הישועה תבוא מתוכנו: כיצד נמגר את האלימות בספורט?

עייפנו מלקרוא על אירועי ספורט אלימים במגרשי הכדורגל בארץ. הדרבי התל אביבי, האירועים בתוך יציעי בית"ר ירושלים, אלימות מול כוחות השיטור וההתכתשויות בין שחקנים הם רק דוגמאות קטנות לתופעה רחבה שמשחיתה את הכדורגל בארץ.

אלימות היא תוצאה של הידרדרות תרבותית, תנועה מגמתית שמתעצמת בהיעדר גבולות ברורים ועמדה ציבורית נחושה. כשהמדינה והמערכת אינן מציבות גבולות ברורים למה מותר ומה אסור, האלימות תמשיך להרים את ראשה בכל פעם מחדש.

אלימות במשחקי כדורגל אמורה להיות נחלת העבר. לא לחינם בסקרים של חברות פאנלס ובצפר מצאו כי רק 4% מההורים מעוניינים שהילד שלהם יהיה שחקן כדורגל, ושמעל 30% נמנעים מלהגיע למגרשים עקב האלימות. נתון נוסף המעיד על חומרת הבעיה הוא שבישראל אחוז הספורטאים הפעילים הוא מהנמוכים ביותר במדינות ה-OECD. התרבות האלימה במגרשים היא חלק מרכזי בכך שלא הצלחנו להעפיל למונדיאל מאז שנות ה-70. במשוואה ברורה: אלימות = פחות ספורטאים = פחות הישגים.

שחקן כדורגל זוכה לזכות נדירה: ההערצה של המוני ילדים, בני נוער ומבוגרים, שמסתכלים עליו, מעריצים את המגע בכדור, הבעיטה, המסירה ובעיקר – את המעשים. אנחנו זקוקים לשחקנים נוספים שישאו בגאון את דגלי הסובלנות והשוויון, ויעמדו באומץ לב נגד האלימות. שחקנים שמבינים את תפקידם ובוחרים בו מתוך גאווה וללא היסוס.

למען הסר ספק, אני בטוח שספורט בכלל וכדורגל בפרט הוא אחד המקומות שלוקחים את החברה הישראלית קדימה והוא מנפץ כמה וכמה תקרות זכוכית שקיימות בחברה. אפשר לראות את זה היום עם התפתחות הספורט בחברה הערבית או ביצירת "קהילות המאמינים" של הקבוצות בארץ כתופעה מנוגדת לאינדיבידואליזם המודרני.

ובשביל לא להיות רק מהצד הביקורתי, אציע חמישה צעדים פשוטים ופרקטיים, שכרגע לא ישנו את העולם, אבל אולי ימנעו את מקרה האלימות הבא:

* 1. קודם כל לגנות ולהוקיע – אני שומע הרבה אנשים שאומרים "זה לא נורא, זה תמיד היה" או "לא צריך לעשות מזה סיפור", אז זה כן סיפור וכן עניין גדול! ובטוח פוליטיקאים שהופכים להיות סנגורים לקבוצות אוהדים לא תורם לעניין.

2. הרחקת גורמים אלימים מהמגרש – ללא מורא וחשש, לקנוס, לשפוט ולהעיף, אנשים/ארגונים שמביאים אלימות למגרשים. יד אחת בין המועדונים, ההתאחדות, מערכת המשפט, השיטור ורוב האוהדים בישראל.

* 3. הרחבת הפירמידה של הספורט העממי – יש להגדיל את ההשקעה בספורט העממי, כדי ליצור תשתית רחבה ומגוונת יותר של ספורטאים. ספורט עממי, המתמקד בהשתתפות ולא בתחרות, יכול לעודד ערכים של כבוד והוגנות, ולהפחית את המתח והלחץ התחרותי שמובילים לעיתים לאלימות.

* 4. להעלות על נס סיפורים חיוביים – יש בלי סוף, שחקנים מרגשים, מעשים פורצי דרך, התנהגויות ערכיות, צריך רק לבחור לראות אותן ולנפנף בהן, לתת עליהן קרדיט ולשלוף את ה"כרטיס הירוק". וכמובן, גם לתקשורת יש תפקיד פה, להפסיק עם ביטויי ה"מלחמה", "חיים או מוות" ושאר כותרות ההסלמה.

* 5. פעולה חינוכית רחבת היקף – יצירת אקוסיסטם תומך וסבלני, מגילאי הילדים והנוער, גם למאמנים וגם לספורטאים. אין ספק שזו פעולה שלוקחת יותר זמן, אבל לטווח הארוך היא גם היחידה שתפסיק את התופעה.

עומר ליבנת הוא מייסד והמוביל של ארגון ספורט חברתי "החלוץ" מבית דרור ישראל לילדים ונוער, שפועלים מעל 14 שנה לשינוי שדה הספורט בישראל דרך הפעלת תוכניות לקידום חברה שוויונית וסובלנית יותר.