפיגור – הסיכויים לא לטובתך.
לאורך ההיסטוריה בית"ר ירושלים והפועל תל אביב נשענו על תזת "תמיד יהיו שתיים גרועות יותר". הירידה האחרונה של בית"ר, ב-1990/91, הגיעה לאחר שתי עונות רצופות בקטסטרופות כלכליות וניהוליות ובעקבות אובדן של מספר שחקני מפתח, בראשם אורי מלמיליאן ואבי כהן. שתי הירידות של הפועל תל אביב באו בעקבות בלגנים מוקצנים עוד יותר שגררו הפחתת נקודות משמעותית. חובבי הפיקנטריה יציינו שלשתיהן ירדו נקודות גם השנה, אולם בתמונה הכללית יש עדיין את הפועל פתח תקווה והחרפה הנקראת מ.ס. אשדוד, שכרגע נראות כמועמדות ודאיות לנשור, ובתווך גם את הפועל חדרה והפועל ירושלים שלא הצליחו לייצר מומנטום בריחה סטייל מכבי פתח תקווה.
איפה הבעיה של בית"ר והפועל תל אביב? קודם כל, הישענות על דינמיקות ואמונה ש"לנו זה לא יקרה" עלולה להתברר כקטלנית. מעבר לכך, מה שהשאיר את שתיהן בליגה בעונות שחלפו הוא חיזוק טוב בינואר שכלל שחקנים עם אופי וניסיון, אם זה דן איינבינדר, אמיליוס זובאס, פרד פריידיי או גריגורי מורוזוב.
ומה העונה? בית"ר לא התחזקה, הפועל תל אביב הוסיפה חטא על פשע ונחלשה. העזיבה של מייקל ולקאניס הייתה הכרח, אבל הפרידה מיהב גורפינקל, וגם במידה מסוימת מחוסה רודריגס, יכלה להימנע. מי שחשב שחיזוק בעמדת המאמן יספיק, יכול היה לראות את פניו חסרות האנרגיה של יוסי אבוקסיס בפתח תקווה. הוא מבין שהחומר שיש לו לא מספיק טוב ובעיקר לא מנוסה דיו להתמודד עם הסיטואציה.
עד שיוכח אחרת, תאוריית ה"תמיד יהיו שתיים גרועות יותר" עומדת בעינה, אבל הפלייאוף הזה לא יהיה כשאר הפלייאופים. אם לא יהיה שינוי מהותי, מכבי נתניה והפועל ירושלים ייכנסו למיקס כששתיהן, בנקודת הזמן הנוכחית, בסכנת ירידה. הפועל חדרה המתאוששת צברה ניסיון במאבקי התחתית ולכו תדעו מה יקרה אם הפועל פתח תקווה תנצח הערב את בני ריינה.
בקיצור, עדיף להפועל תל אביב ולבית"ר לעשות משהו שהן מתקשות בו בחודשים האחרונים: לשחק כדורגל ובעיקר לנצח.
בקטנה
על בן שהר עברו מספר עונות לא קלות. בשלב מסוים, גם בעונה הנוכחית, הקריירה שלו נראתה גמורה, ואז עוף החול התעורר. רן קוז'וך דורש לחץ על הגנת היריבה, כל יריבה. שהר הקשיב, הפנים ויצא לקרב. השער השני בשבת החל כתוצאה מחילוץ שלו מהגנת הפועל תל אביב, מהלך שבסופו מצא את עצמו מול זובאס והרשית. התוצאה הכוללת – שלושה שערים ששווים ארבע נקודות ואולי גם מקום בפלייאוף העליון.
בני סכנין ידועה בהיצמדות לסיסמת האייטיז של בליינים תל אביבים – "לא חשוב עם מי אתה בא למועדון, חשוב עם מי אתה יוצא משם". הפעם האחרונה שבה מאמן של בני סכנין פתח את העונה וגם סיים אותה הייתה ב-2016/17. רוב המאמנים יודעים שהם באים למשימה ארעית. סלובודן דראפיץ' עומד (חמסה, חמסה) לשבור את התבנית הזאת. המשימה לא הושלמה, אבל עם לו"ז נוח יחסית שכולל את אשדוד וריינה בבית וחדרה בחוץ, יש סיכוי סביר שנראה את בני סכנין בפלייאוף העליון העונה – עם המאמן שהוביל אותה לשם כבר מתחילתה.
מה דעתך על הכתבה?