בכל פעם שהציפיות מתנפלות על בית"ר, בגלל סגל קצת נועז, משחק מסודר או מאמן חלומי, יש מצד אחד התרגשות ומהצד שלה הזעת יתר. בליגה שבה שלוש הראשונות די קבועות, סטייל הולנד, ואחת מהן מראה סימני שחיקה מואצים (הפועל ב"ש), רק אזכור שמה של בית"ר ירושלים כמועמדת לתפוס את המקום השלישי המכובד ולהגיע לאירופה, יוצר ציפיות יתר.
צריך להירגע ובאותה נשימה גם להבין: אין לבית"ר ירושלים את העומק הכלכלי והמקצועי להתמודד על אליפות. ראינו השבוע את מכבי חיפה נטולת הכוכבים, עם ילד בן 18 בהרכב בהופעת בכורה, מטאטאת עולה חדשה וחדורת מוטיבציה, ומנגד בית"ר סבלה מהזעת יתר מול יריבה שעל הנייר חלשה יותר מעירוני טבריה.
ובכל זאת, זה הזמן לומר: כבר שנים, שלא לומר עידנים, לא הייתה לבית"ר ירושלים קבוצה כל כך התקפית, כל כך מגוונת, כל כך חרוצה ונמרצת, שיכולה להלהיב את אוהדיה ולשבור שיאי מנויים (במושגים שלה). היכולת שלה להניע כדור בנגיעה, לייצר איומים מהקווים פנימה, לשחק מסודר לבנות התקפות מלמטה, ולהיות עם שלושה שחקנים מפרגנים בכושר – מיכה, שועה ויונה – ועם סגל שיש בו שני אפרו-ישראלים (מוזי וקאני), שזה גם חוצה את מגבלת הזרים ונותן עומק כלשהו.
בית"ר ירושלים מרתקת, היא מזמינה אותך לצפות בה, היא מעלה בך זיכרונות וייצר להשוואות. לבית"ר יש פחות שחקנים נוצצים מעידן אצילי, ורד ושכטר, אבל יותר שחקנים יצירתיים אפילו מעונת האליפות הראשונה עם אוחנה, מלמיליאן, סמי מלכה, אבי כהן ושירזי. יש מה לראות, יש עם מה לעבוד, ויש רושם שהמאמן, ברק יצחקי, מטביע בה חותם שצבר במכבי ת"א, לצד מאמנים מתודיים, ומכניס בה אישיות ניהולית שלא הייתה בה שנים.
בקיצור, לא בית"ר שאנחנו רגילים לה. בעצם, בית"ר שהרבה זמן פה הייתה פה. לכמה זה יספיק? אמרנו כבר מקום שלישי. כל דבר מעבר לזה יטלטל את הליגה יותר ממה שגרמה לה ירידת הפועל ת"א.
בשולי הדברים, פארסת עדן בן זקן והמעבר של בית"ר לבלומפילד ברגע האחרון, רק מעלים תהיה בעבור מה מייצרים מגרשי כדורגל בישראל. בששת המשחקים הראשונים של העונה (כולל זה הערב), חמש קבוצות אירחו מחוץ לעריהן. אבל אם אצל האחרות יש בעיה של מלחמה (קרית שמונה), חוסר במגרש ביתי (בני ריינה וחדרה), בעיית רישוי עסקים (סכנין), אצל בית"ר (וגם הפועל ירושלים) מנצלים בעירייה את הקיבולת של אצטדיון טדי כדי להרוויח מאירועים פרטיים.
העובדה כי העיריות מקימות חברות כלכליות כדי להחזיק אצטדיונים שהייעוד היחיד שלהם צריך להיות כדורגל והם מנוצלים בפגרות לשימושים מזדמנים שפוגעים באיכות שלהם, משל היו אמפיתיאטרונים או אולמות בידור – היא לא פחות מפארסה, שלא לומר חרפה. תפקיד החברה הכלכלית הוא לייצר רווח לעירייה, אבל לא לפגוע בקהילה שבעבורה הוקם האצטדיון. משה ליאון בטח לא ירצה להיות טדי קולק שלסתתו נשמטה כשרוני בר און הודיע לו בקיץ 1986 שהוא לוקח את בית"ר מימק"א לבלומפילד, ולקח שם את האליפות הראשונה. מילא אצטדיון טדי הוא לא האצטדיון הלאומי, והתעבורה אליו היא אסון מתמשך, אבל הוא גם לא מסוגל אפילו לארח את מה שהוא הוקם בשבילו. שערורייה.
פרשני הכדורגל נהנים להשתמש בביטוי "לייט בלומר" (פריחה מאוחרת), כדי לתאר את ערן זהבי שהחל לקרוע רשתות במכבי ת"א כשהיה בן 27 וכבש מאז יום הולדתו ה-30 קרוב ל-200 שערים. מן הראוי שנכנה כך גם את דין דוד, ניתן לו את המפתחות לחולצה מספר 9 בנבחרת ישראל (עם כל הכבוד ללגיונרים תאי בריבו ושון וייסמן ולדור תורג'מן) ונשפשף ידיים בהנאה וציפייה.
דין דוד כבש בשנה האחרונה 32 שערים (רבע מהשערים שלו בקריירה) ב-52 הופעות, ממוצע של יותר מ-0.61 שערים למשחק. מאז פתיחת העונה הוא 5 מ-5. אלה מספרים של ערן זהבי, לא פחות. דין דוד מתחיל להזכיר בתנועה שלו את ה-GOAT הצהוב ובעיקר באופי הגימור שלו. והוא תיכף בן 28 וחצי. אנחנו חוזים בבריאה, לא פחות.
מה שדין דוד ייתן העונה למכבי חיפה, עם הנוכחות של פיירו לידו, עם הרעננות שסיפק לו ברק בכר בדמות איאד חלאילי, ועם הפוקוס של ההגנות לתנועה של דיא סבע – יהיה בלתי ניתן לשיעור. זה לא השלושער שכבש לרשת עולה חדשה שמעולם לא שיחקה בליגה, זה המיקום, זו החדות וזה הרעב. במה שמסתמן כמו עונת הפרישה של ערן זהבי, מייצרת מכבי חיפה ערן זהבי חדש. זה טוב לכדורגל הישראלי, זה מעולה למכבי חיפה וזו תהיה בעיה למכבי ת"א במאבק הצמוד בין המועדונים.
מכבי חיפה נכשלה הקיץ באירופה, אבל הראתה במחזור הפתיחה, הגם שזה לקח לה מחצית שלמה, שהיא יכולה להסתדר עם מוקשים, בוודאי קבוצה כמו טבריה שרוב הפרשנים נמנעו מלהוריד אותה ליגה בטרם עת. וזה קורה כשחיפה מאבדת בקיץ אחד כמעט את כל ההגנה שלה: קורנו, סונדגרן, תיכף שימיץ', שלא לדבר על פריקת הכתף של שון גולדברג. ולמרות לפסוס אחד שסטניסלב בילנקי לא ידע לנצל, היא הסתדרה גם עם המחליפים. ייקח לה זמן לעבוד על התיאום, אבל העומק שמייצר התקציב, יאפשר לה בסוף להופיע עם הגנה סבירה, בטח לאתגרים שמציבה הליגה. זה לא שלמכבי ת"א יש הגנה טובה יותר – שתיהן בונות בזמן מלחמה הגנות מחודשות – אבל החוכמה תהיה לייצר קבוצה שתגן ותתקוף באותה נשימה, ואת זה ראינו מחיפה בשבת.
אם הייתם נוחתים בישראל אחרי שנים של ניתוק ואפס מידע, והיינו אומרים לכם שמכבי פ"ת תפתח את העונה עם שבעה הפסדים בשבעה משחקים; תכבוש שער אחד בלבד וגם הוא בגארבג' טיים במשחק דירוג של גביע הטוטו; על הקווים שלה יעמוד דן רומן שמעולם לא אימן בליגת העל; וההרכב שלה יהיה מבוסס על שחקני קבוצת הנוער שלקחו אליפות מהדהדת – הייתם שואלים מי האידיוט שהחליף את הלוזונים בניהול הקבוצה.
לא להאמין, פשוט לא להאמין, שאחד ממנהלי הכדורגל המבריקים של הדור האחרון ייצר תאגיד מקצועי כל כך לא מתאים לליגת העל, אחרי 3 ירידות ב-12 שנה. כשזה בא לצד הבשלת כישרונות כמו מנור סולומון, ליאל עבדה, תאי בריבו ועידן טוקלומטי, אתה שואל את עצמך מה מכבי פ"ת רוצה להיות שתהיה גדולה – אחרי שלקחה סוף סוף תואר – טוברוק, נווה יוסף או גדנ"ע ת"א: מועדוני נוער שאין להם אופק.
וזה לא שיש שם עייפות חומר. הלוזונים ייצרו דור שני. אופיר לוזון (הבן שלי איציק) הוא המנכ"ל הכל יכול, ותמיר לוזון (הבן של אבי) הוא מאמן הנוער המצליח. הם כן יודעים לעבוד ועדיין לא ברור מה הם חשבו לעצמם הקיץ ומתי ייקח להם להתעשת. הדיסוננס בין ייצור כישרונות כאלה ומכירתם במחירים שיכולים להביא רכש יותר טרי ורענן מבן שהר או עידן ורד, לבין המוצר הסופי, הוא ענק. הוא בעיקר בלתי נתפס.
מה דעתך על הכתבה?