"הרגיש שליאור מצא את הנחלה, אבל לא הספיק ליהנות ממנה"

*הריאיון שפורסם בערב יום הזיכרון מוגש מחדש לרגל שנה לטבח השביעי באוקטובר

יום הזיכרון שיחל הערב הוא יום הזיכרון הקשה ביותר, כנראה, מאז הקמתה של מדינת ישראל. יותר מ-1,500 נשים, מבוגרים, חיילים ותינוקות נרצחו או נפלו מאז שבעה באוקטובר ויונצחו לראשונה. לצד מאות אוהדים שנרצחו ביום הארור או נפלו בקרבות, איבד עולם הכדורגל גם את אחד מהשחקנים הבולטים ביותר בעשרים השנים האחרונות – ליאור אסולין. מי שהיה חלוץ בולט, פרש, נכנס לכלא, השתחרר וקצת נעלם מהנוף חגג באותה מסיבה ברעים את יום הולדתו, מה שהפך גם ליום מותו.

כעת, כשעברה יותר מחצי שנה, שוחחנו עם אחותו אורטל על הימים ללא ליאור, הדברים שגילו עליו, אותם ימים מורטי עצבים בציפייה לקבלת הגופה שלו וגם על ליאור אסולין של שיא הקריירה ואחריה.

אורטל, מעל חצי שנה מאז האירוע. ספרי איך היא עברה עליכם.

"אין לי מילים מדויקות לתאר את זה, זו רכבת הרים אחת גדולה של המון גילויים וכאב, וההשתדלות היא להחזיק את הראש מעל המים, להבין איך בכלל מתחילים להתמודד עם זה ולעכל את זה".

הצלחתם לעכל את זה עד כה?

"לא. זה עוד לא שם".

מה גיליתם בזמן הזה על ליאור שאפילו אתם לא ידעתם?

"המון דברים. זה התחיל בשבעה, כשהמון אנשים שלא הכרנו הגיעו, שהבנו איזה חבר טוב הוא היה. ידענו שהוא תמיד היה מוקף בחברים ואוהב כיף ומסיבות, תמיד הבית שלנו היה מלא, אבל כאן המון אנשים באו וסיפרו על דברים שהוא היה עושה עבורם, דווקא לא בתקופה של התהילה אלא בתקופה האחרונה".

זה הפתיע אותך?

"לא אבל העובדה שהוא עזר דווקא בימים שלא היה בכותרות, מבחינתי זה מה שמעיד על הגדולה שהייתה לו. הוא נתן מעשר מהמשכורת שלו, היו המון אנשים שהסבירו כמה הוא עזר להם ועשה להם טוב. כשאת מגלה את זה על אח שלך זה משאיר אותך פעורת פה".

יש סיפור אחד ספציפי שממש הדהים אותך?

"בא בחור לשבעה וסיפר שהיה לו ילד נכה שביקש מליאור להגיע אליו לגן. ליאור הגיע לגן, היה עם כל הילדים והחליט לשבת איתם שעתיים, שיחק איתם כדורגל ועשה איתם עוד פעילויות. אותו אדם סיפר שהוא לא זוכר את הילד שלו, שבינתיים נפטר, שמח כמו שהיה שמח באותה פעילות. אלה דברים שליאור לא היה מספר, הוא היה עושה את זה בצניעות ושקט".

הרגשתם שעולם הכדורגל מחבק אתכם?

"מאוד. אוהדים מכל הקבוצות, בעלים של קבוצות עד היום איתנו בקשר. הבעלים של מכבי הרצליה אריאל שיימן בקשר תמידי עם אמא שלי, וגם חזי מגן, שתמך בליאור לאורך כל התקופה. יש המון אוהדים שעושים מחוות למענו".

אתם מצפים להנצחה בעולם הכדורגל?

"מכבי הרצליה קראה לקבוצת הילדים שלה על שמו, היה טקס מאוד מכובד. יש קבוצת אוהדים של בית"ר ירושלים שנמצאת בקשר איתי ונעשה טורניר בעונה הבאה לזכרו. גם קבוצת הוותיקים של בעלי ואחי הבכור מושיקו קרויה על שמו".

הייתה אבל איזו ציפייה שהמשך העונה הזו תהיה בסימן ליאור אסולין. זה היה חסר לכם?

"אני חושבת שבגלל שיש מצב כל כך רגיש במדינה ובכל יום יש משהו חדש אבד המומנטום. אנחנו עסוקים כל הזמן בהנצחה שלו ולא מצפים למשהו. לכל דבר שהוזמנו הגענו, ואני חושבת שאנחנו כן עטופים. מה שאמרתי שיקרה עם בית"ר ירושלים כן יעשה כותרות. אם אחת הקבוצות תפנה להנציח, כמובן שזה יחמם את הלב".

אם אפשר לחזור אחורה, איך זה לגדול כאחות קטנה של כוכב כדורגל?

"כל בית שיש בו כוכב, ולא משנה אם זה מעולם הכדורגל או לא, זה לגדול בצילו. הכול היה סביב ליאור, ללכת לאימונים וללכת למשחקים, נהנינו מההצלחות וגם ספגנו את הכישלונות. הייתה לי גאווה גדולה ובכל מקום שהלכתי הייתי אומרת שאני אחות של ליאור אסולין, גם בטוב וגם ברע".

אחד השחקנים שהיה מאוד קרוב לליאור הוא עומר אצילי. נראה היה שדווקא השחקנים הצעירים יותר החשיבו את ליאור כאח גדול ולקחו קשה מאוד את המקרה.

"עומר הוא חבר מדהים. הוא בקשר איתנו כל הזמן, הזמין אותנו אליו ואנחנו כנראה ניסע. הוא מדבר עם אמא שלי כל הזמן ומתעניין בצרכיה. הוא הגיע לארץ ושמר על זה מתחת לרדאר, התעקש להגיע ישר משדה התעופה לבית העלמין וזה באמת מה שהוא עשה. לפני שפגש את המשפחה שלו הוא הגיע ישר לקבר של ליאור, הוא ילד מדהים עם לב ענק".

חנן יבלונקה היה חבר קרוב של ליאור. כמה סיפור חטיפתו עוד מלווה אתכם היום, או שהאובדן מקשה להתעסק גם בסיפור הזה?

"בהתחלה הייתה לנו ציפייה ותקווה שנוכל לשמוע את הסיפור המלא מחנן. היינו בקשר עם אבא שלו ואחותו אביבית וחיבקנו אותם. היום כבר אין מה להגיד".

הצלחתם לגלות מה קרה באמת ברגעים האחרונים של ליאור?

"בגדול כן. שמענו גם הקלטה של אחד החברים שלו שהתקשר להזעיק את מד"א, וליאור כבר לא היה בין החיים לצערי. פחות או יותר הצלחנו לחבר לבד את הסיפור והבנו מה קרה".

היו ימים גם מורטי עצבים שבהם לא הצלחתם לקבל אפילו את הגופה. היום בדיעבד כשאת מסתכלת על זה, זה הזוי לחלוטין.

"אנחנו לא בפוסט טראומה, אנחנו עדיין בעיצומה של הטראומה. המראות שראיתי שם והריחות שהרחנו נצרבים בך".

הייתם ממש בשטח של המסיבה?

"ביום ראשון בבוקר נסענו לדרום, הגענו למפלסים ולא נתנו לנו לעבור, וכל זה בזמן שאנחנו לא יודעים מה קרה לו".

יש תקווה באותם רגעים?

"כן ,הייתה לנו תקווה אבל ככל שהזמן עבר אז היא הלכה ונגמרה".

ואז מה קרה בשטח?

"הגענו למפלסים ולא נתנו לנו לעבור. שם גם קיבלנו את הבשורה הסופית על ליאור".

ומכאן בעצם לא נתנו לכם את הגופה.

"הגענו למחנה שורה ושם נתקענו חמישה ימים שלא עזבנו את המקום, ישנו שם אני ואחים שלי".

ומה אומרים לכם?

"אומרים שהגיעו אלפי גופות ורובן בלתי ניתנות לזיהוי, שזה יכול לקחת שעה וזה יכול לקחת גם שבועיים. נלחמנו ולא היינו מוכנים לשמוע. הבאנו את התקשורת וניסינו להפעיל כל קשר אפשרי, אבל אלה בדיוק הרגעים שאתה מבין ששום דבר לא יעזור, רק אלוהים. אלו היו ימים של סבל נוראי. הם הימים הכי נוראיים בכל התקופה הזו, ימים שאתה בעצם יודע שאחיך נרצח אבל לא קיבלת הוכחה סופית לכך".

איך בעצם ידעתם בוודאות שליאור מת?

"חבר ילדות של ליאור מתנדב במד"א ואמר לנו שהוא זיהה בשטח את הגופה שלו. גם כששמענו את זה עדיין הייתה תקווה שאולי משהו לא נכון".

ומתי בעצם מגיע רגע הזיהוי?

"אחרי חמישה ימים שאנחנו שם, באו ואמרו לנו שיש זיהוי. נכנסנו באמת לזהות אותו ואחרי כמה שעות כבר הייתה לוויה".

אבא שלך נפטר לפני כמה שנים. איך ההתמודדות של אמא עם האבל הנוראי על ליאור?

"אבא נפטר לפני שלוש שנים, לא מזמן הייתה לו אזכרה ודיברתי מעל הקבר שלו. אמרתי לו שאם הוא היה בן החיים הוא בטוח לא היה שורד. זה מנוגד לכל חוקי הטבע שהורה מאבד את הילד שלו וזה קשה מאוד".

יש עזרה תמידית לנשים, לילדים, להורים אבל האחים די נדחקים הצידה במקרי אבל ושכול מסוג זה.

"זה נכון. אנחנו משתדלים להיות ביחד כמשפחה, לחזק את אמא שלי ולשמור עליה. גם את הנפילות אנחנו משתדלים לעבור ביחד ולחלוק את הזיכרונות. גם פסח היה קשה מאוד ואנחנו בפני ימים לא פשוטים עכשיו של יום הזיכרון".

מפחדת לקראתו?

"מאוד מפחדת. אני לא יודעת איך נעבור את היום הזה. רק להיות ביחד ולהתחזק ביחד ואני מתפללת שנעבור את זה".

כמה הקשר עם הילדים של ליאור התחזק?

"הם תמיד היו כמו ילדים שלנו. ליאור תמיד היה ילד בעצמו, אז כל הזמן, כשהם היו באים לאמא שלי, אלה היו הילדים ועוד ילד, שזה ליאור. הם בוגרים ומדהימים שהלב פשוט יוצא אליהם עכשיו. לאבד אבא בגיל כזה זה לא נתפס".

איך היית רוצה שיזכרו את ליאור?

"שהיה לו לב זהב ולב רחב קודם. רבים אחרים יעידו על כך ולא אני, כי אני משוחדת. היה לו חיוך תמידי".

הוא עבר לא מעט בחיים, אבל לפחות בפעמים שלי יצא לדבר איתו, הוא תמיד העביר את השיחה בצחוק.

"זו הייתה הגדולה שלו. אם מישהו אחר היה עובר את הדברים שהוא עבר הוא היה מוריד את הראש, נכנס לדיכאון ולא יוצא מהמיטה, אבל ליאור היה הפוך. בשבילו לישון זו הייתה קללה, היו לו 40 שעות ביממה, לא 24. הוא היה הולך ממסיבה לחבר, ואז להורים ולחבר רמקול ולעשות מוזיקה. הוא חי את החיים, ניצל את החיים, ניסה הכול וטעם מהכול. זה משהו שאי אפשר להגיד על הרבה אנשים".

היה חסר לו כדורגל אחרי הפרישה?

"ההרגשה הייתה שהוא רווה מאוד מהכדורגל. מאז שהוא בן שש זה היה המקצוע שלו, אבל בתקופה האחרונה, לקראת סוף הקריירה, כבר לא פתחו לו את הדלתות והוא התאכזב מזה. הייתה תחושה אצלו שלא באמת נותנים לו עד הסוף והוא ציפה לדברים אחרים. הוא עזב את הכדורגל לגמרי בגלל זה".

ממש התנתק?

"כן. היה משחק ליגת האלופות שכל העולם ראה והתקשרתי ושאלתי אם הוא בא אליי לראות את והוא אמר לי "לא, זה לא מעניין אותי". וזו באמת הייתה החשיבה שלו אז, הוא לגמרי התנתק ומצא את המקום שלו בדברים אחרים, כמו סוסים למשל".

ואיך את ראית את זה?

"(בקול חנוק) האמת זה הרגיש שהוא סוף סוף הגיע לנחלה שלו, אבל הוא לא הספיק ליהנות ממנה כמעט בכלל".