"אמרתי להם 'אני משוגע, תסתדרו בלעדיי'"

"לאחד האימונים בעונה הראשונה שלי לא היה לי איך להגיע לפתח תקווה. חבר שלי הציע לי לקחת את הסוס שלו, לקשור אותו לגדר במגרש וגם לחזור רכוב על הסוס. הגעתי ברכיבה למגרש, הסוס נקשר לגדר ונכנסתי לאספה. בסיום האספה המאמן משה מאירי רואה סוס במגרש, הוא שאל של מי הסוס היפה, אמרו לו שזה של אז'ובל. אישרתי לו שאכן, אני באתי איתו. כל השחקנים היו סביבנו. מאירי אמר 'פעם ראשונה אני רואה חמור רוכב על סוס'".

יעקב אז'ובל נולד בישראל ב-3 ביולי 1964. "הורי מאיזמיר שבטורקיה, במשפחה אנחנו שלושה בנים ובת, אני הקטן. אמא אסתר ז"ל הייתה ממשפחה מכובדת ועשירה באיזמיר, אבא אהרון ז"ל בא ממשפחה דלה, ההורים של אמא סירבו לאשר את הנישואין. אמא ניסתה להתאבד והצילו אותה, היא ברחה לישראל והמתינה לאבא שיעלה גם. הם התחתנו והתגוררנו במעברה של גני תקווה. רשמו אותי בבית הספר היסודי 'רביבים', אבל לא אהבתי לשבת בכיתה ולנסות ללמוד, היו לי בעיות של קשב וריכוז וזיכרון לטווח הקצר. ראיתי במרחבי השכונה הפתוחים את בית הספר האמיתי שלי".

הייתה בגני תקווה קבוצה טובה בליגה ב'.

"נכון, אבל בלי מחלקת ילדים ונערים, רק נוער ובוגרים. השכונה הייתה מוקפת אז חולות ושבילים, עם כביש בודד אחד. על מגרשי החול האלו הייתי הכוכב , שטח גדול והמון משחקים עם ילדי השכונות האחרות, בעיקר קט רגל".

אמו, הוא מספר, נהגה ללכת למגדת עתידות ערביה מפורסמת מיפו. "כשחזרה כולם התאספו סביבה והיא סיפרה מה היה. הפעם הנושא היה עלי, היא אמרה כי 'הילד הקטן שלך, יעקב יהיה מפורסם, יכתבו עליו בעיתונים, הוא יטוס להרבה מדינות, אם הוא יגיע אלי אדע עליו יותר'. כולם במשפחה התפקעו מצחוק, אבל אמא נהגה לגונן עלי תמיד באמירה 'דשה לו', עזבו אותו. אני סירבתי ללכת ליפו לפגישה. הטיסה הראשונה שלי הייתה עם נבחרת הנוער לקוסטה ריקה, עם עצירות בהולנד, קורסאו ופנמה".

את מי אהדת בילדות?

"אהבתי את הפועל יהוד, הייתה לנו שם משפחה, ביקרתי שם והתאהבתי בה. אני תמיד בעד האנדרדוג , לא אוהב את הגדולות העשירות".

הוא החל ביהוד. "בעונת 1974/5 הפועל יהוד עלתה מליגה א' דרום לליגה העליונה, הייתי בן 11 ורכבנו שישה ילדים בצמדים על אופניים לאימון הנערים, מספר ימים לפני פתיחת העונה. המאמן לא התייחס אלי ואל חבריי כלל, ילד בקבוצה שהכיר אותי אמר לו להשאיר אותי באימון כי אני ממש שחקן טוב. הסגל הראשון הוביל 0:2 ורק רבע שעה לסיום הוא הכניס אותי ואת חברי למגרש. כבשתי שלושער יפה, ניצחנו את ההרכב הראשון 2:3. המאמן, בחור בשם פרץ, השאיר אותי במגרש, את החברים שלי שחרר לביתם. הוא לקח אותי לבדיקות רפואיות, בשבת בבוקר הייתי כבר בהרכב הפותח בנערים".

בגיל 14 שיחק כחלוץ בנוער של יהוד. "הגעתי לאימונים רכוב על סוס. ארוחות לא אכלתי כמעט בבית, הייתי מסתובב ברחובות. ומסביב היו פרדסים, אכלתי תפוזים ופומלות. את הילדות עם אבא שלי אני כמעט ולא זוכר, אבא עבד בסיני, טס לשם ביום ראשון וחוזר לקראת סוף השבוע, הוא לא היה משמעותי עבורי, רק על אימא אני חושב בכל יום.

בגיל 15 וחצי זאב זלצר ראה אותו בנוער. "הוא קרא לי לעשות אימון עם הבוגרים, שהפך לשני אימונים בשבוע. הייתי בטירוף להיות על הדשא עם הכוכבים של יהוד. סיפרתי בשכונה שאני מתאמן עם אריה חביב, היה קשה להאמין לי".

זלצר עזב, צבי רוזן הגיע. "הייתי בכושר משחק מעולה. היה משחק אימון בין הנוער לבוגרים, הנוער הפסיד 6:3, אבל השלושער שלי היה אדיר לטובת הנוער. עליתי לבוגרים רשמית אחרי שהובטח למאמן הנוער כי אני אשחק שם".

משחק אחד הוא לא שוכח. "זה היה משחק אימון ברמלה. לרוזן היה ויכוח עם שלמה חביב, חלוץ ענק שאהבתי והערצתי בטירוף. הוזמנתי למשחק הבוגרים ורוזן הבטיח שאשחק, לא הצלחתי להירדם כל הלילה. לפני סיום המחצית הראשונה, חביב עשה תנועת יד של ביטול לרוזן על אמירה שלו אליו, רוזן העיף אותו מהמשחק ואני נכנסתי, כבשתי את גול הניצחון ורוזן אמר לי כי אני מוזמן לסגל בשבת. לא רציתי להיות האיום על חביב, אבל הוסבר לי שאין קשר לזה שאני בבוגרים, רק היכולת שלי".

ספר על המשחק נגד מכבי יפו.

"עונת 1980/81, מכבי יפו נאבקה על האליפות. אמרתי לאמא שלי לפתוח את הרדיו על 'שירים ושערים', אמרתי לה שדני דבורין או מוטי חביב יציינו את השם שלי. הזכרתי לה את האמירה של מגדת העתידות מיפו. פיגרנו בפתיחה 1:0, ואז רוזן קרא לי. הייתי בשוק מוחלט, ביהוד שיחקו אמיר ליברמן וגם קיש רומנו. שאלתי מה לשחק ורוזן אמר 'למעלה , מה שאתה רוצה'. נכנסתי והייתי בטירוף, על כול המגרש, עשינו 1:1 והייתי מעורב בשער הניצחון של יהוד 1:2. בסיום התעלפתי, העירו אותי עם סטירות, לא הבינו מה קרה לי".

משה מאירי הפך אותו מחלוץ למגן נבחרת הנוער. "הייתי הולך ברגל לבית שלו בפתח תקווה ונוסע איתו ברכב לאימוני הנבחרת, בה הייתי חלוץ. יום אחד הוא אמר לי שיהיו ניפויים מהסגל, בהתקפה יש את אוחנה, רוזנטל, יגאל מנחם, איתן שלום ועוד, אני אמור להיות מנופה, אבל 'בשל היותך שחקן טוב, ישוחרר שחקן אחר, אתה תהיה המגן הימני הראשון שלי, שעושה הגנה והתקפה מאחור, הכושר שלך מתאים'. הפכתי למגן של נבחרת הנוער".

אבי כהן חזר מליברפול למכבי תל אביב ולא תכנן על ה"מסיבה" שערכו לכבודו ביהוד. "הייתה חגיגה תקשורתית ענקית ביהוד, כולם באו לצפות במכבי תל אביב ואבי כהן. יהוד הייתה אמורה להיות תפאורה. הגעתי למשחק ברגל, נתנו הצגה מושלמת, ניצחנו 0:4 מדהים. לפני המשחק רוזן ביקש מאיתנו לנצח, כי זה המשחק הכי חשוב עבורו. לאחר המשחק חגגנו במסעדה ביהוד. המתנתי שהאוהדים יתפזרו והחגיגה תסתיים, התחלתי ללכת לגני תקווה".

ואז עוצרת לידך מכונית.

"רכב עצר בסביון, הנהג היה העיתונאי מאיר ריפמן ממעריב ששאל למה אני הולך ברגל. לא ידעתי שריפמן עיתונאי. הוא הציע ולקח אותי הביתה ברכבו , סיפרתי לו על ההגעות שלי ברגל או על סוס לאימונים ומשחקים. הפרסום היה בהמשך בנוסח 'מקפיצים אותו על סוס'".

הפרסום עזר. "הנהלת יהוד סידרה לי לימודי נהיגה, קיבלתי בהמשך רכב יד שנייה מהם".

ואז הגיע הגביע. "ברבע גמר גביע המדינה שיחקנו נגד מכבי חיפה בקריית אליעזר, יום ענק של השוער חביב, סידר לנו תיקו מאופס ומשחק חוזר אצלנו ביהוד . הבלם ויזן היה מוצהב והציבו אותי במקומו בעמדה. חביב אמר לי שהוא רוצה אותי לפניו, שאשחק בביטחון והוא יכוון אותי. בדקה ה – 75 קרן ליהוד, אמרו לי לעלות להתקפה אבל סירבתי, רק פקודה של הקפטן ישא ששון הביאה אותי למעלה. משה שבת הרים קרן, הכדור נפל לידי, שלום רוקבן הזיז את הבלמים של חיפה בידיו, אני בעטתי פנימה. לא ידעתי היכן אני נמצא. בהמשך ויזן חזר, את הגמר ראיתי מהספסל. ניצחנו 0:1".

לאחר השירות הצבאי הסתיים גם הפרק ביהוד. "בעונת 1983/84 הפועל יהוד ירדה מהמקום האחרון לליגה הארצית, החלה הנפילה של המועדון. מאירי אימן את מכבי פתח תקווה, הוא חיפש מגן והביא אותי לקבוצתו. לא הכרתי את מכבי פתח תקווה , אבל השמות כמו בגלייבטר, נוריאל, רבינזון, מכנס ואחרים הלהיבו אותי. הובטח לי גם שכר גבוה יותר מאשר ביהוד.

"ההתחלה שלי במכבי פתח תקווה לא הייתה טובה, ממש חלשה. החלו דיבורים מאחורי הגב שיש בקבוצת הנוער שלנו חמישה צעירים טובים ממני. מאירי היה סבלני אלי, דיבר ועודד אותי , הייתי חייב להוכיח שאני רכש ראוי".

ואז בא המשחק בווסרמיל. "נגד באר שבע של שלום אביטן. הרגליים לא זזו לי, הייתי חלש ביותר. מאירי פלט 'איך הבאתי שחקן כזה, הוא מתנהל עקום כמו המספר 8, הבאתי מטוס שהפך לפייפר'. סמוך לסיום המחצית, אביטן עבר את השוער ובעט לכיוון הרשת, עשיתי גליץ' ארוך ובנגיחה הצלתי גול בטוח, תוך התנגשות בקורה. מאירי השאיר אותי בהרכב, עשינו שם 1:1, זה היה השינוי המקצועי שלי".

אבל אז הגיעה גם תאונת הדרכים. "מכבי פתח תקווה קיימה בבית מלון בהרצליה יום טיפולים ואספה. מיהרתי להגיע לשם, ברכב היו עוד שתי בחורות. היה חשוך מאוד, במעבר חצייה פגעתי בנערה שחצתה. היא עפה לשמשה, ולכביש , עצרתי והרמתי אותה, היא הייתה עם שריטות ובגדים קרועים. הייתי בהלם, לקחתי אותה לבית החולים השרון, אבל היא סירבה וביקשה שאקח אותה הבייתה. הגעתי באיחור רב להרצליה וסיפרתי על הפגיעה בילדה. כולם אמרו לי שאני משוגע ואכנס לכלא על עזיבת המקום עם הרכב. אמרו לי לנסוע לבית הורי הילדה לשוחח איתם וללכת לבית החולים לבדיקות שלה. ביום שאחרי לקחתי אותה לבית החולים, שם נבדקה ושוחררה בשלום הבייתה".

כאן הסיפור נהיה הרבה יותר פיקנטי. "למדתי תקופה מסוימת גיטרה אצל מורה מוכרת בפתח תקווה, היה לי את כל הציוד הדרוש. לאותה מורה הגיעה גם חגית ללמוד גיטרה, המורה יעצה לה ללכת אל בחור שיש לו את הציוד.היא שאלה מה שמו של הבחור, נדהמה והשיבה 'הוא דרס אותי במעבר חצייה'. חגית באה אלי, עזרתי לה והחל רומן שהוביל לחתונה".

זה לא החזיק מעמד. "לא הייתי בנוי להתחתן ולהקים משפחה, היו לי מחזרות רבות, וחגית הייתה צעירה מאוד. אני לא חי חיים רגילים של כולם, לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. זה החריף בנישואין שהובילו לפרידה וגירושין".

לדירה שלו דאג לא אחר מאבי לוזון. "הוא קרא לי ואמר 'בוא, אסדר אותך בחיים. תחתום על חוזה לשלוש שנים תמורת דירה שאשלם עלייה. דרך מתווך דירות אוהד מכבי פתח תקווה סגרנו על דירה ברחוב מינץ שעולה 64 אלף דולר. לוזון שמע על ההסכם ואמר לי שאני לא אגור במקום על הפנים. הוא ביטל את ההסכם ושלח אותי לבחור דירה אחרת. בחרתי דירה ברחוב סביון במחיר של 100 אלף דולר , המהלך נחתם ונסגר".

לוזון דאג לך בגדול.

"הוא סידר לי לגור בדירה של העיריה תמורת 45 שקלים בחודש. הדירה שרכש לי הושכרה והתשלום הועבר לרכישת הדירה. הוא סידר לי עבודה בעיריית פתח תקווה תמורת 1,600 שקלים בהתחלה כדי שלא אסתובב בלילות ואבלה. הגעתי לתפקיד של מנהל אזור, פרשתי לפנסיה מכובדת לפני ארבע שנים. הוא סידר לי ארוחות צהריים בחינם במסעדת רובננקו".

ובכל זאת, יצאת לבלות.

"מכבי פתח תקווה תחת המאמן ליאון קונסטנטינובסקי יצאה לחמי טבריה, טיפולים ואימונים. קיבלנו יום חופשי אחד ויצאנו למועדון לילה. הכרתי שם מלצרית ונשארתי איתה בחדרה, לא חזרתי למלון של הקבוצה. בבוקר הרמתי טלפון לחבר בקבוצה שסיפר כי יש בלגן גדול, מחפשים אותי בטירוף. הזמנתי מהר מונית, הבחורה התעקשה להצטרף אלי, כולם המתינו לי בכניסה. עשינו אימון קשה, בסיום המאמן הבהיר לי כי אני נשאר לבד לעוד אימון עם מאמן הכושר. התכוונתי לעזוב הבייתה, השחקנים החזירו אותי, עשיתי אימון כושר עם בכי, נפלתי מהרגלים, הלכתי לישון והתעוררתי רק ביום שאחרי".

ומה היה הסיפור עם אסי בן שמעון?

"באחד האימונים אסי, אח של רן, העביר לי כדור באמנות בין הרגליים. כל השחקנים צחקו, והיו שחיממו אותי 'איך ילד מהנוער מחליק לך את הכדור בין הרגליים'? בהמשך האימון אסי כדרר לידי, קפצתי עליו בפראות עם שתי הרגלים וירדתי ישר לחדר ההלבשה, ידעתי שהסיפור שלי נגמר. מסע השחקנים אלי החל, ביקשו ממני לבקש סליחה כי רוצים אותי למשחק בשבת נגד הפועל ירושלים. אמרתי להם שכולם קוראים לי 'קמיקז', משוגע , תסתדרו בלעדי. לוזון וההנהלה התערבו , חזרתי וניצחנו את ירושלים 0:3 עם גול שלי".

והיה גם סיפור עם אוזן תלושה. "מכבי פתח תקווה שיחקה נגד בית"ר ירושלים שנאבקה על האליפות. ביקשתי לשמור על אלי אוחנה, אותו הכרתי מנבחרת הנוער. הייתי מצוין, אי אפשר היה לעבור אותי, הקהל המקומי קילל אותי בלי הפסקה. במחצית השנייה, בזמן קרן לירושלים, הקיפו אותי חמישה שחקני בית"ר. נפלתי על הדשא ורגל של שחקן ירושלמי מעכה לי את הראש, המון דם והאוזן נתלשה, נותרה על בלימה. חבשו אותי, פינו אותי לבית המלון ואוהדי ירושלים בהמונים רודפים אחרי. לקחו אותי למגן דוד מקומי והרופא הזעיק את המשטרה כי האוהדים עדיין היו בטירוף. השוטרים לקחו אותי לבית החולים שם תפרו והצילו את האוזן".

את הקריירה שלו גמר טל בנין. "אחרי תשע שנים במכבי פתח תקווה נפצעתי קשה במשחק נגד הפועל חיפה. כדור נכנס לרחבה ורציתי להרחיק אותו בחצי יעף. בנין בא מאחור ודפק לי בעיטה מרסקת בברך. הרצועות נקרעו, הכול הלך. אבי ועמוס לוזון לקחו אותי למחנה האימונים של מכבי פתח תקווה בהולנד ומשם פעמיים לדוקטור מרטנס בבלגיה, הניתוח הראשון ארך 9 שעות. תם ונשלם סיפור הכדורגל הפעיל שלי , עצוב וכואב".

הוא כתב ספר בשם 'חתול רחוב': "סיפרתי שאני מבקש שיורידו את אמא שלי אסתר מהשמיים רק לשעה אחת") ובימים אלה כותב עוד ספר 'על בחורה שהיא אישיות מפורסמת, סיפור דרכה על החיים שלי'".

והחיים שלו, בין היתר, הם קעקועים. "אני אוהב לקשט את עצמי, יש עגילים בגבה ובשתי האוזניים. המון קעקועים על הגוף והזרועות של כדורגל, אופניים, תווי מוסיקה, ציפור, כדור הארץ המחולק לשלום ונוצות של מנהיג אינדיאני . מילדותי אהבתי את האינדיאנים שנלחמו עם קשת וחץ נגד הכובשים את ארצם. אני תמיד בעד החלש , נגד אלה שרודפים אחריהם".

הבן שלו בן הלך בעקבותיו. "היום בן משחק בקבוצת טארט בתאילנד. כמוני, היו לבן בעיות של קשב וריכוז, ילד טוב ומופנם שרצה להיות חלק מהחברה. הוא היה כישרון בכדורגל וכמו שהכדורגל הציל אותי, רציתי דרך הכדורגל להציל את בן. הייתי שלוש שנים המאמן שלו בילדים במכבי פתח תקווה, ומשם העברתי אותו למכבי תל אביב תחת המאמן זיו אריה. כשהוא עזב הגיע מאמן אחר, שהיו לו חלוצים כמו עומר אצילי והוא כמעט ולא נתן לבן לשחק. שוחחתי איתו והוא הבטיח שיתן תשובה בעוד עשרה ימים. התשובה שלו הייתה שהוא המאמן והוא המחליט. אמרתי לו שיש שיר של אהוד בנאי, 'זמנך עבר'. פניתי למנהל המקצועי של מכבי ניר לוין, שבגלל ההכרות איתי אפשר לבן לעבור למכבי חיפה ומשם לכפר סבא ולקבוצות בליגת העל. בן הוא כישרון בכדורגל שעבר בקריירה יותר מדי קבוצות, יש לו קושי מנטלי להישאר יותר מעונה בקבוצה. אני מאמין שהוא התחשל, יודע לצאת ממצבי לחץ ועכשיו יצליח בתאילנד. אני מאמין בבן שלי".