מסלול החיים המורכב של ויטל אנסימבה, שהוביל אותו בגיל 31 למכבי חיפה, מתחיל באירוע טראגי. הוא היה בן 4 וכמו בכל יום, שיחק כדורגל בחוץ עם חבריו. אחד החברים הציע שייכנסו לשתות מים בביתו, אבל אנסימבה סירב והעדיף להמשיך לשחק. לפתע נשמע קול ירייה. אביו של חברו, חייל בצבא, הראה לילדים את הנשק, לחץ על ההדק בלי לדעת שהוא טעון והרג בשוגג את אחד הילדים. "אמרתי לעצמי שאם הייתי נכנס, אולי זה הייתי אני".
בימים בהם אנחנו תוהים מה מוביל שחקן זר להגיע לישראל, המקרה של אנסימבה נותן תשובה ברורה. הוא עבר הכל, קשיים אישיים, סיפור משפחתי קשה שמלווה אותו עד היום וגם קריירה מקצועית שלקח לה הרבה זמן להתרומם. אנסימבה הוא פליט בורדו השלישי שנוחת הקיץ בישראל. כמו ז'אן מרסלן ואיסוף סיסוקו (וז'רמי ליבולאן שמכבי חיפה מנסה לצרף), גם הוא פרופיל בכיר עם פוטנציאל לבלוט בליגה שלנו. ברק בכר מדלל את הסגל ובונה לאט קבוצה כמו שהוא אוהב. מה יביא אנסימבה למכבי חיפה?
אנסימבה נולד באנגולה לאם מקומית ואב ממוצא קונגולזי. אביו היה איש צבא, חלק מהמשמר הנשיאותי. יום אחד הוטלה עליו משימה להעביר משלוח תחמושת, אבל בדרך, כמו בסרט, המשלוח נשדד. האב הואשם בגניבה והפך למבוקש. הוא חשש שייאסר או יוצא להורג והחליט לברוח. "היינו חייבים לעזוב את המדינה כי חיינו היו בסכנה", סיפר אנסימבה. באישון לילה, ברחה המשפחה בטיסה לרומא ואחרי זמן מה, הגיעה ברכבת לטולוז שם אירח אותם הדוד על חשבונו במשך 10 חודשים.
בהמשך, כשהם עדיין נחשבים פליטים לא מתועדים, עברו ממלון למלון. בזמן שאנסימבה למד בבית הספר ושיחק כדורגל, ההורים קוששו כסף שיאפשר להם לאכול ולהתקיים. האב עבד בבניין והאם בטיפול בקשישים. במובן מסוים, בנו על הילד שיצמח להיות כדורגלן מקצועני ויעזור בכלכלת המשפחה. "לא חוויתי את כל מה שעבר על ההורים שלי וכל מה שהם היו צריכים לעשות כדי למצוא לנו מקום ללון, אבל אני זוכר את הדאגה וחוסר היציבות. החלפנו מלונות ללא הפסקה, היינו כאן ושם עד שהתמזל מזלנו ומצאנו מקום קבע במחנה פליטים ליד בורדו", סיפר.
במחנה הפליטים נולד אחיו הצעיר. כשאנסימבה היה בן 11, חלה האח בדלקת קרום המוח, נכנס לקומה ועד היום הוא אינו מסוגל ללכת או לדבר. מצבו הרפואי של האח, בתוספת התערבות של ראש עיריית בורדו, מנעו מהשלטונות לגרש את המשפחה חזרה את המשפחה לאנגולה. כדי להתנתק מהקשיים היומיומיים, אנסימבה ברח לכדור. "כדורגל היה הבועה שלי", הוא סיפר. בכלל, הוא נשאב למשחק מגיל צעיר מאוד. עוד באנגולה, כשצפה במשחקי הגביע העולמי 1998, הבטיח לסבתו: "יום אחד תראי אותי בטלוויזיה משחק".
משם, להפוך למקצוען זה הדבר היחיד שחשב עליו ועניין אותו. לבורדו, הרחוקה 40 דקות ממקום מגוריו, הגיע בגיל 16. כדי לאפשר לילד חסר האמצעים להתאמן וללמוד, דאגו לו להסעות במונית. רק שעל המגרש, אנסימבה לא החזיר. אמרו עליו שהוא "קוץ בתחת", שהכישרון לא בא לידי ביטוי, דרשו שישתפר ושיפסיק להתעסק רק בעצמו. "למען האמת, הייתי נוראי. לא היה קל לאמן אותי. שיחקתי רק כשרציתי. אם לא נגעתי מספיק בכדור או שאחד החברים לא מסר לי, יצאתי לגמרי מהמשחק שלי", אמר השחקן שהודה כי בדיעבד הוא לא מבין למה לא זרקו אותו מוקדם יותר.
"היו לי בעיות גישה. הייתי קצת נונשלאנט וזו תכונה שמאמנים לא מעריכים… לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי קצת יותר רציני בגיל צעיר… אני מאוכזב מעצמי שלא פרצתי מוקדם יותר, כי ההורים שלי האמינו בי. אני מרגיש שאכזבתי אותם, הם בנו עליי (כלכלית)". בורדו לא הציעה חוזה מקצועני ואנסימבה עזב לגנגאן. גם שם דברים לא עבדו. הוא חי לראשונה הרחק ממשפחתו, סבל מבדידות וזה השפיע עליו באימונים ובמשחקים. גם שם שמע ביקורות על ההתנהלות. "הייתי אובססיבי לגבי החוזה המקצועני כי הייתה לי משפחה לתמוך בה וזה הפך אותי לחסר סבלנות. שלחתי כסף להורים ולמשפחה בבית ובכל פעם שנתקלתי במחסום, עזבתי כדי לנסות להצליח במקום אחר".
אחרי שנה במילואי גנגאן, אנסימבה היה על סף שבירה. חצי פצוע, הוא נבחן בדיז'ון ולא התקבל. עמוק בפנים הוא הרגיש שהוא מאכזב לא רק את עצמו אלא את המשפחה שסמכה עליו והחליט שלא משנה מה, בקבוצה הבאה זה יעבוד. הוא המשיך למבחנים בשטרסבורג, שהתמהמהה בקבלת ההחלטה ואז הגיע טלפון מלוסון שגם הבטיחה מקום בהרכב. אנסימבה לא פתח את העונה בגלל פציעה, אבל לאט מצא את מקומו. הבין שעליו להילחם. באחד ממחזורי הסיום של העונה, לוסון ניצחה בחוץ את בורק והמגן הצטיין. בתום העונה, עשה את קפיצת המדרגה המיוחלת לאותה בורק שעלתה לליגה השנייה.
שם החלו השנים הטובות. במהרה, אנסימבה קנה לעצמו שם של אחד המגנים השמאליים הטובים בליגה הצרפתית השנייה. הוא שיחק שלוש שנים בבורק והתקדם לקבוצה שאפתנית יותר בדמות קלרמון. העונה הראשונה אמנם הסתיימה במרץ בגלל פציעה, אבל קלרמון הביעה אמון והחתימה אותו על חוזה חדש לשלוש שנים. העלייה המיוחלת, שפוספסה בעונת הקורונה שלא הגיעה לסיומה, קרתה שנה לאחר מכן. בעונתו הרביעית והאחרונה לחוזה, אנסימבה שיחק לראשונה בחייו בליג 1 ואפילו כבש שער ניצחון לרשת של ליל.
לטענת לא מעט אנשי מקצוע, אנסימבה עשה מספיק באותה עונה כדי להראות שהוא שייך לרמה של הליגה הראשונה בצרפת. היו הצעות, אבל הלב הכריע. כשבורדו נכנסה לתמונה, אנסימבה לא רצה לשמוע על שום דבר אחר. הוא העדיף לחזור, להיות קרוב למשפחה ולסגור מעגל במקום בו הכל היה אמור להתחיל. הוא רוצה להיות חלק משמעותי מהתחייה של בורדו. אם תרצו, האובססיה חזרה. לחזור כשחקן מוביל לבורדו, להראות לכולם את השינוי – זה היה פשוט חזק ממנו.
ההתחלה הייתה טובה, אבל לקראת סיום עונת 2022/23, אנסימבה החל להרגיש כאבים בגיד. הוא שיחק פצוע תקופה ארוכה כי לא היה מוכן לוותר, אבל רק החמיר את מצבו. "אתם לא מבינים כמה זמן אני סובל. אני חושב שאני משחק בלי גיד כמה שבועות ואני חוטף מכות אחת אחרי השנייה. האכילס מפריע לי ולצערי, עכשיו נפגעתי ברגל השנייה. אני מקווה שלא אהיה נכה בשבוע הבא", סיפר במהלך העונה שעברה. בספטמבר אשתקד הכאבים הכריעו, ואנסימבה נעדר כמעט חודשיים מהמגרשים.
הוא לא חזר אותו דבר ובכלל, הכאוס שרר בבורדו. הקבוצה כיוונה לעלייה וקרסה מוקדם, שחקנים לא עמדו בלחץ של הקהל וכולם התחילו להרגיש את מה שעתיד לקרות – העסק מתפרק. מספרים שאנסימבה לקח על עצמו לא מעט – להרים את הצעירים, להנהיג את חדר ההלבשה, אפילו לשמש כמתווך מול האוהדים הזועמים. הוא התייצב מול המצלמות והביע תמיכה במאמן דויד גיון לפני שזה פוטר. במקביל, לא חסך מעצמו ביקורת על היכולת הפחות טובה שלו ברמה האישית.
כשהעיתונאים המקומיים תהו האם יאריך את חוזהו, המגן ענה: "אני רוצה להישאר, אבל אם אשחק כמו בתחילת העונה, אין סיכוי שיאריכו לי את החוזה". לפני שבורדו פורקה, אנסימבה ניהל מגעים על חוזה לעונה נוספת ואפילו הסכים לקצץ בשכרו שעמד אשתקד על 40 אלף יורו נטו לחודש. גם אחרי שהפך לשחקן חופשי, הוא ביקש לצאת עם הקבוצה ללא חוזה למחנה אימון בג'ירונה עד שהתבקש לשוב לצרפת. העסק התפרק, כולם הפכו לשחקנים חופשיים, כולל אנסימבה שממילא לא החזיק בחוזה לעונה הבאה.
"ויטל שחקן מצוין, שתורם למשחק ההתקפי של הקבוצה. הוא לפעמים נכנס למרכז, יש לו איכויות בעיטה והוא לא מפחד לאיים על השער", סיפר עליו העיתונאי ז'וליאן אורי שסיקר אותו בימיו בקלרמון. "הוא שחקן שאוטומטית נמשך קדימה להתקפה ולפעמים זה פוגע בו הגנתית. בפן המנטאלי, הוא מנהיג. אחד שמגיע מוקדם לאימון עם חיוך, מלא התלהבות, מנהיג בחדר ההלבשה שלא חשש לקחת צעירים תחת חסותו".
על הנייר, אנסימבה הוא מגן מהסוג שבכר אוהב, אחד שמרבה לעלות, מעורב במשחק ההתקפי ויש לו יכולות מוכחות בבישול שערים. הוא מתורגל היטב כמגן במערך של ארבעה בהגנה והיכולות ההתקפיות שלו הופכות אותו יעיל כשחקן כנף שמאל במערך של שלושה בלמים. דבר אחד הוא מאוד לא אוהב לעשות וגם לא מצטיין בו בלשון המעטה – לשחק את הבלם השמאלי מהשלושה. בבורדו מספרים שאחד הגורמים לנפילה המקצועית אשתקד נעוץ בהתעקשות של אלברט ריירה להציב את אנסימבה מדי פעם כבלם.
אנסימבה נכנס לנעליים הגדולות של פייר קורנו וכנראה יצטרך להתמודד עם השוואות בלתי פוסקות, אבל מבחינת רזומה, הוא בוודאי שחקן יותר גדול ממנו. קורנו הגיע לחיפה אחרי ששיחק בליגות הנמוכות בצרפת ובליגה השנייה בספרד והתגלה מיידית כהברקה. אנסימבה היה במקומות גדולים יותר והוא שחקן מוכח יותר לפחות על הנייר. הוא הגשים את החלום שקורנו טס להגשים – לשחק בליג 1 – וגם את החלום הפרטי להיות שחקן מוביל בבורדו. הוא עבר כל כך הרבה ואפשר רק לנחש שמלחמה בישראל לא מרתיעה אותו. הוא מגיע כזר לטווח קצר (יחסית) להשיג את המטרות, לתת לאוהדים סיבה למסיבה – ולהתקדם הלאה. להמשיך במסע.
מה דעתך על הכתבה?