במהלך חודש ינואר האחרון, תוך כדי המלחמה, דוד קלטינס יצא בפעם הראשונה בקריירה לחו"ל, לסנט. ג'ונסטון הסקוטית. לפני שמונה שנים, כשערך בכורה בבוגרים של בית"ר ירושלים, התחושה הייתה שיגיע רחוק הרבה יותר: הוא נכנס בסערה לכדורגל הישראלי, אך בחירות לא נכונות וקבלת החלטות שגויה בשנה-שנתיים האחרונות גרמו לו לעצור ולחשב מסלול מחדש העונה.
האפליקציה החדשה של וואלה ספורט – הורידו עכשיו
אם נהיה כנים, היית אולי בתקופה הקשה בקריירה בין הקיץ לינואר האחרון. לא חששת, אחרי חצי עונה ללא משחק, ללכת לליגה קשוחה כמו הסקוטית?
"באיזשהו מקום גם יצאתי לכאן לקחת אחריות על הקריירה. זה שונה, כשאתה בא כזר אוטומטית יש ממך יותר ציפיות, העיניים יותר עליך, ראיתי את הכותרות על 'שחקן בינלאומי', זה מוסיף אחריות. זה גם שלב בקריירה שאתה מבין שאתה צריך להביא עוד משהו מעצמך כדי להתקדם, לא להיתקע".
אתה תמיד אוהב להתעסק בנתונים ובמספרים. אילצת אותי לבדוק, הציון הממוצע שלך בסקוטלנד 7.11, זה נראה טוב יותר מאשר בארץ.
"זה טוב, אבל אתה אולי הראשון ששואל אותי על נתונים בקריירה. אחת הסיבות שבחרתי לצאת היא להיות במקומות שתהיה חשיפה לנתונים וציונים וגם תהיה להם משמעות ברמת הצוות המקצועי. שדברים מבוססים על תרומה ויכולת ופחות על הנחתות מלמעלה או יחסי ציבור או לשחק איזשהו משחק בהתנהלות שאני לא יודע לשחק אותו".
אפשר להגיד שאתה במסלול הנכון?
"עקרונית כן, אבל יש גם דברים בדרך. זה שאשתי איתי זה עזר מאוד בהתאקלמות אבל לא פשוט לה שם, היא גם עדיין לא קיבלה רישיון עבודה כך שלא הכי טוב לה בשלב הזה, זאת סיטואציה מאתגרת שצומחים ממנה. גם המלחמה בארץ לא נותנת שקט, זה מלווה אותך כיהודי וישראלי וגם ברמה המשפחתית – אחי הקטן נמצא בעזה וכל בשורה או שמועה זה מטורף. כשהיה האירוע בכרם שלם עם הפצמ"רים זה היה מבהיל, אני נמצא בהרבה קבוצות של מידע, אמרו שזה כנראה גדוד "שקד" של גבעתי. אני יודע שהוא הוא בגדוד "צבר", אך שבוע לפני כן היה ראיון איתו בטלוויזיה ורשמו "מיכאל, גדוד שקד". אני בן אדם אופטימי וקשה להוציא אותי מאיזון אבל אלה היו רגעים מורטי עצבים. ברוך השם הכל בסדר גמור איתו ואפילו הוא יצא השבוע לכמה ימים בבית וזכיתי להשלים איתו קצת זמן איכות".
מה קרה שבגיל 28 החלטת לצאת לחו"ל?
"אחרי מה שהיה בהפועל תל אביב קיבלתי החלטה שאני חייב שינוי, קצת להתנתק מכאן. היו כמה כיוונים ביוון ומדינות נוספות אבל סקוטלנד זה היה משהו שיותר דיבר אליי והחלטתי ללכת על זה. החוויה היא כמו שדמיינתי, אך כשמגיעים זה קצת שונה ממה שאתה מריץ בראש – שחקן זר במדינה אחרת, היום יום, העיר הקטנה שאין יותר מדי מה לעשות בה. הסקוטים בסדר גמור, החברים לקבוצה תומכים ומדרבנים, הם בסגנון שלהם, חברתית די סגורים ולא נפגשים הרבה אחרי אימונים. ברמת קהל מגיעים למשחקי הבית בדרך כלל 7,000-8,000 איש, קהל טוב שתומך.
"אני לא גר בעיר, אני גר בגלאזגו, כשעברתי לשם היו בעיר סתיו נחמני וליאל עבדה, רציתי להיות קרוב אליהם אבל הם עשו לי 'ויברח', לפחות הם הספיקו להכיר לי כמה משפחות ישראליות וזה עוזר. יש לי חוזה לעוד עונה. אני חוזר להתאמן כבר ב-17 לחודש, נתחיל להתאמן ונראה מה יתפתח, זאת תקופה ששום דבר לא סופי, גם האופציה למקום אחר בחו"ל וגם לארץ, זאת לא תקופה להיות סגור על הדברים. יש בעלים אמריקאים חדשים לקבוצה והכוונה היא לבנות קבוצה שתתמודד על כרטיס לאירופה, מקצועית זה מקום טוב להיות בו".
כשמדברים על הליגה הסקוטית, האסוציאציה המיידית היא אוהדי סלטיק ודגלי פלסטין.
"אני באמת לא מרגיש כלום, שום דבר. מצד שני אתה רואה את נבחרת הנשים ומה שהיא עברה כאן. הבנתי שאצלנו בעיר היו עושים קצת הפגנות בשבתות בכיכר המרכזית אבל אני לא נתקלתי בזה. למעשה לא נתקלתי בכלום, אפילו הניפו באיצטדיון דגל ישראל אחד. את השחקנים עצמם זה לא מעניין, אין להם מושג. בלילה אחרי כל הכטב"מים והטילים מאיראן חשבתי שבאימון אחרי כולם ישאלו אותי, יתחקרו, אבל אף אחד לא שאל אותי כלום, לא עניין אותם, לא ידעו שזה קרה בכלל. הייתי בטוח שאני אצטרך לפתוח מיקרופונים ומסיבת עיתונאים ולהסביר לכולם אבל אף אחד לא שאל, לרובם אין מושג איפה ישראל על המפה".
איך הייתה החוויה לשחק בסלטיק פארק?
"חוויה מטורפת. זה צמרמורות, אווירה פסיכית. משחק לא הכי מעניין מבחינתם ו-60 אלף איש כמו שעון, הם מייצרים אווירה מדהימה. דגלי פלסטין? היו שניים, בצד אבל לא מעבר. לא התייחסתי, גם בארץ יש קבוצות שמניפות דגלי פלסטין, התרגלנו. אפילו אשתי התרגשה מהאווירה. הפסדנו 3:1, זה הרגיש שהם דרגה מעלינו, בחצי השני עוד היינו במשחק ויצא לי להיות מעורב בגול, ברנדן רוג'רס אמר לי בסום 'עבודה טובה בחור' וזה היה נחמד, עוד חוויה".
מה עם הפלסטר המפורסם, יש תמונה דומה מסקוטלנד?
"היה איזה שפשוף בעין, לא פתחתי אבל התנפח, הייתה לי גם בלוטה בראש מאחור, כמו חד קרן. הכדורגל שם מאוד אגרסיבי ופיזי, הרבה כדורים ארוכים ומעברים, הרבה מלחמה".
בוא נחזור לרגע השפל שלך בקריירה, בתחילת העונה, כשהפועל תל אביב הודיעה לך לחפש קבוצה.
"רגע עצוב והזוי, הגעתי במהלך העונה שעברה אחרי המחזור השביעי כשהקבוצה עם שישה הפסדים, היו המון בעיות מבחינת ניהול הסגל והאנרגיה במועדון והרגשתי שנפלתי עם כל הקבוצה, כולל סלובודאן דראפיץ' שזלזלו בו והרבה שחקנים טובים שנפגעו. גם השנה, הכל נובע מהקטע הכלכלי. חן סול אמר לי לחפש קבוצה והמאמן מייקל ולקאניס אומר לי שהכל כלכלי ואם אני אמתין הכל יסתדר כי הוא רוצה אותי, זה אומר הכל. אני זוכר שבאותו זמן שחקנים פונים אליי, אומרים לי שהם לא מבינים מה הולך, שאין שחקנים ואני לא בסגל, זה הסיפור האישי שלי אבל זאת המראה של העונה הזאת ולמה היא הסתיימה כך.
"ואז החליטו ללחוץ עליי, להוציא מהאסיפות כמה שחקנים שרוצים שיילכו, בורחה למה בא אליי ואמר לי: "אתה יודע שזה לא אני ולא המאמן, אבל המועדון קיבל החלטות שאתם לא יכולים להיות באסיפות והטאקטי". ואז התחילו לומר שזה לא נכון ששחקנים במעמד הזה יהיה באסיפות כי הם לא בריאים לחדר הלבשה וזה היה קו אדום, נכנסתי לחן סול ואמרתי לו: 'מקצועית תעשה מה שהוא רוצה למרות שאני חושב שהוא טועה, אבל שבחיים לא יפגע בבן אדם שאני, במקצוענות ובתרומה לחדר הלבשה, השם שלי יותר חשוב לי מהכל'".
ואיך נראית הירידה של הקבוצה מהצד?
"זה לא הפתיע אותי, ההתנהלות בהפועל תל אביב רעה וזה בא לידי ביטוי, ראיתי את ההידרדרות תוך כדי העונה עם הטעויות שעושים למעלה, הרבה מעבר לשחקנים שבסוף הכל נופל עליהם. הקבוצה סיימה את העונה בהרכב שלא דומה לזה שהתחיל אותה. ב-5:1 לבית"ר זה כבר היה בולט מנטאלית שהם יורדים, ששחקנים כבר לא עומדים בלחץ, שהם כבר אבודים מכל חילופי המאמנים, השחקנים והבאלגן. יש הרבה שחקנים חסרי ניסיון שלא מוכנים לסיטואציה ודחפו אותם אליה, זה לא שחקן כזה או אחר, זה כל האווירה המועדון לא הרגישה טוב".
העלית סטורי עם נתונים אחרי שעזבת ולא כולם הסכימו איתך.
"כי לא רצו לראות את זה באותו הזמן, היום מבינים את ההידרדרות. זה לא שהיינו טובים בשנה שעברה אבל במשחקים ששיחקתי עשינו 42%, זה יכול להיות שווה מקום 4-5. השנה הפועל עם 30 אחוז, וזה לא רק אני כמובן, העליתי את זה כי הפכו אותי ואחרים לכישלון מבלי לדעת מה באמת קורה, היום אחרי שהקבוצה ירדה הרבה אנשים מבינים שהכל זאת פיקציה של ניהול".
התחלת את העונה בהפועל, גדלת בבית"ר. הן מגיעות לקרב הישרדות – מי רצית שינצח?
"כשאני לא חלק מקבוצה ברור שאני עם בית"ר, זה הבית שלי ואני מחובר אליו ושמחתי שהם ניצחו. הזיכרונות הכי שמחים שלי בקריירה ובחיים היו בבית"ר, עם החיבור לקהל והאהבה. גם כשעזבתי, זה משהו שאי אפשר לשכוח, זה מלווה אותי עד היום ותמיד ארצה שהקבוצה תנצח. בהפועל תל אביב בכלל סיימתי פגוע מכל הסיטואציה, גם הקהל של הפועל חיפש אותי בכל פינה, אפילו במשחק בטדי שהובלנו, בית"ר הישוו, אל ים קיבל קנצפולסקי קיבל אדום, בישלתי שער ניצחון וגם הבקעתי שער שנפסל, מבחינתי לא היה הוגן לחגוג מול אוהדי בית"ר שכיבדו אותי גם כשחקן הפועל, אבל האוהדים נפלו עלי שלא חגגתי, הוציאו עליי את כל העצבים, בחרו להתעסק בתפל ולכעוס".
הם גם זכרו לך את אירוע המסעדה, שאחרי ה-6:0 מול הפועל באר שבע צילמו אותך במסעדה עם שחקנים מבאר שבע.
"קבעתי עוד לפני המשחק לשבת עם עמרי גלזר ואביב סולומון, מהחברים הכי טובים שלי, התלבטנו אם זה יהיה בבית או בחוץ ובסוף החליטו ללכת למסעדה. כשהיינו שם הגיעו עוד שחקנים שלא קבעו איתנו וכבר הצטרפו לשולחן ואז צילמו את זה. שתבין, במשחק עצמו הייתי עם 10 מ-11 ניצחונות במאבקים וחזרתי אחרי שלושה שבועות של פציעה, כשעשיתי אימון אחד לפני המשחק ולא הייתי אמור להיות בסגל, רק בוולפסון נודע לי שאני בסגל ופותח. אין תירוץ לזה שזה לא נראה טוב, אבל גם אוהדים יושבים עם חברים שלהם אחרי יום רע בעבודה, זה ממש לא בכיוון של שמחה או חגיגה. בסקוטלנד שחקנים של סלטיק וריינג'רס יושבים אחרי משחקים וזה לא מפריע לאף אחד".
בבית"ר סיימת כשחלק מהאוהדים מחבקים ומבינים וחלק כועסים. תעשה לנו סדר מה היה שם.
"הגיע הזמן. באותו קיץ הייתה לי הצעה מפ.צ ציריך והייתי שנה לסיום חוזה, הם הציעו משהו כמו 400 אלף יורו. שבוע לפני ראיתי את (משה) חוגג בחתונה של (דן) איינבינדר, הוא אמר לי שכל הליגה רוצה אותי, אמרתי לו שבארץ אני לא רוצה לעבור לשום קבוצה אבל אם יהיה חו"ל שלא יעצור אותי. כשזה הפך לרלוונטי עם ציריך חוגג אמר לי 'דוד, נראה לך שאמכור אותך ב-400 אלף יורו? יש לי מבאר שבע 1.5 מיליון'. הסיפור הגדול הוא מה שקרה מכאן, אני רציתי להישאר אבל באו והעבירו לי מסר שאם לא אסכים לעסקה עם באר שבע על מיכאל אוחנה אני לא אשחק בבית"ר, היו לחצים אדירים שאני לא יכול לפרט, עשו הכל כדי שאסכים לעבור לבאר שבע. כל הקטע עם אוהדי בית"ר ישב לי מאוד על הראש באותה תקופה, אין לי משפחה בסביבת הכדורגל או כאלה שמבינים ויכולים לעזור לי, לצדד בי או להסביר אותי. עם כל האנרגיות של אוהדים שכואבים ואוהבים, זה לא נתן לי שקט בתחילת הדרך בבאר שבע".
ואיך אתה מסכם את הקדנציה בבאר שבע?
"הצטרפתי בתזמון לא טוב, אחרי האליפויות ובתקופה לא טובה. חשבתי שעם שחקנים כמו שון גולדברג ועדן שמיר שגדלתי איתם בנבחרות הצעירות ובאופי אנחנו מאוד דומים יהיה טוב יותר אך הוייבים היו אחרים, לא חדר הלבשה שציפינו. מקצועית אצל אליניב ברדה הרגשתי טוב, סיימתי את העונה עם גביע והרגשתי במקום הנכון, הייתי צריך להישאר ולהתמודד על המקום שלי ולא ללכת להפועל תל אביב, טעיתי, ברדה גם רצה שאישאר. לפני ברדה היה פחות טוב, לעתים באשמתי ולעתים זה לא היה מוצדק, לפעמים מאמנים לא ידעו לראות את הבן אדם שאני, אני סוג של עוף מוזר בכדורגל ולא כל המאמנים יודעים לקבל את זה.
"לפעמים אני נראה אדיש בשפת הגוף, שלא איכפת לי כי אני לא מקלל, לא רב עם שופטים ולא קורע חולצות במשחקונים, בארץ יותר מסתכלים על אלה שעושים את הרעש וזה מתפספס מול מאמנים. ועדיין, כל מאמן שהאמין בי קיבל ממני דברים טובים, אני היום שחקן טוב יותר מזה שהייתי לפני כמה שנים – בבגרות, בהבנת המשחק, בדברים הקטנים של איך להתייחס לפציעה ולשמור על עצמך, לדעת לא להיות פראייר".
תן לי דוגמא.
"זה משהו שלמדתי מהוותיקים יותר כמו (איתי) שכטר ואיינבינדר, שיודעים להוריד, לנוח, להחלים ולחזור. בעונה הראשונה בבית"ר לקראת סיום העונה קרעתי את ההאמסטרינג, ואז בקדם עונה טסתי עם הנבחרת הצעירה לטורניר באוקראינה וזה החמיר לי. התחלתי את העונה פצוע בבית"ר במחנה אימון, רן בן שמעון קרא לי להכיר אותי ואמר לי 'אפשר לדעת למה שיחקת במשחק הזה ונפצעת בקדם עונה?', אמרתי לו 'לא יודע רן, רעב' והוא טפח על הבטן ואמר 'גם לי הייתה תקופה של רעב'".
מה דעתך על הכתבה?