הנה היא עולה: הזמן הזה בשנה שבו אנחנו עוברים לחיות משבת לשבת

נפתח בווידוי מצמרר: הפגרה, לרוב שלושה חודשים של סבל קשה, עברה הפעם לידי. אני לא יודע אם זה "המצב", או אולי העובדה שהיה לנו את היורו ומיד אחריו את האולימפיאדה, אבל אם פעם הייתי אומר תודה אפילו על כדור טניס צהבהב שעף אלי מכיוון הדשא של ווימבלדון, אי שם בחודש יולי, או על איזה יורו/מונדובאסקט – שלאחריהם הייתי מתיישב לצפות בכל משחק אימון, קל וחומר במשחקי הפתיחה של הקבוצות הישראליות באירופה (לרוב מול קבוצות ממדינות ששמן מסתיים ב"סטאן"), השנה לקחתי את הקיץ באיזי עד כדי כך שאין לי אפילו מושג קלוש האם איזי, האיש שגרם לנו לבקש את הק"ש, כבר פיטר את המאמן התורן או לא, או האם שלומי דורה כבר חתם בעכו, כבכל שנה.

בקבוצה שלי, הפועל חיפה, דווקא שומרים אתי על קשר, עובדה: בלילה שלפני שהתיישבתי לכתוב את הטור הזה, קיבלתי הודעה שרוי נאווי, ממחלקת הנוער של מכבי תל אביב, חתם לעונה. כמי שהוא יותר קרוב לגיל של עמי נאווי מהכדורסל, קיבלתי את הבשורה בשמחה מהולה בעצב – שמחה, כי למועדון כמו הפועל חיפה תמיד כיף לארח כישרונות צעירים שמכבי תל אביב רוצה לתת להם להשתפשף קצת, ועצב – כי נזכרתי שפעם גם לנו הייתה מחלקת נוער שסיפקה כישרונות לבוגרים.

זו לא קינה נוסטלגית, למרות שעלי להודות שכבר הגעתי לגיל שבו אני זוכר יותר שמות מההרכב של הפועל חיפה בעונת 1975-1976 מאשר של הקבוצה הנוכחית, אבל אלה בהחלט געגועים למרכיב הזהות, שפעם היה חלק בלתי נפרד מהאהדה.

היו קבוצות פוליטיות, לרוב של חברי הסתדרות (הפועל) ומולם ברית בין ליברלים לאנשי השכונות – ממש כמו ההרכב המקורי של תנועת הליכוד (בית"ר ורוב קבוצות מכבי). היו קבוצות שכונתיות בכירות, כמו שמשון ובני יהודה – ודרגה אחת מתחתן, מרמורק ושעריים. השחקנים היו לרוב, עבור אוהדים צעירים, מי שלמדו אתם ביסודי או בתיכון, ועבור המבוגרים – הבן של ההוא מהעבודה. מעבר בין מועדונים היה נדיר ומעבר מעיר לעיר היה מקובל עוד פחות.

אני זוכר איך בעונת האליפות הראשונה של מכבי חיפה, התייחסו בעיר אל ציון מרילי שהגיע מירושלים וזאהי ארמלי שבא משפרעם, כמו אל זרים. למה? כי כמעט כל השחקנים האחרים היו מחיפה ופרבריה (מהקריות ועד לטירת הכרמל), עד כדי כך שמדי פעם היו פורצים סכסוכים בין ה"כרמליסטים" לאחרים.

תעודת זהות

למה אני נטפל לעניין הזהות? כי בספורט יש שני אלמנטים שמחברים קהל יותר מכל דבר אחר: איכות וזהות.

את האיכות נדמה שלא צריך להסביר: אם התחלת להתעניין בספורט בשנה שקבוצה מסוימת הייתה האלופה, יש סיכוי שתתקע איתה לכל החיים. כך למשל הקבוצה השלישית הכי אהודה על חיפאים בני גילי, אחרי הפועל ומכבי חיפה, היא… מכבי נתניה! פשוט כי היא הייתה שם דומיננטי בכדורגל הישראלי בסבנטיז ובאייטיז.

המרכיב השני הוא כמובן הזהות שבה עסקנו – וכששתי התופעות מתלכדות, כלומר – איכות וזהות, נוצר המותג הספורטיבי המושלם (המוכר באקדמיה גם כ"אפקט מיקימוטי"). רק תראו את שתי הקבוצות הזרות האהודות ביותר בישראל, ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד, שהאהדה אליהן התחזקה מאוד כשקבוצה שמבוססת על שחקני בית זכתה גם בתארים. לכן הן עדיין בטופ של מכירת חולצות לילדים ישראלים, זאת למרות שברצלונה היא רק הקבוצה השנייה של ספרד (מבחינת תארים) ומנצ'סטר יונייטד היא אפילו כבר לא הקבוצה הכי טובה במנצ'סטר…

כי הנה הגענו לעוד אלמנט מרכזי באהדה שלנו למשחק: אלמנט הנגעת-נסעת. קבוצת כדורגל, לטוב ולרע, היא מתנה לכל החיים. אני יכול להחליט שמספיקים לי, שפעם לא הייתי מחמיץ אפילו משחקי-אימון של הפועל חיפה, רק 3-4 משחקים בעונה, בעיקר בשביל לפגוש מכרים ישנים ביציע. אני יכול להחליט גם שאני מפסיק לבזבז את הירושה של הילדים על טיסות למנצ'סטר, אבל אני לא יכול לחשוב על עצמי הולך למשחק של מכבי חיפה או שמח בגול של סיטי.

שונאים, סיפור אהבה

"יש בי אהבה והיא תנצח" ניכס עדי גורדון את המילים של ארקדי דוכין, שהיו לסמל הפועל ירושלים בכדורסל. אז גם לכדורגל באים מאהבה, אבל דווקא שנאה היא מרכיב חשוב כמעט באותה מידה בפורמט, אחרת לא היינו שמחים כל כך על ניצחון בדרבי (עבור הפועל חיפה שלי, רחוקה מכל סיכוי לזכייה בתואר, ניצחון בדרבי כמוהו כצלחת אליפות).

כאן אני חייב לדווח על ירידה בכמות הטסטוסטרון: זה התחיל אצלי כבר לפני כמה שנים, עם ההכרה שאין באמת הבדל בין אוהדי כל הקבוצות.

הכוונה היא לא לכך שאין אופי לקהל (מכבי ווינרים, הפועל נהנים להתבוסס בסבלם, בית"ר שונאים את כל העולם וכך הלאה), אלא לעובדה שמי שטבע בך חותם של קבוצה אחת, היה יכול בקלות להפוך אותך לאוהד שרוף, לכל החיים, של הקבוצה היריבה.

אם לקחו אותך לבלומפילד בפעם הראשונה והושיבו אותך בשער 5 או 7, קנו לך צעיף אדום ויאללה הפועל, תהיה אוהד של הפועל תל אביב לכל החיים. שנו את הצבע ומקמו את החוויה בשער 11 – והנה לכם מכביסט עד יומו האחרון. לכן העובדה ששני אלה יצרחו זה על זה במשחק דרבי נתון, במיוחד בעידן שבו השחקנים עצמם עוברים בקלות מצד לצד, הפכה לכמעט תמוהה בעיני.

השנה נוסף לזה גם מרכיב אקטואלי. אני למשל מודה שגם כאוהד בוגר, אהבתי לשנוא את מכבי חיפה. לא באלימות, אבל בהקנטות לחברים שבחרו, משום מה, בקבוצה הירוקה. ואז אתה רואה תמונת חייל צה"ל שנפל בעזה, או תמונת חטוף עם חולצה או צעיף של מכבי חיפה והגרון נחנק. עכשיו לך תשיר "מכבי זונה" בדרבי…

גם בהיעדר זהות, איכות (במקרה שלי) או אפילו שנאה ספורטיבית "בריאה" (לעולם לא אסלח לחמאס על שקלקל לי אותה), אני מאושר עם פתיחת עונת המשחקים החדשה:

היא ביטוי של נורמליות במציאות מטורפת, היא שעתיים של שכחה בתרבות של "יזכור". לרגע נהיה כמו מדינת מתוקנת, למרות ההוויה המקולקלת ונראה משחק מליגת העל במקום "פגוש את העיתונות". או אז נחזור בזיכרון לרגע הקסום ההוא שבו נכנסנו בפעם הראשונה ליציע: רגלנו הקטנות כושלות במדרגות הבטון, הלב מתפוצץ מהתרגשות, האוזניים מרעש ההמון, והדשא – אוקיינוס אין סופי של קסמים ואגדות, נגלה לעינינו המשתאות.