"מכבי חיפה זלזלו. בדקה השלישית כבשנו ולקחנו את הגביע"

"הפועל חיפה מציינת השנה 100 שנים לקיומה. המועדון העניק לי חולצה עם המספר 100, אני מציין יום הולדת 90, הייתי הקפטן שהניף את גביע המדינה הראשון של הפועל חיפה ב-1963 לאחר ניצחון בגמר הגביע על מכבי חיפה 0:1. יש לי חלק בהיסטוריה של הפועל חיפה, אל תשכחוני".

לאיציק אשכנזי יש הרבה מאוד סיפורים. "המאמן של הפועל חיפה בעונת 1962/3 היה הבולגרי דמיטרוב. בליגה (אז לאומית) הייתה עונת בלהות מקצועית, בה סיימנו במקום ה-11 הלפני אחרון והיינו אמורים לרדת לליגה הארצית יחד עם מכבי פתח תקווה. בגביע המדינה הלך לנו טוב, הגענו לגמר נגד מכבי חיפה, מחזיקת הגביע עונה קודם לכן. אוהדי מכבי חיפה זלזלו בנו וידענו כי כבר בחימום אלפי האוהדים של מכבי יקראו לעברנו במאורגן 'ליגה א' . המשחק הועבר מרמת גן לקריית אליעזר. באספת השחקנים החלטנו לנסות להבקיע שער מהיר שישתיק את האוהדים שלהם, ואכן הבוז ביציעים לכיווננו היה גדול. הקו הקדמי של מכבי חיפה שכלל את הרדי, מנצ'ל, שמולביץ' ואלמני, נראה מפחיד".

ואז הגיע הגול המיוחל. "אני פרצתי בדקה השלישית לתוך מרכז הגנת מכבי חיפה, מסרתי לששון וצעקתי לו שהוא לבד. הוא בעט תוך ריצה, הכדור פגע בברך של השוער גרשוני והוסט לשמאל, שמחה אורן שלנו השחיל פנימה, 0:1 לנו בפתיחה וזו גם הייתה תוצאת הסיום. הנפתי את הגביע, עשינו היסטוריה. בסופו של דבר לא ירדנו ליגה, ההתאחדות לכדורגל קבעה שלא יהיו יורדות, רק שלוש עולות לליגה שעלתה ל-15 קבוצות".

איך זה לחגוג 90 קיצים?

"אומר לך דוגרי, לא האמנתי שאגיע לגיל הזה. היה לי המון מזל בכל מלחמות ישראל – של 1956 במבצע סיני, ב-1967 בששת הימים וב-1973, יום כיפור, בהן נלחמתי תחת אש וסיכון חיים למען מדינת ישראל".

יצחק אשכנזי נולד בארץ ישראל ב-26/06/1934. "אבא יהודה היה קצין בצבא הרוסי. הוא נפצע באחת המלחמות ולאחר אשפוז בבית חולים חזר הביתה למשפחה בסימפרופול שבאוקראינה. כששב הבייתה שמע את האוקראינים מאשימים את היהודים בזה שאין להם אוכל וכסף וצריך להרוג אותם. אבא החליט לקחת את אימי רבקה וכל המשפחה המורחבת לאיסטנבול ומשם לארץ ישראל".

זה לא היה מבצע פשוט. "אבא הכיר ספן טורקי, רב חובל של אוניית נפט, שילם לו כסף גדול להעביר את המשפחה בסוף שנות ה-20 לאיסטנבול בחשאי והבטיח מענק כספי נוסף כשיגיעו ליעד. המשפחה של אבא הייתה בעלת אמצעים כספיים, היו להם אורוות לאילוף סוסים. הוחלט להשאיר אור בבית, את הסוסים במקום ולעלות על האנייה שהנחיתה אותם באיסטנבול, שם שהו 3 שנים וחצי עד שעלו לארץ ישראל דרך נמל יפו, לפלורנטין – שכונת מכבי שהייתה אז שטח הפקר. שוער העבר האגדי ווילי ברגר היה שכן שלנו. היינו חמישה, שלוש אחיות ושני אחים, נותרתי עכשיו האחרון".

כדורגל הוא למד מאחיו. "יוסקה היה כדורגלן בהפועל דרום תל אביב בה שיחק דוביד שוויצר. יוסקה היה איש אצ"ל ולח"י, השתתף בקרב על כיבוש יפו ב-1948 בצוות של נתן פנץ, כדורגלן מכבי ובית"ר תל אביב ונבחרת ארץ ישראל שנפל בקרב מפגז בריטי. הסתובבנו כילדים ליד מגרש התמרים, מגרש הכדורגל של הפועל ושל מכבי תל אביב. היו המון כישרונות. לכל שכונה היה שטח לבעוט בכדור. היו נבחרות שכונה לנערים, כמו שכונת מונטיפיורי, נווה צדק, שפירא, מכבי וקבוצה טובה של בית הספר המעורב בנוה צדק בו למדתי. ארגנתי בקביעות תחרויות כדורגל שעוררו עניין רב. בשבת בסיום התפילות יצאו מתפללים רבים וצפו במשחקים שלנו. היו לי חברים מוסלמים מיפו, הם לקחו אותי לראות בימי שישי את משחקי קבוצת שבאב אל ערב במגרש באסה (הביצה) לפני שהפך לבלומפילד.

מהי 'בעיטת ליזרוביץ"?

"היינו ילדים בקבוצת 'השחר תל אביב, אימן אותנו בחור בשם ליזרוביץ' שהיה בעברו כדורגלן בהכוח וינה. הוא לימד ותרגל אותנו לבעוט בעיטה מלאה בכדור מהאוויר. אז לא הכרנו את השם וולה, בעיטת יעף. קראנו לבעיטה בשם 'בעיטת ליזרוביץ". בהמשך מוניה גושן, שחקן של הפועל תל אביב, קידם אותנו מקצועית בהבנת המשחק הקבוצתי".

ואז הגיע על אופניים בחור בשם שוני מושקוביץ'. "בא בחור על מדי צבא וסיפר כי בונים מגרש כדורגל סמוך לאבו כביר ותהיה קבוצת כדורגל בשם גדנ"ע יהודה ע"ש יהודה גלפנד. בגיל 13 וחצי כבר שיחקתי בנוער של הגדנ"ע עם רחביה רוזנבוים . הייתי שם 5 שנים, שנתיים בקבוצות השחר ובר כוכבא, 3 שנים בגדנ"ע יהודה. כשחקן נוער בגדנ"ע שיחקתי בלי אישור וכרטיס ליגה 4 משחקים בהפועל ר"ג בלי שיידעו מי אני".

ב-1952 התגייס. "ביקשתי להתנדב עם חברי לצנחנים, אבל המחזור היה מלא. הציעו לנו להיות מקלפי תפוחי אדמה בצנחנים. התגייסתי לגולני, עברתי קורס מפקדי כיתות, הייתי בסיירת גולני. רצו שאלך לקורס קצינים. בשאלון כתבתי שאני מסרב, אני רוצה להיות כדורגלן".

אחרי השחרור מצה"ל עבר לשחק בהכח תל אביב בליגה השנייה. "חברי ליפא שדה דאג שאגיע לקבוצה, שכעבור עשור התאחדה עם מכבי רמת גן. לליגה העליונה קראו אז ליגה א', הכח תל אביב שיחקה בליגה ב' מחוז דרום. במשחק הראשון שיחקנו נגד הפועל רחובות. האחים מקחל איימו עלי וניסו לפגוע בי. אמרתי להם שאני מסיירת גולני ולא פוחד מהם. מי שהגנו עלי היו שחקני רחובות מאיר טוביאש ואברהם גינזבורג, מטובי החלוצים בכדורגל של שנות החמישים".

הוא הגיע למשחקי המבחן לעלייה. "ההתאחדות לכדורגל החליטה כי העולות לליגה העליונה יקבעו במשחקי מבחן של צמרת הליגה השנייה. בעונת 1955/6 אפילו סיימנו במקום הראשון בטבלה בזכות חלוצים מעולים כמו שלמה לוי, יוסף היינה, אני ואחרים. בכל ניסיונות משחקי המבחן כשלנו ברגע האחרון. נשברתי אחרי ההפסד בתום עונת 1956/7 למכבי יפו בצמד משחקי מבחן וחשבתי על מעבר למועדון אחר".

דוביד שוויצר הזמין אותך לפגישה. "הוא עזב את עמדת השחקן בהפועל חיפה ועבר להפועל קריית חיים. הוא הציע לי לחתום בהפועל חיפה. עבדתי בחברת 'חמת', היה לי תפקיד רציני, אבל הפועל חיפה הבטיחו לי הרים וגבעות, עבודה קבועה מסודרת ומקום מגורים על חשבון המועדון. הסכמתי".

בחיפה סידרו אותו בחברת וולקן. ובכן, סידרו בכל המשמעויות. "העבודה בוולקן הייתה קשה, חום לוהט, לא עבור כדורגלן. את דמי השכירות המובטחים הם לא שילמו. הדרך חזרה הבייתה הייתה קרובה".

ואז באה הפגישה עם היו"ר איציק כהנא. "הייתה פגישה מאוד טעונה. הבהרתי שכלום לא מקוים מולי. אני לא ילד רחוב, יש לי לאן לחזור ולכם יש זמן לתשובה של 24 שעות. עזבתי מהר את וולקן, סידרו לי לעבוד כחשב חשבונות בסולל בונה, אחרי שעברתי מבחן אצל יו"רסולל בונה מר לפר, שהיה איש דתי והיה צועד בשבתות ברגל לראות אותי משחק. גם נושא הדירה סודר מהר, היה לי ראש שקט לשחק כדורגל".

ב-1957/8 הגיע לאימון הפועל חיפה זלטקו צ'ייקובסקי, היוגוסלבי הענק. "לדעתי הכדורגלן הגדול ביותר ששיחק בישראל, הרץ הימני של יוגוסלביה הגדולה, רץ ימני בנבחרת אירופה. עליו נאמר 'מה שצ'ייקובסקי הרוסי במוסיקה צ'ייקובסקי היוגוסלבי בכדורגל'. בשבילי הוא היה הכול – האבא, האמא, האח והדוד. הוא התגורר לידי בקריית אליעזר, תפקד אותי במספר עמדות והפך את הפועל חיפה לאחת משלוש הקבוצות הטובות בישראל. ימי תהילה והתרוממות רוח".

בספטמבר 1958 עלתה הקבוצה לגמר הגביע. "זה היה נגד מכבי תל אביב האלופה. זאת הפעם היחידה בקריירה שלי ששיחקתי על הדשא של האצטדיון הלאומי של אז. עלינו למשחק בביטחון, חלמנו על גביע מדינה להפועל חיפה".

ואז היה סיפור עם שופט המשחק ורנר. "כבר בדקות הראשונות כבש נסטפובר שלנו גול בנגיעה קטנה לאחר קרן. השופט מיהר לצעוק אופסייד וביטל את הגול . באותה עונה השופט הזה פסק נגדנו שני פנדלים שלא נבראו, פשוט היה נגד הפועל חיפה. ירדנו למחצית בפיגור מגול פנדל של רפי לוי".

בחדר ההלבשה החלה מהומה. "כולם מכירים את סיפור, 'מסיבת התה של בוסטון'. נכנסנו לחדר ההלבשה הקטנטן ברמת גן, מעצבים וזעם שפכנו את כל קנקני התה לרצפה, זרקנו את כוסות המים והתכוננו שלא לעלות למחצית השנייה. צ'ייקובסקי שקלט את הסיפור הביט לנו בעיניים, הוא לא אהב את הקטע של לא לעלות. חזרנו למשחק, הטעם של קיפוח נותר עד היום".

לפחות בגביע העשור הוא זכה. "ב-1958 התקיים גביע העשור למדינת ישראל, מפעל שהיה סביבו עניין רב וקהל גדול מילא את היציעים. הגענו לגמר במגרש באסה נגד הפועל ירושלים. אגב, בשלב מוקדם של המפעל לפני המשחק נגד בית"ר ירושלים הייתי במילואים בדרום הארץ. הצלחתי להגיע בטרמפים של 12 שעות ונשלחתי לנוח בבית, צ'יק שחרר אותי מהמשחק. אכלתי בבית מרק, כשצ'יקובסקי נכנס אלי, ביקש שאפסיק לאכול: 'אתה בהרכב מקדימה במקום אברהם גינזבורג החולה' . עזבנו מהר ובמשחק נגד ביתר ירושלים הבקעתי שלושער בניצחון שלנו 1:4".

ה-8 בנובמבר היה התאריך ההיסטורי. "גמר גביע העשור נגד הפועל ירושלים במגרש באסה. 12 אלף צופים מילאו את המגרש ביפו, עוד שמונת אלפים הסתובבו מחוץ לחומות. השופט היה אברהם דודאי, ושוב גינזבורג לא שיחק ואני הייתי בעמדה שלו מקדימה. התנהל משחק מהיר ומלהיב. בתוך 3 דקות – דקה 69 ודקה -72 כבשתי שני שערים לרשת של שירזי, שוער ירושלים. ניצחנו 0:2. האמת, הזכייה הייתה מאוד נלהבת ומרגשת, באוטובוס חזרה צ'ייקובסקי שלף בקבוקי יין יוגוסלבי מעולים ונתן לכולנו ללגום חופשי. אני הייתי הזמר כל הדרך לחיפה, חגיגות האוהדים היו השיא של אז עבור המועדון. בחגיגות אשתו של ראש העיר אבא חושי שאלה אותי למה אומרים עלי שאני שחקן מחונן, השבתי במהירות כי מחונן בכדורגל זה מי ששמח בחלקו".

את אשתו שלו אשכנזי הכיר בדרך מיוחדת. "דאגתי לגיבוש הקבוצה על ידי ערבי תרבות, הופעות ויציאה משותפת לארוחות. חווה הייתה הבת של מנהל התרבות בנמל חיפה, עזרה בהגשת האוכל. שאלתי אותה אם נוכל להיפגש הערב. חוה הסכימה, הלכנו לסרט בקולנוע 'ארמון' הזכור לוותיקי חיפה. אחרי חצי שנה התחתנו, חוה הייתה בת 19 אני בן 24. יש לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן , 8 נכדים שהיום הולכים לראות את משחקיה של מכבי חיפה".

את הגביע הניף ב-1963 ואז, בגיל 29, החליט לפרוש. "ההחלטה התקבלה אצלי עוד לפני משחק הגמר, החלטתי שדי, מספיק לי, יש שחקני נוער מעולים במועדון כמו מרדכי פיקר, גביסון, גודי גולדברג, אנגלנדר, פלגי, רובי ו-ויקטור יאנג שהגיע זמנם להוביל את המועדון. הגיע לעמדת המאמן היוגוסלבי מינדה יובאנוביץ' שניסה לשכנע אותי להמשיך. הוא טען שאני יכול לשחק עוד 10 שנים, אבל הבהרתי שעדיף לסיים בשיא היכולת, כי אני בא לכדורגל כדי לחהנות. לקח לו זמן לאשר לי לעזוב , אבל פרק הפועל חיפה ככדורגלן תם לו".

בהמשך סיים בהצטיינות קורס מאמנים תחת שפר יחד עם גרונדמן, מהלל, רוזנבויים, אריה מכנס אבא של גד ועודד, ויוסלה גולדשטיין. "אימנתי ושיחקתי בהפועל טירת כרמל, הפועל זכרון יעקב והפועל גבע כרמל. אימנתי עשרות שנים עד גיל 70 במחלקות הנוער של הפועל חיפה ומכבי חיפה".

מי השחקן הכי גדול שראית?

"השחקן הגדול ביותר שראיתי, שאימן אותי ושיחקתי מולו היה אלי פוקס. הוא גדול בהרבה בכל מושגי הכדורגל מאיל ברקוביץ'. פוקס היה המנהיג הענק במגרש, וראיתי אותו משחק כבר כילד בתחילת שנות ה-40. אם אלי פוקס היה משחק היום, הוא היה שחקן של ריאל מדריד, באיירן מינכן או מנצ'סטר יונייטד. אחד ב 100 שנים".

מה אתה עושה היום?

"אני שר בשתי חבורות זמר, מתנדב באגודה למען העיוור ועוזר בטיפול בניצולי שואה. אני מתנדב במחלקת הרווחה בעירייה. חבר באגודת בני ברית ומצייר הרבה. בנוסף אני משתתף בבקרים בפרלמנטים של חובבי הכדורגל הוותיקים ושומע בכיף סיפורי אלף לילה ולילה. יש אלי יחס מיוחד בהפועל חיפה ואני מגיע מדי פעם למשחקים שלהם".

אגב, מה עם החולצה של הפועל חיפה ממשחק הבכורה שלך?

"החולצה הבלתי נשכחת עם פס לבן אדו , סימן של אין כניסה משנות החמישים. תרמתי אותה למכירה פומבית למען אגודה למען העיוור שהייתה זקוקה לכסף".