"אני הייתי אחד האחרונים שרובי שפירא שוחח איתם ממשרדו, ביום העצוב בו החליט לסיים את חייו. רובי ז"ל הכין דף פרידה עם 13 שמות של אנשים שאיתם קיים את השיחות האחרונות שלו. השותף שלו אבי אבוקסיס הראה לי את הדף המוכתם בדם, 13 שמות ואני מופיע כמספר 12. ביום הקודם לאירוע הטרגי הייתה לי תחושה שמשהו לא טוב יקרה, קיימתי איתו לפני זה שיחות רבות, הזהרתי שצפוי משהו לא טוב, אבל אבל כולם אמרו שזה 'זאב, זאב'".
רובי היה בארץ כשבועיים לפני המקרה. לא ראו כלום?
"היה להפועל חיפה תחת המאמן גיא לוי משחק נגד הפועל אשקלון בחוץ. ניצחנו, ורובי שפירא התעקש לקחת את הקבוצה לארוחת ערב טובה במסעדה. הוא נראה טוב ורגוע, כששאלו אותו מה יהיה הוא השיב בקצרה 'בקרוב כולם יידעו'. זה היה כמו מסיבת הפרדה שלו מהקבוצה, בהמשך חזר לעסקיו בניגריה".
הייתה בינך לבינו שיחה קשה.
"המצב בהפועל חיפה היה אז לפתע קשה, צ'קים חזרו, לא הבינו שהוא לא יכול להביא באותו זמן כסף להפועל חיפה".
היחסים ביניכם היו כמו אבא ובן.
"רובי ואני היינו רבים כמו ילד ששומר על אבא שלו. אהבתי אותו, רובי בא להפועל חיפה לעשות רק טוב וכך גם היה, הוא הגשים חלומות לאוהדים שלנו. הייתה לי אז הצעה ממאיר שמיר להגיע לעמדת המנכ"ל בהפועל פתח תקווה. היה כבר סיכום, אבל הודעתי לשמיר שאני נשאר עם רובי שפירא. בשנתיים שאחרי האליפות עם הפועל חיפה נכנסתי למצב קשה ועליתי במשקל עד 105 ק"ג, אבל בהמשך חזרתי למשקל הרצוי שלי".
איך הפועל חיפה המשיכה להתקיים אחרי רובי שפירא?
"היה מצב לא פשוט, נמכרו שחקנים כמו נג'ואן גרייב, ג'ובאני רוסו ועוד. דאגתי להביא למועדון ספונסרים וחסויות מכובדות".
אבי קאופמן נולד ב-15 במרץ 1959. "אמא מרים ז"ל באה מרומניה מהעיירה פולטיצ'אן, אבא אלי ז"ל הגיע מצ'כוסלובקיה, מהעיירה החרדית חוסט שהייתה מרכז ללימודי תורה של מזרח אירופה. בני המשפחה למדו תורה בחיידר, אבל במקביל עבדו. ההורים הגיעו לישראל בשנת 1949".
הדרך של אביו לארץ עברה במחנה השמדה. "אבא היה במחנה המוות בירקנאו הצמוד לאושוויץ. כאשר צבא צרפת נכנס ושחרר את בירקנאו, אבא היה שלד עצמות, חולה בטיפוס על סף המוות. הצרפתים העבירו אותו לטיפול בצרפת, שם הוא התאושש והבריא. אנחנו אח ואחות. ההתחלה בישראל הייתה במעברה בקריית מלאכי, ההמשך ביום גשום, ערב פסח, לאוהלים בפוריה מעל טבריה. בהמשך אבא מצא מקום עבודה במפעל יין ליד קריית חיים, עברנו לדירת שני חדרים בהדר בחיפה".
הוא למד בבית הספר יסודי 'תל חי' בנווה שאנן, עבר לעירוני ג' ומשם לגימנסיה ביאליק: "בכיתה מעלי למדו השוער מנו שוורץ ז"ל ואלי גוטמן. בבית הספר תל חי, שהיה צמוד לבית בו התגוררתי, נשארתי אחר הלימודים למשחקי הכדור. אמא הייתה יורדת למגרש ומול כולם מביאה לי ארוחה של פיתה עם שניצל טעים".
לפני הכדורגל היה רכז בכדורסל. "שיחקתי גם כדורגל וכדוריד. זכינו באליפות בתי הספר בצפון, שנתיים רצופות בגביע הצפון בכדורסל. ואז, במהלך רכיבה על אופניים, נפלתי ושברתי את היד. תם הכדורסל, החל עידן הכדורגל. כילד היו לי שני דודים, אחד לקח אותי למשחקי מכבי חיפה, השני להפועל חיפה. בנווה שאנן היו אז יותר אוהדים של הפועל חיפה".
הבחירה שלך לבסוף הייתה בהם.
"נכון, להפועל חיפה היו שלוחות בבתי ספר על מגרשי אספלט. מי שעקבו המליצו עלי לילדי הפועל חיפה. אני זוכר באכזבה את משחק גמר הגביע לילדים בו הפסדנו בזכרון יעקב לילדי מכבי נתניה 0:1. התקדמתי במהירות לקבוצת הנוער של המאמן טיבי נוימן. בגיל 15 המאמן יעקב גרונדמן ז"ל העלה אותי להתאמן בימי חמישי עם הבוגרים".
המשחק הראשון בבוגרים היה אצל נחום סטלמך: "הייתי בן 16 ושלשה חודשים באצטדיון בלומפילד, נגד שמשון ת"א, 0:0 ומשחק טוב שלי".
היה אז סיפור של אשכנזים וספרדים.
"אז נסענו למשחקים עם מוניות של 7 מקומות, הייתה מונית של אשכנזים ומונית של ספרדים. גם חדר ההלבשה היה עם ספסלים שונים. הייתי בהלם, ישר הלכתי לספסל הספרדי של אינצ'י , יהודה דוד, אילוז ואהרון כהן, עצרתי את הסיפור ההזוי הזה".
מי היו שחקני ההשראה שלך?
"מהפועל חיפה אבה גינדין וויקטור בוני שנתנו על המגרש את הנשמה עבור הקבוצה. במכבי חיפה אהבתי את אהרל'ה גרשגורן ודוד גוזלן".
עמנואל שפר הזמין אותו לנבחרת הנוער. "זה היה זימון יוקרתי ומרגש מבחינתי, נבחרת עם גילי לנדאו, לסרי, אבי פרידמן, אבי ירושלמי, בודניוק, חנן אזולאי ועוד. שפר הפך אותי לקשר 50/50 שעושה הגנה והתקפה, הוא אמר לי שאני המאמן שלו על המגרש. שפר חינך אותי למקצוענות, נתן לי את הכלים להמשך החיים, ייעץ לי בהמשך בכל דבר. איש ענק".
הוא כיוון אותך לשחק בגרמניה.
"שפר אמר לי שאני אהיה השחקן השני שהוא יוציא לשחק בגרמניה בקבוצת בורוסיה מנשנגלאדבך, אחרי שמואל רוזנטל מהפועל פתח תקווה. המהלך התפספס בגלל המון שטויות שלי".
ואז הגיע דוביד שווייצר. "הוא היה חבר מחוץ למגרש, בתוך המגרש בן אדם אחר, להפסיד היה עבורו סיפור בלתי נסבל. כשכבר הפסדנו לא היה כדאי להגיע לאימון של יום שני, הייתה שנאה לאימון אחרי הפסד. שיחקתי בקבוצה עם שפיגלר ושולם שוורץ. גם אצל מוטל'ה הניצחון טבוע בדם. היה כיף להיות עם מוטל'ה על המגרש ומחוצה לו, חבר נעים הליכות".
באותה תקופה התחתן עם ורד. "הכרנו עוד בתיכון, החתונה הייתה בשנת 1982 באוניברסיטת חיפה, המקום היחיד בחיפה בו היה מותר להשמיע מוזיקה אחרי השעה 23:00. יש לנו שלושה בנים – רועי החי בלונדון ממנו יש לנו שתי נכדות מתוקות, גיל שדחה את החתונה בשל גיוס למילואים למלחמת עזה, החתונה תהיה בעזרת השם בחודש מאי, ובן שלישי , יונתן. אני מתגורר בכרמל".
בעונת 1986/87 אימן את הפועל חיפה יצחק שום: "הוא היה מאמן שמבין כדורגל, אוהב כדורגל התקפי שקידם אותי מאוד, אבל טעות מקצועית אחת מבחינתי גרמה לכך שלא נעלה ליגה. הובלנו את הטבלה בביטחון, אבל שום החליט לצרף מהפועל באר שבע את הקשר חיים בן שאנן ואותי החליט להוציא מההרכב. כל המרקם שלנו השתנה, איבדנו סתם נקודות, הפסדנו להפועל ירושלים, להפועל טבריה ואני, כשחזרתי, הבקעתי גול עצמי במשחק נגד מכבי רמת עמידר לרשת של עופר נוסובסקי. סיימנו במקום השלישי, צפרירים חולון עלתה ליגה".
הפועל חיפה בזמנך מול הקבוצה הנוכחית?
"בקבוצה של תקופתי, עם התנאים המקצועיים והכסף של היום, השמיים היו הגבול. הבנייה אז הייתה נכונה, כולנו התחלנו את הכדורגל במשחקי הרחוב והשכונה, היום אין את זה".
אתה מרבה לספר על טל בנין ורן סהר.
"השניים הם הדוגמה לאיך נוצרים כדורגלנים סופר מצליחים. רן סהר היה כישרון ענק, כישרון יוצא מהכלל עם יכולות בלתי רגילות, בעיטות פצצה והבנת המשחק, אבל אחד שלא רצה לפרוץ ולהשקיע את כולו בכדורגל, וחבל. בנין היה הרבה פחות כישרוני, אבל נתן את עצמו לכדורגל באהבה ושאפתנות והגיע אל מחוזות אחרים. בנין לדעתי הוא אחד בדורו, אני מעריץ שלו".
והוא גם זה שסיים לך את הקריירה.
"היינו במחנה אימונים עם הפועל חיפה בגרמניה, באחד האימונים בנין נכנס בי חזק וחשתי תזוזה חזקה בברך עם כאבים. כשקמתי אמרתי לבנין 'כל הכבוד על החוצפה הספורטיבית, להיאבק על הכדור בלי לעשות חשבון לשחקנים ותיקים. החלטתי לפרוש מכדורגל ולא לעבור ניתוח בברך. הייתי רק בן 28 ולא חזרתי בי מההחלטה למרות מאמצים של המאמן רוני דורה. הייתי בעסקים של קווי חלוקה של חברת 'ארטיק', היה לי חדר קירור וחלוקה לבסיסי צה"ל ומפעלים רבים. גם היום אני עוסק בעסקים פרטיים ויוזמות שונות".
ולסיום, קבוצת האוהדים על שם רובי שפירא. "היה לי ולרבים חזון להקים קבוצת כדורגל נוסח הפועל קטמון ירושלים. בהתחלה זה הלך פנטסטי, אוהדים הגיעו למשחקים, עלינו מליגה ג' עד ליגה א'. בהמשך הדברים לא הסתדרו, היו חסרים ספונסרים ובעונה שעברה הקבוצה התפרקה בכאב. היום יש במועדון רק מחלקת נוער וילדים".
ומה לגבי הפועל חיפה?
"יש בעל בית, אבל קבוצה בלי נשמה. אני לא הולך למשחקיה של הפועל חיפה, בשביל לראות אדום בעיניים אני טס כל חודשיים ללונדון לראות את ארסנל שאולי תזכה העונה באליפות".
מה דעתך על הכתבה?