ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מכירה את סיפורם של שני אחים כדורגלנים ששיחקו יחד באותה קבוצה ובהרכב הפותח. שלושה? זה כבר יותר נדיר. מהעבר מוכרים האחים סימנדיריס, האחים אמינוף, האחים זלצר, האחים ששון – וגם יצחק, יעקב ואורי בנודיס מהפועל לוד. אח נוסף, ארז, היה שם כשוער אבל לא שיחק יחד איתם.
יצחק בנודיס: "השקענו באהבת המועדון יותר מששחקנים משקיעים היום"
יצחק הוא הבכור. הוא נולד בישראל ב-26 בספטמבר 1953 . "אבא שמעון עלה ממרוקו. הוא היה בעיר מרקש שחקן מוכר בקבוצת כדורגל יהודית. אמא ויקטוריה עלתה ארצה מטורקיה, הכירו כאן ונולדו ארבעה בנים, לא הצליחו להביא בת.
האב הכדורגלן השפיע עליהם באהבה לכדורגל. "אבא שיחק בתחילת שנות ה-50 במשך שנתיים במכבי חיפה, עבר לעונה בהפועל תל אביב והמשיך להפועל לוד ובית"ר לוד. התגוררנו בלוד בבית עם חצר רחבה, אבא ואנחנו, בהתאם לגיל, תמיד בעטנו ורצנו אחרי הכדור. אבא הפליא אותנו ביכולת שלו".
הוא למד בבית הספר 'שלום עליכם' בלוד, שם למדו גם אחיו. הדרך החלה בנערים של הפועל לוד. "ההתחלה הייתה במשחקי רחוב , שתי אבנים הספיקו לסמן שער, או בין המדרכות הרחבות. שחקן עבר בשם ציון תשובה הביא אותי לנערי הפועל לוד, ועברתי היישר בגיל 14 לנוער. בהמשך שחקן הפועל לוד מהגדולים והנערצים שלנו, לזר לאופולד, העלה אותי בגיל 15 וחצי להפוך לשחקן בבוגרים בליגה השנייה (ליגה א' דרום) בהגנה בעיקר".
משחק הבכורה שלו בהפועל לוד היה ב-1969/70. "שיחקנו נגד הפועל בת ים, הייתי בן פחות מ-16, אבל אז לא בדקו בליגה השנייה גיל. סיימנו את העונה בליגה א' דרום במקום התשיעי לפני בית"ר לוד. הקבוצה כבשה באותה עונה 50 שערים, מהם הבקיע החלוץ האדיר שלנו ז'אן קלוד שטרית 29 גולים".
הוא הפך למגן קבוע בהרכב וקיבל תמיכה. "לוד היא עיר אוהבת כדורגל, המון אוהדים שהתחלקו בין הפועל לבית"ר לוד שהייתה קבוצה טובה. הכדורגל היה נושא השיחה המרכזי ולמשחקים במגרש הנוסטלגי נהרו אלפי אוהדים, תחת קריאת העידוד המוכרת 'ויוה לוד'".
סיפור הפגישה הראשונה עם אשתך?
"רותי באה למשחק ידידות של לוד נגד גינתון מליגה גימל, בה שיחק אח שלה עם חברה שיצאה עם שחקן בהפועל לוד. הם עשו בינינו הכרה, מאז עברו 53 שנים, יש לנו שלושה ילדים ותשעה נכדים. אני גמלאי של צה"ל, שם עבדתי כשרטט בצריפין ובהמשך בתל השומר. היו מעט קשיים בשחרור לאימוני כדורגל, אבל היה מצוין. השכר בהפועל לוד היה מועט, אבל לצד העבודה הנוספת הסתדרנו לא רע . אני בטוח שהשקענו באהבת המועדון והכדורגל יותר מאשר שחקנים היום".
כעבור שנתיים הצטרף להפועל לוד האח יעקב, שהפך במהרה למנהיג של הפועל לוד: "הוא הגיע ואחריו בא אורי. שלושה אחיים במערך האחורי של הקבוצה, אבא כמובן הגיע כמעט לכו אימון ולכל משחק".
הוא כבש שער אחד בלבד בקריירה, אבל נושא עמו את ההישג הגדול – זכרון הגביע של 1984. "לפני הגמר נגד הפועל באר שבע היינו בקאנטרי קלאב בהרצליה. לאספת הקבוצה הביא דרור קשטן ז"ל אמירה של חלוץ באר שבע שלום אביטן ז"ל: 'מה יש בלוד חוץ משדה תעופה?' היינו בעצבים, החלטנו להראות להם כשאנחנו זוכרים את האמירה הנגדית – 'מה יש בבאר שבע חוץ מגמלים'?"
בגיל 34 הוא פרש. "לא יכולתי לעמוד בקצב המהיר בליגה בשל פציעות שונות בעיקר בברכיים, החליף אותי בחור בשם יובל ברדוגו. בהמשך אימנתי בנס ציונה, מכבי בן צבי, נחלת יהודה, ושיכון המזרח, אותה העליתי מליגה ב' לליגה א'".
הוא לא גר בלוד אלא בנס ציונה: "חיפשנו לילדים מערכת חינוך טובה יותר, האוכלוסיה החלה להתערבב".
יעקב בנודיס: המנהיג הבלתי מעורער
יעקב בנודיס נולד ב-11 בנובמבר 1955, נשוי לאביבה, שלושה ילדים ושבעה נכדים. כילד שיחק בעיקר כמגן – ואז התקיים טורניר בלוד. "הייתי בן 14, היה חסר לקבוצה שלי שוער, התנדבתי לעמוד בין הקורות. שחקן העבר שלנו לזר לאופולד ז"ל שראה אותי הציע לי ולשאר השחקנים להגיע להפועל לוד. החלטנו לעשות הצבעה קבוצתית, לעבור להפועל או לבית"ר לוד שאבא שלי היה בין מייסדיה. אני בחרתי בבית"ר, אבל הרוב הצביעו לעבור להפועל לוד, וכך היה".
המודל שלו לחיקוי היה יהודה תובל (טובול), שעמד בין הקורות של הפועל ירושלים ונהרג במלחמת לבנון. אבל היה עוד שוער נערץ: "לפני כשנה ארגן ההיסטוריון של מכבי פתח תקווה ראובן שאבי מפגש שוערי עבר נוסטלגי אצל משה אוננה בבית המאפה שלו. הגיעו אגדות שוערים, אני ניגשתי אל איציק ויסוקר וסיפרתי לו כי הוא היה השוער הנערץ עלי, דמות לחיקוי במגרש ומחוץ לו. אחרי הנערים התאמנתי בבוגרים, דילגתי על קבוצת הנוער".
כבר בגיל 17 התמודד על אפודת השוער הראשון. "השוער שלנו היה בחור נהדר ושוער מצוין, צבי טאג. הוא גויס לצבא במלחמת יום כיפר 1973 ואני שיחקתי בשער. בהמשך טאג חזר אבל הייתי כבר מספיק טוב להיות השוער הפותח, טאג שוחרר".
המשבר הגיע ב-1975/6. "זו הייתה עונת גרועה במועדון. נשרנו מליגה א' דרום לליגה השלישית מהמקום האחרון. היה קשה בליגה ב', לא קל לנדוד ברחבי הארץ ולשחק במגרשים לא ראויים, קשים עם המון פציעות. זה חישל את הקבוצה, עשינו הכול כדי לעלות חזרה לליגה השנייה, חשבנו קדימה גם על הליגה העליונה. לופא קדוש העלה את הפועל לוד חזרה לליגה השנייה ואהרן קפיטולניק העלה אותה לליגה העליונה בעונת 1981/82. העיר לוד התעוררה לחיים חדשים, הפועל לוד הביאה גאווה גדולה, נושא השיחה המרכזי היה סביב הכדורגל.
יעקב גרונדמן הגיע ושילב צעירים. "גרונדמן האמין בשחקנים כמו משה זיתון ז"ל שהיה כישרון ענק וגולר גדול, ישראל בן ממס, בני סמדג'ה ואחי אורי, איתם יצא למלחמה של כדורגל. הם לא התרגשו ועשו צחוקים ושעשועים לעומת המתח של הוותיקים".
הוא היה בועט הפנדלים של הקבוצה: "עבדתי על בעיטות פנדלים עם אבא שלי שהיה בועט נהדר. הוא לימד אותי על קור רוח ושקט נפשי. בעטתי בקריירה שלי בהצלחה בליגות הנמוכות ועד הליגה הלאומית, כולל גביע המדינה, בין 70, לשמונים פנדלים מוצלחים".
ולא רק פנדלים. היה לו גם גול מבעיטת שוער מקו ה-5: "מדהים, במשחק נגד הכח רמת גן בעטתי כדור שוער. הכדור קיפץ בבוץ מעל שלמה נורדמן לרשת. זה למעשה שער לא חוקי, צריך שעוד שחקן יהיה מעורב, אבל הגול הזה אושר".
אביבה, אשתו של יעקב, מתערבת ומספרת על ההכרות הראשונה: "יעקב טלפן אלי בטעות, החלה שיחה וכשהוא סיפר שהוא כדורגלן התלהבתי, כי הייתי אוהדת של מכבי תל אביב, הגעתי לאימונים שלה ולמשחקים. אנחנו נשואים 46 שנים ומתגוררים בבת ים".
החלוץ המפחיד ביותר?
"האחד והיחיד, דוביק רמלר. אין משחק שהוא לא כבש שערים מולי, ענק".
הוא זכה עם לוד בעוד תואר: "אחרי הגביע תליתי את המדליה המוזהבת על הצוואר של אבא, בהמשך הבסנו את האלופה מכבי חיפה באלוף האלופים 1:4".
הוא היה הקפטן הבלתי מעורער של לוד – וקיבל הצעה מעניינת. "לקראת עונת 1982/3 מכבי נתניה הציעה לרכוש אותי בסכום מטורף של 100 אלף דולר. בני רגב אמר 'רק על גופתי'".
אבל הוא עזב לבסוף. "בעונת 1987/88 נפצעתי ברצועה הצולבת, החמצתי משחקים רבים, הפועל לוד נשרה לליגה השנייה. לוד שחררה אותי כי חשבה שלא אחזור לשחק אחרי הפציעה הזאת, בהמשך עברתי לעונות גדולות במכבי שעריים, הפועל אשדוד שם הייתה חוויה מול הקהל הנפלא שלה והמאמן דוביד שוויצר. כשהכריש עזב, החלפתי אותו בעמדת המאמן. בהמשך חזרתי לשחק בהפועל לוד בליגה השלישית ובגיל 37 פרשתי בשל פציעה. אימנתי בהפועל לוד את אחי הצעיר ארז".
אורי בנודיס: הנינג'ה מלוד
האח השלישי אורי נולד ב-1 באוגוסט 1959. "אני נשוי לזוהרה, ולנו שלשה ילדים. לכל ארבעת האחים יש בן על שם אבא שלנו שמעון. יש לנו שתי בנות, ויקי ע"ש אימא וחן, עם שמונה נכדים. גדלתי בבית של כדורגל , ובבית הספר 'שלום עליכם' למדתי עם משה זיתון ז"ל, אחד הגדולים. היה לנו מורה ומאמן בשם עמוס אבוטבול שהביא אותי להפועל לוד. התחלתי בקבוצה כשוער, אבל במהירות עברתי לעמדת המגן/ בלם. בגיל 17 שיחקתי בבוגרים יחד עם ישראל בן ממס ועשיתי שלוש עליות ליגה. לשחק עם שני האחיים שלי בהרכב היה דבר ענק , לא פרוטקציה, הגיע לנו".
מי היה החלוץ שהכי היה קשה מולו?
"אין ספק שאלי אוחנה , היה קשה מול הפריצות והכדרורים שלו".
שנה לפני הזכייה בגביע לוד הגיעה עד לחצי הגמר, כשברבע הגמר היא מנצחת את נתניה הגדולה של מוטל'ה שפיגלר. "כבשתי אחרי 22 שניות, קרן של בן ממס לרשת של אריה אלטר, ניצחנו 0:2".
גם זמנו לעזוב את לוד הגיע. "החלו בעיות של חוזים ומשכורות, הליכה לבוררויות וקיבלתי את כרטיס השחקן ביד, עזבתי בגיל 29".
בהמשך דבק בו הכינוי 'נינג'ה', ויש לכך סיבה. "עברתי למכבי שעריים בליגה השנייה ונהניתי שם מאוד. במשחק נגד רמת עמידר הקשיתו כדור מעל השוער שלנו , בדרך לחיבורים. עשיתי מספרת התאבדות והצלתי גול. הם לא היו רגילים לגליצ'ים ומספריים, הוציאו לי את הכינוי נינג'ה שתפס עד היום. פרשתי אחרי שעברתי למכבי רמלה, שגם אימנתי אותה וכמעט עלינו ליגה".
הוא האחרון שעזב את העיר. "עברתי לגור בגדרה, רצינו להתגורר קרוב לילדים ולעזור להם. את לוד אי אפשר לשכוח, היא בלב של כולנו".
ארז בנודיס: חיים רביבו ואני
האח הרביעי והצעיר משמעותית משלושת האחרים הוא ארז, יליד 30 באוגוסט 1971. "אני נשוי לזהבית, שלושה ילדים ונכד, עובד היום כסגן מחלקת התברואה במודיעין ומאמן את קבוצת עירוני מודיעין. גדלתי בבית שכולו כדורגל ללא הפסקה. אני זוכר את המאמנים לופא קדוש ודרור קשטן באים אלינו הבייתה לטעום את הבורקס המיוחד של אמא ויקטוריה".
היכן התחלת עם הכדורגל?
"התחלתי בקבוצת ילדים מקומית בשם 'איילת לוד' שיסד דוד סמילה. בגיל 11, עזבתי למועדון מפואר יותר – גדנ"ע ת"א תחת המייסד האגדי שוני מוסקוביץ, והמאמן מנחם מור. כמעט יום יום הייתי עולה על אוטובוס אגד קו 461, יורד בקריית שלום וצועד ברגל למגרש של הגדנ"ע. חיים רביבו עשה אותה דרך באוטובוס וברגל מאשדוד. שיחקו עוד בקבוצה מוטי מזוז וניר שיקווה, אני הייתי השוער".
בהמשך הקריירה עבר מהגדנ"ע למכבי שעריים למספר שנים, ומשם להפועל לוד בליגה השנייה "תחת המאמן אחי יעקב בנודיס. הוא היה האחד והיחיד, המנהיג המקובל במשפחה. בהמשך חזרתי למכבי שערים ולאשדוד ולמעשה הייתה החמצה גדולה לא להגיע לליגה הבכירה. אני לודאי, למרות שמתגורר במודיעין".
מה דעתך על הכתבה?