כדורגל בסופו של דבר הוא עניין של מספרים. על אלו של ערן זהבי אין ויכוח. עם 17 שערים, 7 בישולים ומנהיגות וניסיון שאי אפשר לכמת, התרומה של החלוץ לאליפות של מכבי תל אביב לא תסולא בפז.
אבל עבור רבים מחובבי הענף, פרס שחקן העונה שהוענק אמש (שבת) לזהבי, היה צריך ללכת בכלל למילסון. שחקן הכנף האנגולי היה ההגדרה המילונית של מה שמכונה בעגת הכדורגל הישראלי "שובר שוויון". שחקן שמגיע לקבוצה ומשנה אותה באופן מיידי, כזה שאיתו מכבי תל אביב נראתה כמו אלופה דומיננטית ולגיטימית, ובלעדיו שברירית וחסרת מעוף.
נכון, המספרים היבשים של מילסון, שכבש שבעה שערי ליגה והוסיף שבעה בישולים, לא יוצאי דופן. אבל כל עוד הדריבליסט הטוב בליגה היה על המגרש, מכבי תל אביב הייתה מסוכנת באמת. ב-1,938 הדקות בהן שיחק העונה, מכבי תל אביב כבשה 52 שערים. איתו, הצהובים העמידו ממוצע של 2.4 שערים למשחק.
עם מילסון בהרכב, מכבי תל אביב השיגה 50 נקודות מ-54 אפשריות. בלעדיו, לעומת זאת, היא עמדה על 50 אחוזי הצלחה בלבד, כשזכורה יותר מכל נסיעתו לאליפות אפריקה, שבמהלכה איבדו הצהובים יתרון של 10 נקודות על פני מכבי חיפה בפסגה.
האם מילסון קופח? יש שיגידו שכן. אבל צלילה אל עבר דפי ההיסטוריה מוכיחה שזו רחוקה מלהיות הפתעה.
מאז החלו לחלק את פרס כדורגלן העונה בישראל בשנת 1960, זכו רק ארבעה זרים בלבד. ג'ובאני רוסו היה הראשון שעשה זאת, ונותר מאז ועד והיום הזר היחיד שזכה בפרס פעמיים. אחרי באו גוסטבו בוקולי (בתקופת טרום האזרחות הישראלית) ו-וינסנט אניימה, והאחרון לעשות זאת היה מיגל ויטור (גם הוא לפני שקיבל אזרחות, כמובן), שחקן העונה של עונת 2016/17.
בתווך, היו כמה זרים גדולים שסבלו מהאפליה. הבולט שבהם הוא ככל הנראה טוני וואקמה. את עונת 2015/16 סיים כוכב האליפויות של הפועל באר שבע עם 11 שערים ו-6 בישולים, וכבר אז נראה כמו השחקן הטוב והדומיננטי ביותר בקבוצה, אבל הפסיד את התואר לאליניב ברדה. שנה חלפה, וואקמה השתדרג ל-14 שערים ו-10 בישולים – אבל דווקא מיגל ויטור הוכתר לשחקן העונה. בעונת 2017/18 הגיע תורו של חנן ממן "לשדוד" את חברו לקבוצה: וואקמה סיים עם 10 שערים ו-7 בישולים, בעוד ממן שכבש שניים יותר (ובישל מספר זהה של שערים) אחרי שהצטרף בינואר, קיבל את הכבוד.
צ'ארון שרי הוא דוגמא נוספת לזר שהיה אולי השחקן הטוב בישראל בתקופתו בליגת העל, ועזב אותה מבלי שזכה בפרס האישי האולטימטיבי. בעונת האליפות הראשונה של מכבי חיפה יחד איתו עוד לא הייתה סיבה נראית לעין להתעלמות, ו-13 שערים ו-5 בישולים לא הספיקו לסורינמי בדו-קרב מול ג'וש כהן, שנבחר בסופו של דבר. אחר כך הגיעו שתי עונות מלאות של אצילי, תרתי משמע, בהן לא הפסיק לכבוש ולבשל – ושרי, הווינר שמאחורי האליפויות, קצת חסה בצל.
אפשר גם להרחיק עד העשור הקודם של המילניום, ולהיזכר בדרק בואטנג שכיכב בשתי האליפויות של בית"ר ירושלים, אבל ראה את מיכאל זנדברג וגל אלברמן קוטפים את פרסי שחקן העונה. במקרה של בואטנג, יתכן שזו נגזרת גם של עמדתו כקשר אחורי שפגעה במספרים שלו, קצת כמו ג'ון אוגו, עוד זר שהטיל אימה על הליגה ומעולם לא זכה בפרס.
כך או אחרת, מילסון מצטרף כעת לרשימה מפוארת למדי של זרים שנראו כמו שחקני העונה, אבל לא קיבלו את הפרס באופן רסמי. אפליית זרים או שיקולים ענייניים? דבר אחד בטוח: אם ימשיך במכבי תל אביב לעונה נוספת בהתאם לחוזהו, מילסון יהיה הפייבוריט לזכות בפרס ב-2025.
מה דעתך על הכתבה?