בריאן סיפנגה הוא קשר קונגולזי ששיחק בעונה שעברה בפאסוס פריירה מהליגה השנייה בפורטוגל, וירטואוז כמו שאוהדי בית"ר אוהבים. סיפנגה הרוויח בפורטוגל 60 אלף יורו לעונה, בית"ר הייתה מוכנה לשלש את שכרו ואף יותר, אבל הייתה בעיה – החברה שלו סירבה לשמוע על ישראל. בית"ר ניסתה הכל, זומים, שיחות, מסעות שכנוע, שלחו שחקנים קונגולזים ששיחקו בישראל, שלחו את אלן מסודי ואת מיגל סילבה הפורטוגלי – אבל כלום לא עזר. גם כשהידיעה דלפה ואוהדי בית"ר הציפו את האינסטגרם של השחקן בתחנוני אהבה, השחקן והחברה לא השתכנעו. סיפנגה ישחק בעונה הקרובה בליגה השנייה בספרד וירוויח משמעותית פחות לעומת ההצעה של בית"ר.
זה סיפור מייצג לבעיה הגדולה של הקבוצות הישראליות בקיץ 2024. כמוהו, בלי להגזים, יש עשרות. שוב ושוב אפשר לשמוע בקיץ הזה את המאמנים אומרים: "קשה להביא זרים לישראל". למשל, אחרי המשחק מול מכבי נתניה בשבת, ברק בכר אמר בראיון לשדר הקווים של ספורט1: "המון זרים שבמצב רגיל כבר מזמן היו מגיעים, לא רוצים לבוא. גל (אלברמן) ואני רוצים שחקנים מתאימים, מצאנו כאלה, זה היה קרוב ולא הסתדר". לבכר היה חשוב להסביר שאין כאן בעיה נקודתית של התנהלות. הוא צודק וגם הוא, כמובן, לא לבד.
זהו חלון ההעברות הכי מורכב שהיה כאן אי פעם. הפוליטיקה מתערבבת, הסכומים לא הגיוניים, המנכ"לים הפכו לדוברים, הזרים שכבר נמצאים כאן לשגרירי הסברה והמאמנים מעבירים לילות בזום עם מועמדים. פנינו לקבוצות, מנהלים, מאמנים, סוכנים וסקאוטים כדי לבדוק כמה באמת קשה להביא שחקנים זרים לישראל בזמן המלחמה ומי כן מוכן להגיע לכאן (ואם כן, באיזה מחיר). התוצאה: מדאיגה. ברוכים הבאים לישראל, גרסת 2024.
נתחיל עם קצת מספרים. נכון לכתיבת שורות אלו, קבוצות ליגת העל החתימו במשותף הקיץ 26 זרים (לא כולל מתאזרחים), מתוכם שישה עברו בתוך הליגה (הנטי, גלאבוב, ורגאס, בילנקי, אוניימוצ'ארה ובוטאקה) ושלושה נוספים חזרו לליגה אחרי ששיחקו בה בעבר (קאנגווה, טוומאסי ובאצ'ו). כלומר נשארנו עם 17 זרים חדשים בארץ על 14 קבוצות. מכבי נתניה ועירוני קרית שמונה מובילות בקטגוריית החתמת זרים חדשים עם שלושה כאלה. כל השאר לא צירפו יותר משניים אם בכלל.
בקיץ שעבר, היו 41 עסקאות זרים, מתוכן ארבעה בתוך הליגה (פאון, בוטאקה, בואטנג ואוסמן) ועוד שניים שחזרו לקדנציה נוספת בישראל דרך קבוצה בחו"ל (סורו ורודריגס). כלומר, הגיעו 35 זרים חדשים בחלון – יותר מכפול – כשאנחנו נמצאים מספר שבועות לפני סגירת החלון. בינואר, אגב, הצטרפו 16 זרים חדשים, חזרו שלושה (אדניי, דוניו וסוטיריו) ואחד עבר בתוך הליגה (גלאבוב). במילים אחרות, יש תהליך ברור של דעיכה ברמת המוכנות להגיע לכאן.
התופעה הנפוצה ביותר היא ביטולים של הרגע האחרון, במיוחד ביום שאחרי אירוע ביטחוני גדול. בבית"ר מספרים על זר שהיה סגור וביטל את הגעתו כששריפות ענק השתוללו בסביבות העיר קריית שמונה בתחילת יולי. בנתניה, על שני זרים סגורים שיום אחרי פיצוץ הכטב"ם בתל אביב הודיעו למרקו בלבול שלא יגיעו לישראל. למעשה, אין קבוצה שזה לא קרה לה יותר מפעם אחת.
"מרגישים את הקושי בכל מו"מ ובכל פנייה. שום דבר לא הולך חלק", נאנח שרון מימר, מאמן בני ריינה. "דיברתי הקיץ עם לפחות 15 שחקנים ועם כולם המצב במדינה היה ברקע. שחקנים שרצינו נפלו כי המשפחה לא מסכימה, המשפחה לחוצה. אנחנו שומעים משחקנים: 'אני שוקל', ואז זה אוטוטו נסגר ופתאום ברגע האחרון – רגליים קרות. שלושה שחקנים שמאוד רצינו, לא הגיעו בגלל לחץ משפחתי. עוד שחקן שכבר סגר, ביקש מאיתנו שבוע-שבוע וחצי לראות שלא תהיה מתקפת נגד מצד אירן וחיזבאללה. אולי הוא עוד יגיע".
כמו לא מעט מאמנים, מימר מוצא עצמו מקיים שיחות הסברה בזום. "אני עורך המון זומים ושיחות ועידה עם מועמדים, לפעמים מצרף זרים שלנו שייתנו רקע על המקום בו הם גרים ויספרו שהמצב לא כל כך נורא כמו שחושבים ורואים בטלוויזיה. ברוב הפעמים בעבר, היה מספיק לי לאשר מקצועית, לבדוק אישיות ואז השיחה הראשונה היא אחרי החתימה. הפעם לא היה שחקן שלא דיברתי איתו ישירות כדי לתת הרגשה שאנחנו רוצים אותו ושהמצב שונה ממה שהוא חושב. השקענו המון אנרגיות בלתת הרגשה טובה ובטוחה למועמדים".
מה שואלים אותך בשיחות?
"מה קורה אם רוצים לעזוב את הארץ? יש טיסות? אפשר לעזוב? הם מעורבים ויודעים כל מה שקורה כאן. דיברתי עם שחקן והוא אמר לי: 'אבל שמעתי שאתמול נהרגו בצפון זוג שנסעו ברכב'. אחד אחר אמר לי: 'אשתי אמרה לי שבאזור שלכם מסוכן'. הם קוראים הכל, הם מבינים את התמונה בצורה כללית ואני מוצא את עצמי צריך להסביר לעומק. לרוב, זה מאוד קשה".
אצל העולה החדשה מקרית שמונה העניינים אפילו יותר מורכבים. "באיזשהו שלב של הקיץ הבנו שלהביא זרים שוברי שוויון יהיה קשה ונתמקד בכאלה שהם טובים וישדרגו אותנו", מספר המנכ"ל יוסי אדרי. "התחלנו את ההכנות וקיבלנו לא אחרי לא. היו כבר כאלה שסגרנו איתם ובשנייה שפתחו גוגל, זה נגמר בגלל השחקן עצמו, המשפחה או האישה. אני מסביר, עולה לזום, שולח מיקומים, מראה שאנחנו מתאמנים בשפיים ומשחקים בנתניה, מסביר שאנחנו מגדלים פה ילדים ומנהלים שגרה, אבל זה קשה. למדתי שבחו"ל דברים נראים שונה מאוד".
למה הכוונה?
"לדברים הכי פשוטים. שואלים אותי אם אפשר ללכת ברחוב, אם המסעדות פתוחות, אם אנחנו יושבים במקלטים וכל היום נופלים טילים. אנחנו מצטיירים רע מאוד. מהתקשורת בחו"ל זה נראה שמה שהולך כאן זה גוג ומגוג".
ישאל השואל: אבל מה נשתנה? ישראל תמיד הייתה מקום מורכב. "הקיץ הזה שונה, אי אפשר להגיד אחרת", עונה סוכן השחקנים בעז גורן. "זה לא שפעם היה קל להביא לפה זרים. תמיד היינו נתקלים בשאלות ביטחוניות מצד חברי משפחה בנוסף לשאלות מקצועיות. עכשיו כבר מוקדם מאוד אומרים לך שזה לא רלוונטי ומי שלא אומר מיד, אומר מאוחר יותר. אלו ששואלים שאלות זה הכי קשה כי בעבר היה לי נח להגיד שמה שרואים בטלוויזיה זה שטויות. עכשיו זה לא מה שהיה ולפחות אני לא רוצה ולא חושב שזה טוב להיות בצד המשכנע. כל בנאדם שיחליט בעצמו אם שווה לו השילוב הכלכלי/מקצועי/בטחוני הזה וזה בלי לדבר על משמעויות פוליטיות".
השילוב הזה הוביל לתופעה נוספת – תוספת סיכון. "הקבוצות עושות מעל ומעבר גם מבחינת זמן ושכנועים וגם מבחינה תקציבית. הן מוכנות להשקיע מעל הסכומים הרגילים כדי להביא את השחקנים שהן רוצות ולא מסתפקות באלו שמוכנים לבוא כי אין להם משהו אחר", ממשיך הסוכן ליאור דהאן, שהביא לקרית שמונה את סקו בנגורה. "הבעיה היא שכל שחקן מליגה בינונית בא בדרישות. זרים שומעים ישראל, יודעים שהמצב קשה, ודורשים עשרות אחוזים מעל מה שמגיע להם. הצעתי לאחת הקבוצות שחקן ששיחק בליגה הראשונה ברומניה והרוויח 8,000 יורו לחודש. הוא רצה 400 אלף לעונה ולא היה מוכן להתפשר".
הבעיה הזאת רק הולכת ומחריפה אצל הקבוצות הגדולות שמטבען יכולות לשלם יותר. הגדולות מחפשות פרופילים משמעותיים יותר, זרים שיעשו הבדל ולא עוד כאלה לסגל. מעבר לחשש הטבעי מהמצב, הן נתקלות בסכומים הזויים או בסירובים מיידיים. מספרים שמכבי תל אביב ומכבי חיפה היו מוכנות להגיע גם ל-600 ו-800 אלף יורו לעונה, אבל, כמו שכבר הבנתם, זה לא הסתדר. שחקנים בכירים עם אלטרנטיבות, שחקנים מנוסים בעלי משפחות, יעדיפו אוטומטית אופציות אחרות.
"הקבוצות עכשיו רוצות לשמוע דבר ראשון שרוצה לבוא לישראל וזה אומר הרבה", טוען גורן ומנסה להסביר מי כן מוכן לבוא. "אפריקאים או שחקנים שמשחקים כבר ברוסיה/אוקראינה יותר פתוחים לרעיון של לבוא, אולי גם דרום אמריקאים. זה מוביל לפרופילים שלא בהכרח היו מגיעים לפה קודם. לטוב ולרע. ייקח הרבה זמן להחזיר את המציאות הלא נוחה שהייתה קודם והליגה והקבוצות יצטרכו למצוא את השווקים הנכונים".
דהאן ממשיך: "אפריקאים מוכנים לבוא מסיבות כלכליות כי הם יכולים להרוויח פה יותר. שחקנים ממדינות כמו סרביה לא מפחדים, אבל הדרישות הכלכליות שלהן קשוחות לרוב הקבוצות. לגבי שחקנים ממערב אירופה, כבר נכנס עניין פוליטי. הסוכנים שלהם מפחדים לשלוח אותם לפה ופוסלים על הכסף. קיבלתי הודעה מסוכנות גדולה: 'מכבדים אותך מאוד, אבל לא שולחים שחקנים למדינה שמבצעת רצח עם'".
גם אדרי נתקל בתופעה: "כשזה מתחיל עם מקומות פוליטיים, אני מנתק מיד ועוצר את המו"מ. זו לא הדרך שלנו לא בתור מועדון ולא שלי באופן אישי. פוליטיקה מחוץ לכדורגל – חד וחלק. היו גם שחקנים שביקשו סעיפי מלחמה כאלה ואחרים. פסלתי אותם על הסף. אם יש לשחקן הצעה ממדינה אחרת, הוא יילך גם בפחות כסף. היה שחקן שמאוד רצינו. הצעתי לו: 'לפני החתימה, בוא להתרשמות, תביא את המשפחה'. היינו מוכנים להכל, רצינו שיראו את המדינה ואיפה אנחנו מתאמנים. גם לזה הוא לא היה מוכן".
לא מן הנמנע שהמצב ישתפר בשבועות הקרובים, במיוחד כשייסגר החלון האירופי. באופן מסורתי, החלון בישראל פתוח אחרי ה-31 באוגוסט כדי לאפשר הבאת מציאות. בקבוצות מעריכים ששחקנים תקועים יתפשרו והמחירים ירדו. הן מאמינות שהסבלנות תשתלם. בינתיים, כולן משלימות עם המצב ומבינות. כדי להחתים זר שלא היה פה, צריך לגייס צבא של משכנעים. קשרים אישיים עושים את ההבדל.
"אני חייב להגיד מילה טובה לזרים שנמצאים בארץ", מסכם אדרי. "הם שגרירים טובים מאוד של המדינה שלנו. כולם פטריוטים ומוכנים לעזור ולי זה חימם את הלב. אין זר שפנה לזר בארץ ולא שמע מילים טובות וקיבל ביטחון. הבאנו את כריסטיאן מרטינס, שחקן נבחרת פנמה, כי אלפרדו סטיבנס שנמצא אצלנו גרם לו להיות בטוח. בנגורה הוא חבר של ג'יימס אדניי מחדרה. ג'יימס דיבר איתו וזאת הסיבה שהוא חתם. בלי המילה של הזרים שכבר כאן, קשה להביא שחקן".
מה דעתך על הכתבה?