כשכותבים על הנופלים במלחמות תמיד ישנה תחושה כי הטובים ביותר שלנו קיפחו את חייהם, אך ישנם רגעים בהם אתה מבין הרבה יותר כמה יוצאי דופן היו הדמויות שנתנו את חייהם למעננו. סמל אמיר לביא ז"ל הוא אחד מהם. הנער מעין כרם נפל ב-7 לאוקטובר בקרב על מוצב סופה בדרום. לביא, לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, נפל באותו בוקר ארור לאחר שיותר מ-80 מחבלים חדרו למוצב כשהוא וחבריו נלחמו בקרב עיקש והירואי, שבסופו עלה לו בחייו.
כשמדברים עם אימו של אמיר, רחל, מבינים עד כמה הוא היה מיוחד: "הוא תמיד היה ילד של גם וגם. הוא היה זה שיושב ביציע המזרחי ומצד שני תלמיד מצטיין, חנון, מצייר להנאתו, מנגן בגיטרה, מוזיקלי בנשמתו. אנחנו לא משפחה ספורטיבית, הוא לא מהילדים ששיחקו כדורגל בילדות, הוא משום מקום בכיתה י' התחבר לבית"ר, ברמת אלה שחוזרים בתשובה והופכים להיות ברסלבים, אצלו זה היה ישירות ליציע המזרחי". "לא סתם הגדרתי אותו גם וגם", המשיכה רחל. "הוא היה פייטר, משהו שמאוד בלט בצבא, הוא היה ביצועיסט ויחד עם זאת רגיש ועם לב רחב, היה שומע זוהר ארגוב וגם מטאל, עדין נפש והומני, מחפש הרמוניה בכל דבר, שואל שאלות, סקרן, חוקר ועושה את כל זה מתוך משמעות. הוא היה אדם של אנשים, יש לו חברים בכמות לא שיגרתית, מאות, עשינו פסטיבל לזכרו והגיעו מעל 2,500 איש, אנשים שהוא דיבר איתם אפילו משפט אך הצליח לייצר חיבור וקשר".
כשמנסים להכיר את אמיר לביא מדרך החיים שלו, הוא מאוד מזכיר ירושלמי אחר, אחד בשם עידן עמדי. האם לא מופתעת: "ממש. הוא היה חולה על עידן עמדי, הוא ניגן את המוזיקה שלו, מאוד רצינו שעידן יגיע לפסטיבל שלו אך זה לא התאפשר, אולי בפעם הבאה. הוא היה מלח הארץ, ציוני, בכל יום ראשון היינו לוקחים אותו לשאטל בטדי ולפני שהלך הוא היה אומר "מאמו, זאת זכות גדולה". הוא אהב את הארץ, את העם, בשנה האחרונה עם כל ההפגנות והקרע ליבו נשבר, היה מאוד קשה לו לראות את זה. הוא היה ילד לתפארת, הייתה לי זכות להיות אמא שלו, 'חלום ליל קיץ' הילד הזה, אמא שלי אמרה לי השבוע 'נתנו לך מתנה, תגידי תודה על הזמן שהיה לך איתו'".
כשלביא התגייס, היה לו אפשרויות לפנות למכינות, או לגל"צ, אבל הוא אמר התעקש ואמר "עם פרופיל 97 אני רוצה ללכת לגדודים, הם עושים את העבודה הכי חשובה". היו לו חלומות לאחרי הצבא, הוא רצה לראות עולם, להיות מקעקע, להתעסק באמנות ובמוזיקה. קצת לפני שנשם את נשימתו האחרונה הספיק לומר לחבריו "איזה זין שלא נספיק לראות עולם". הוא שירת שנה ושלושה חודשים עד שנפל, חודשיים לפני ה-7 לאוקטובר הוא היה בקו בחווארה, קו קשוח תחת לא מעט פיגועים. כשהוא היה שם הוא גם הבין כמה הכל נזיל ויכול להתהפך בשניה, והכין את פלייליסט הלוויה שלו וביקש שאם יקרה הגרוע מכל ישמיעו אותו בשבעה. האם מספרת כי "זה היה פלייליסט גאוני, בועט וציני עם שירים שאהב, שירים מיוחדים שהושמעו בלופ. בגיל 13 הוא כבר ידע את כל סיפור חייו של ג'וני קאש, זה היה הדבר האהוב עליו, זה ילד עם עומק ואינטיליגנציה רגשית אחרת. היה שיר אחד עצוב בכל הפלייליסט, של עידן עמדי, 'נגמר', כל שאר השירים היו באנרגיות אחרות".
האם מספרת על החיבור לבית"ר: "הוא היה אוהד שיושב ביציע המזרחי עם כפכפי אדידס ומשקה אנרגיה, עם כל הקלישאות יחד עם זה שהוא היה ילד חנון, תלמיד מצטיין, אמרנו לו 'מה נסגר? איך הגעת ליציע המזרחי חמוד שלי? אתה רואה ברבי' וזה מה שהיה מיוחד בילד הגם וגם. בעלי הלך עם הסבא והסבתא לטקס הזיכרון שבית"ר ערכה לזכר אוהדים שנפלו, הוא אמר שזאת משפחה, אנשים עם נשמה, שזה היה מאוד מכובד, מאוד מרשים ומאוד מגוון בנוף שרואים שם. הוא נורא התרגש לשמוע את נועם אח של טל (מפקדו של אמיר שנפל איתו בקרב) מדבר, הוא חזר מאוד מוצף. זה חלק מאמיר שהוא מאוד אהב, את החדר שלו עם הדגלים והצעיפים של בית"ר לצד יצירות אמנות כאלה ואחרות".
האם הופתעה לשמוע שבית"ר תקים אנדרטה בבית וגן לזכר האוהדים שנפלו בקרב, וסיפרה: "הגעתי בפעם הראשונה לבית וגן בתחילת 2022 לפני מסע הכומתה של אמיר. הוא רצה שאני אביא לו דגל שהוא יוכל לעשות איתו את המסע. הוא שכח לארוז אותו, וביקש שאלך לשם ואקנה לו. הבאתי לו את זה והוא סיים עם זה את הקילומטר האחרון, הוא הצטלם גם עם הצעיף במסע".
ב-7 לאוקטובר החיים של משפחת לביא השתנו לנצח. האם מספרת: "אנחנו היינו אמורים ללכת לבקר אותו באותו יום במוצב, להביא לו אוכל. הייתי שם רק פעם אחת קודם לכן, כשהורדתי אותו ביום שני אחרי סוכות, הוא קיבל עוד יום צ'ופר להישאר בבית והחזרתי אותו ואת המפקד למוצב. באותה שבת ביקשו שנביא אוכל לחג, ואז ב-06:30 בבוקר הוא שלח לי הודעה "אל תבואי", שאלתי למה והוא ענה: 'יש פצמ"רים, כולנו בסדר אבל הדרך לא נראית לי בטוחה'. לא הייתי ערה באותה שעה, אבל יש לאמיר את הצלצול שלו שהוא שולח הודעה, וכשהוא שולח אנחנו קופצים. כתבתי לו 'תשמרו על עצמכם', אמרתי לעצמי 'טוב, הם יירו מרגמות חזרה לעזה ואחרי כמה שעות חזל"ש'".
"ב-07:06 בבוקר הוא כבר שלח לי הודעה קולית: 'מאמו אני אוהב אותך, תקשיבי רגע, חטפתי כדור, אין ח"ע, אין מי שיחלץ אותי, אני אותך אותך מאמו' ומשם נעלמו עקבותיו. בהודעה הקולית שומעים הרבה רעש, אני עדיין לא מצליחה לפענח אותה, אני לא מפנימה, אני מעירה את אלעד בעלי ואומרת לו תקשיב רגע להודעה הזאת, אלעד מקשיב, מתרומם מהמיטה כאילו הכיש אותו נחש ואומר: 'אלהים ישמור'. הוא מנסה להתקשר למפקדים והם לא עונים, אנחנו פותחים טלוויזיה ואנחנו רואים את הטנדרים הלבנים בשדרות, אני אומרת לו 'בוא ניסע לסורוקה'. אנחנו נוסעים, מגיעים ב-9:00, מחכים עד 22:00 בלילה, מקבלים את החברים שלו שמגיעים דרך המנחת ואמיר לא מגיע, העובדת הסוציאלית שולחת אותנו הביתה ואומרת לנו שמהמוצב שלו כבר לא יגיעו לפה, שהם יודיעו לנו אם יהיה שינוי".
בשלב הזה ההורים מוטרדים אך יש תקוה. חושבים על האפשרות שאולי פונה למקום אחר, אולי הוא מתחבא, אולי חטוף. זה לא מחזיק יממה. "ביום ראשון הגיע אליי ולבעלי במקביל סרטון מהטלגרם שלא משאיר לספקות", מספרת רחל. "סרטון שמפורסם על ידי הנוחב'ה ואנחנו מבינים שהוא לא בין החיים. אנחנו רואים שהוא לא חי, שהם מצלמים רק את הגופות. לאמיר יש אחות מקסימה, תמר, בת 15, אנחנו מסבירים לה ואומרים לה שאנחנו עכשיו צריכים לוודא שהוא כאן ולא נחטף. זה היה שבר מאוד גדול לכל המשפחה, הקרובה והמורחבת. בשני בלילה קיבלנו את ההודעה המרה".
אמיר היה עם המחלקה שלו בעמדת המרגמות בנגמ"שים, ב"כוננות עם שחר". כשנשמע צבע אדום מפקד הסיירת התחיל לתת להם נ"צ לאן לירות. הם ירו 27 מרגמות עד שהחלו ליפול עליהם כטב"מים, רחפנים מתאבדים, הם היו חייבים לברוח מהנגמ"שים בשל החומר נפץ, ומצאו את עצמם בהיתקלות ממרחק אפס מול כמות אדירה של מחבלים. אמיר ירה וחטף כדור ברגל, עוד חברים שלו וגם אחד המפקדים נפצעו כבר בתחילת ההיתקלות הזאת והכח קיבל פקודה להיכנס חזרה למוצב ולמרחב המוגן שבחדר האוכל.
ואז הכח התפצל, כשאמיר ושני חברים מהצוות הלכו לחדר הכי קרוב עם הפצועים קשה מאוד, והשאר המשיכו למרחב המוגן. לאחר מכן יצאו שני חובשים וחייל מהסיירת לעברם לתת טיפול, אבל המחבלים הגיעו לחדר ובסביבות השעה 7:40 וטבחו בכולם. "היינו שם אחרי כך", משחזרת רחל. "הדבר שהכי הולך איתי זה שאני מבינה לאיזה חדר אמיר נכנס ומה המרחק שלו מחדר האוכל והמרחב המוגן. זה 20 מטר. במשך חודשים הסתובבתי עם לחישה שכל הזמן מהדהדת לי בראש – 'רוץ, זה עוד 20 מטר, מה נכנסת לחדר הזה?', הרי כל מי שהגיע לחדר האוכל פרט לאחד שרד. אבל אף פעם לא אדע מה עבר עליו. הוא נכנס לחדר עם עוד שלושה שהיו פצועים מאוד קשה. טל לוי, המפקד שלו שגם הוא אוהד בית"ר והם גם קבורים אחד ליד השני, הגיע לאותו החדר ואיך שהגיע הוא קרס מפצעיו ונפטר. אמיר מאוד אהב את טל, הוא מת ליד אמיר כשאמיר פצוע, זה משפיע, אמיר לא היה עוזב אותו, אין מצב שהוא היה רץ לחדר האוכל ועוזב חברים, גם לא גופה של חבר. יש דברים שלעולם לא נדע אותם עד הסוף".
מאז המשפחה מנסה להנציח את אמיר בכל דרך אפשרית, ומגשימה את צוואתו לעולם. "עשינו פסטיבל ענק לאמיר, כל כך הרבה אנשים התנדבו ותרמו, כל כך הרבה גופים וחברות, יש כאן הרבה טוב וזה משאיר זיק של תקוה שיכול להיות פה טוב. הקמנו את עמותת אמי"ר על שמו (אמנות, מוזיקה, יצירה ורוח) ואת אתר האינטרנט. הוא האמין שעשיית הטוב לא צריכה לבוא עם רעש וצלצולים, זה לראות אם יש מישהו לרגע בודד ואני יכול להחליף איתו מילה, זה מתוך המשכורת הצבאית העלובה לעשות הוראת קבע לעזר מציון,לא צריך לצאת מגדרך כמו טווס ולספר על מה שעשית, פשוט לעשות טוב ואנחנו הולכים לאורו בעמותה שהקמנו, וכל ההכנסות מהפסטיבל הולכות לטובת תכנית מסע שחרור שמטפל בחיילים עם פוסט טראומה, נוער בסיכון ובכל מקום שניתן".
לאתר האינטרנט לזכרו של אמיר ולתרומות לעמותה
מה דעתך על הכתבה?