"בית"ר היום? האוהדים רוצים קבוצה התקפית תוססת, הם לא נהנים, היום ההגנה היא צחוק, אין הגנה בכלל. אני מאמין בברק יצחקי שבעונה הבאה ישחרר את רוב השחקנים ויבנה קבוצה בנוסח ההתקפי של פעם".
מאיר קדוש נולד ב-25/11/1965 בירושלים. "אבא ואמא עלו לישראל ממרוקו. היינו שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. התגוררנו תחילה בשכונת אבו טור בירושלים בבית פרטי, היום זה מקום יוקרתי ביותר. הממשלה 'עבדה' על המשפחה, העבירו אותנו לשכונת עיר גנים הדלה. שכונה על הפנים, קיבלנו דירה בבניין קומות בקומה האחרונה. שלושה חדרים, ארבעה ילדים בחדר אחד על מזרנים, השאר מפוזרים עם ההורים בסלון".
הוא למד בבית הספר היסודי גוואטמלה בקריית מנחם. "בכל בוקר הבאתי את אחותי לגן, מרחק יותר מק"מ ברגל. בין הבניינים הארוכים היה בשכונה מגרש חצץ, עליו שיחקו כדורגל מבוקר עד ערב. ימי שישי היו חגיגות כדורגל. משפחות שלמות היו יושבות על המרפסות, צועקות ומעודדות את השחקנים, מאבקים כמו גמר גביע המדינה. נפילות ומכות בגוף בנפילות על החצץ לא הפריעו , שיחקנו עד החושך".
ואז הגעת לטריבונות העץ בימק"א.
"אהבתי רק את בית"ר ירושלים, באחת הפעמים כילד ישבתי ביציע העץ בימק"א הרועש, בית"ר כבשה שער, אחד האוהדים הגברתנים הניף אותי בהתלהבות טיפשית והשליך אותי מלמעלה למטה. בנס לא התרחש אסון".
הדרך מהיציעים למגרש החלה. "מספר אנשים מבוגרים מהשכונה יעצו לי ללכת בגיל 12 לבית"ר. הייתי ילד מאוד ביישן והגעתי לאימון בגן סאקר המרוחק. המאמן היה חלוץ העבר שלנו דוד דוידוף, שאחרי מספר דקות החליט כי אני מתקבל ועובר אל המאמן מומו מזרחי. מומו היה מאמן מצוין, העלה אותי ישר לקבוצת הנערים, לעמדת המגן והקשר האחורי".
החיים בבית לא היו קלים. "אבא שמעון נפטר ממחלה בגיל 46, אמא אנט, שהלכה לעולמה לפני 3 שנים, גידלה את המשפחה לבד, עבדה כטבחית במסעדה של אח שלה. מהאימונים בגן סאקר, הייתי חוזר אחרי ימי קור וגשם באוטובוס, רטוב ומלוכלך. לא היה את הכסף לרכוש בגדים, אימא מיהרה לכבס את הבגדים ולייבש אותם ליום למחרת" .
הוא דילג לקבוצת הנוער תחת המאמן והכדורגלן האגדי יוסי אמינוף. "יוסי היה הבולט מבין שלושת האחים אמינוף, באימונים הוא הראה דוגמה אישית של בעיטות וולה ואנחנו למדנו ממנו. הייתה קבוצת נוער מופלאה, קבוצה התקפית עם אלדד בק, בלם אחורי מופלא, ועם סמי אנקה שהיה בקנבאואר שלנו. רמי קלדרון ואשר ששון, שלא הצליחו לתפוס מקום בבוגרים בשל חוסר מזל. באותה תקופה היה קשה מאוד לחדור להרכב במקומם של אוחנה, אשש, אבי כהן, סמי מלכה שוקי נחמני ואחרים. הם לא רצו לעבור למועדונים אחרים ונעלמו. חבל".
השירות הצבאי היה נוח, במחנה עופר ליד גבעת זאב בתפקיד רס"ר. בעונת 1984/5 נכנס לסגל הרחב של דוביד שווייצר. "אחרי 15 מחזורים בקושי הייתי ברשימת שחקני הספסל, לא האמנתי שאשחק אצלו. סגרתי חוזה בבית"ר רמלה אצל היו"ר חוגי לטיף, דיברתי עם אברם לוי, ביקשתי שיעזור לי לעזוב. אברם אמר לי שאני צודק ויעזור לי להיות מושאל לבית"ר רמלה".
ואז דוביד קרא לו. "הוא שאל אותי 'תגיד קדוש, אתה יכול לשחק בעמדת הבלם?' השבתי לדוביד שאני יכול לשחק בכל עמדה שיבקש ממני , אתן את הלב והנשמה. זה קרה אחרי שאודי אשש חלה או נפצע והיה מתוכנן להיעדר למשך מספר שבועות. דוביד הציב אותי לצדו של חנן אזולאי. שיחקנו בימק"א נגד הפועל כפר סבא, שמרתי על החלוץ הנהדר שלהם אלי יאני, זה לא היה פשוט. ניצחנו 1:2, שווייצר ניגש אלי בסיום ואמר לי 'כל הכבוד קדוש'. אגב, יאני שיחק אצלנו בהמשך, חלוץ ובן אדם למופת".
ואז שוב שיחה עם הכריש. "שווייצר החזיר אחרי יותר מחודש את אשש להרכב הראשון, הוא שאל אותי כאילו בתמימות אם אני יודע לשחק בעמדת המגן הימני. זו הייתה העמדה של מומו שירזי הנהדר, התשובה שלי הייתה קצרה – 'כן, בהחלט'".
הוא נכנס להרכב במקום שירזי האהוד. "ברגע שפתחתי בהרכב כבר לא יצאתי עד סיום הקריירה. אני ושירלי שיחקנו ברוטציה יחד. שירזי הסופר התקפי שיחק לפני בקישור ההתקפי והיה תמיד למעלה, אני הייתי המגן הימני".
הם אפילו חלקו חדר במלון. "את הערב התחלנו במשחקי שש בש, אני הלכתי לישון, ועד הבוקר כמעט לא ראיתי את שירזי בחדר. ביום למחרת הוא תמיד היה המצטיין במגרש, בחור עם נשמה טובה, אני מאוד אוהב אותו".
מהלך אחד הוא זוכר, כמו כל אוהדי בית"ר: הכדור שנתקע בשלולית בקרית חיים וחרץ את גורל האליפות. "זה היה משחק כדורמים נגד מכבי חיפה, הוא היה חייב להידחות. אורי מלמיליאן, נפצע, החלפתי אותו. החזרתי כדור לשוער שלנו יוסי מזרחי שנתקע בשלולית. אברהם אבוקרט, היה הראשון שמיהר לבעוט לרשת, קבע 0:2 לחיפה. לדעתי יוסי היה חייב לצאת לכדור שמסרתי לו ולא להמתין שיגיע אליו, אבל זה כבר שייך לזיכרונות העבר".
שווייצר גיבה אותו: "בסיום המשחק דוביד אמר 'הפסדנו את האליפות, אבל הרווחנו את קדוש, מגן ל-20 שנים'".
בסיום אותה עונה זכה בתואר הראשון, גביע עם בית"ר. "שיחקנו נגד האלופה מכבי חיפה, השופט היה יצחק בן יצחק. אלי אוחנה כבש בדקה ה-85 לרשת של אבי רן. שמרתי מצוין על רוני רוזנטל, הוא לא עשה כלום בגמר הזה. רק במהלך החגיגות בירושלים הבנתי מה הפירוש של גביע לאוהדי בית"ר".
שנה לאחר מכן הגיע עוד גביע. "נגד שמשון, גמר רק עם 20 אלף אוהדים ביציעים. ניצחנו 1:2 בהארכה משערים של אוחנה ומלמיליאן. הסתובבנו ברחובות ירושלים כמו גנרלים, חשתי כמו השחקנים האחרים שעדיין חסר לנו התואר המרכזי בכדורגל – אליפות".
המשחק הבוצי, הטעות של קדוש והמעידה של יוסי מזרחי
והיא הגיעה בעונת 1986/87. "זאת העונה הבלתי נשכחת העונה בה שיחקנו בבלומפילד , ולאורך כל השנה שהינו לפני משחקים בבית מלון. הייתה אווירה מיוחדת, האליפות באה בפער של 15 נקודות על בני יהודה. בחצי הגמר בגביע נעצרנו ע"י מכבי תל אביב".
ואם בבתי מלון עסקינן, יש לו סיפור. "מלמיליאן היה כמעט תמיד בחדר אחד עם אופיר שמואלי. אורי שמר על השבת וכשנכנסו לחדר בלילה שאל בתמימות, לכאורה 'אופיר, למה חשוך?' שמואלי הבין שצריך לפתוח את האור. זאת הייתה אמירה שכולם בקבוצה הכירו".
כמו כולם, גם הוא מעריץ את מלמיליאן. "הוא היה בועט החופשיות הטוב בישראל. אהבנו לפרוק מתח בסיום באימונים, בנוהל שבו אורי מניח מחוץ לרחבת ה 16 מספר כדורים. אורי היה אומר למזרחי 'אני מכניס לחיבור הימני', 'אני בועט לחיבור השמאלי' והכדור היה נעצר ברשת. מזרחי היה משתולל מכעס. החבר'ה היו מתמוגגים מזה, מזרחי לא אהב לספוג גולים גם במשחקי אימון, שוער אגדה".
השכר שקיבלת במועדון?
"אחרי השחרור מצה"ל עבדתי במשרה חלקית בבית המשפט המחוזי באגף התחזוקה, השכר היה נמוך מאוד. הגענו לאימונם שעתיים לפני והיינו נשארים יחד עוד זמן רב. לי היה חשוב יותר לנצח בשבת מאשר הכסף".
אבל בהמשך המועדון עזר לך כלכלית.
"בגיל 23 הייתי נשוי לראשונה, תמורת חוזה לשלוש שנים המועדון עזר לי עם דירה בגבעת זאב. אני נשוי בפעם השנייה, שני ילדי מהנישואין הראשונים הבת גל והבן ניר עובדים במגרש המכוניות שלי בתלפיות, 'מגרש מאיר קדוש'. עכשיו נשוי למאיה עם ליאו בן ה-14, כישרון בטניס ברמה ארצית. אני מתגורר בישוב נווה אילן ליד ידידי שמואל לוי".
ב-1989 הגיע הגביע השלישי ("החגיגות הרעידו את ירושלים") ואז באה הטלטלה – ירידת ליגה ב-1991, חזרה – ומיד אחריה אליפות. אחר כך באה הפרישה. "בעונת 1995 קרעתי את הרצועה הצולבת נגד מכבי הרצליה. החלטתי לפרוש בגיל 30. כעבור זמן הצטערתי על הפרישה שלי, החל עידן הכסף הגדול, יכולתי להתגבר על הפציעה ולשחק לפחות עוד חמש שנים".
מי היה החלוץ שהכי קשה מולו?
"חד וחלק, יגאל מנחם ממכבי נתניה. הוא היה חזק כמו בטון, היה קשה לקחת ממנו את הכדור, ידע לשמור עליו עם הידיים לצדדים כמו נשר".
מה דעתך על הכתבה?