לפני שנדבר על השער המרהיב של דור תורג'מן, לפני שנבחן את סיכויי המנייה שנקראת גיא מלמד להניב תשואה יפה גם בירוק, לפני שנשבח את שרון מימר שבני ריינה שלו נראית הרבה יותר טוב ממנצ'סטר יונייטד שלי, נריע כאן לכוכב המחזור: הווידיאו.
זה לא רק שעוד לא הבנו איך להשתמש בו, אפילו מילה נורמלית לא מצאנו לו: תנסו להקליד VAR בכל פעם שבה נדרשים למושג – והמקלדת שלכם תפתח פיצול אישיות, תכתבו "ואר" בעברית – ותראו כמה מטופש זה נראה. לפיכך חזרנו להשתמש במילה וידיאו, שחשבנו כבר שנכחדה מחיינו ביחד עם מושגי אייטיז (בישראל: ניינטיז) אחרים כמו "בלוקבאסטר" או "וידיאומט".
על התואר ענק-הווידיאו התחרו אמש שני מועמדים: צוות השיפוט באצטדיון גרין בנוף הגליל והצוות של בלומפילד. אני לא הולך לפתוח עכשיו את הדיון לגבי השימוש בווידיאו להכרעה במה שכונה פעם "רגע של מחלוקת", זה כל כך 2018, אבל נדמה שאחרי יותר מ-5 שנים שבהן אנו מנסים איך להפוך אותו לכלי עזר, מבלי לפגוע ככל האפשר בשטף המשחק, הרי שבישראל עדיין מתנהל איזה מאבק סמוי בין הצוות שמול המסך לזה שעל הדשא.
באנגליה למשל צמצמו את ההתערבות הזאת למינימום. קחו לדוגמא את השער הראשון שהבקיעה אתמול הפועל באר שבע. השופט קרוב לאירוע, רואה אותו, מחליט שמה שראה אינו מצדיק עצירה של המשחק ובאר שבע כובשת – רק כדי שבווידיאו יריצו לאחור ויגלו עבירה בזמן חטיפת הכדור שהוליכה לשער.
עכשיו קחו עוד דוגמא מהפנדל הדרמטי של בני ריינה, שהשווה את התוצאה מול מכבי חיפה ל-2:2. השופט לא ראה את נגיעת היד שהובילה למהלך, כלומר – היה ממוקם כך שלא ראה עד כמה קריטית היא הייתה בבלימת מסלולו של הכדור לעבר השער. שאלה אחת רלוונטית במקרה הזה מצוות בווידיאו לשופט: ראית או לא ראית? אם ראה – כמו העבירה על סיסוקו במקרה הראשון, אין לערער על קביעתו להמשיך במשחק. אם לא ראה – כמו במקרה של נגיעת היד של סירוטה, אזי הווידיאו הוא שצריך לקבוע עבור השופט. לא לקרוא לו לתכנית "חיים שכאלה" שבהם יוקרן המהלך שוב ושוב, אלא פשוט לפסוק עבורו.
כך, ככל שיצומצם זמן ההקרנות החוזרות, תקטן השפעת צוות הווידיאו על המשחק, השופט יקבל בחזרה חלק מהכבוד שאבד לו – ומשחקים יפסיקו להיות משוחקים במשך 115 דקות, אחרי שהשופט נדרש להוסיף לא רק זמן עבור הפציעות אלא גם את זמן הפופקורן מול המסך הקטן.
הדור הנכון
עכשיו נעבור לכדורגל ולמה שאפשר לראות גם בפעם האלף על המסך, כמו למשל הגול של דור תורג'מן. זה גול שיש בו הכל: עצירת כדור מרהיבה וסיבוב על המקום, נחישות בדמות החלטה להמשיך קדימה היכן שתשעה מתוך עשרה שחקנים שחולצתם נתפסה היו כבר נשכבים על הדשא כדי לזכות את התופס בכרטיס צהוב, ערמומיות שאפשרה לו לעבור בין שני מגינים כאילו הם קונוסים – ומעל הכל, גלגול הכדור באופן מושלם, בשלב שבו לכל התשעה (מתוך עשרה) שבדוגמא הקודמת, היה נגמר כבר החמצן במוח כדי לדייק בבעיטה עד כדי כך. ברוח הזאת, אפשר גם לפרגן לתורג'מן על התגובה השקטה יחסית לגול הפנטסטי (בריאיון שלאחר המשחק), תגובה מחויכת, צנועה אך לא מצטנעת. תענוג.
מה שהיה קצת פחות מענג היה המשחק של הקבוצה שלו אמש, שברוב דקות המשחק נראתה נחותה מיריבתה חסרת המזל (אגב הנושא הקודם והשער השני הפסול של הפועל באר שבע, הגיע הזמן לפתח טכנולוגיה מתקדמת יותר לבדיקת נבדל, נניח: שיקבעו שרק קו החזה של שחקן הוא שרלוונטי לקביעת נבדל, יכניסו צ'יפ קטן לכל גוזיה – והשאלה "היה או לא היה" לא תצטרך להיות מוכרעת באמצעות מתיחת הקווים מורטת העצבים).
ליכולת הרעה של מכבי תל אביב צריך להוסיף את הפציעה של יחזקאל וככל הנראה עוד שתי פציעות קלות יותר של תורג'מן עצמו ושל גבי קניקובסקי – והנה לכם קבוצה שלא נראית מוכנה פיזית למשימה הסיזיפית של הופעות מרובות במשחקי הליגה האירופית (כולם בחוץ! כלומר, כרוכים בטיסות מתישות) וכפועל יוצא מכך, משחקים שלא במועדם בליגה המקומית.
מלמד בדרך הקשה
מי שנראית מוכנה עוד פחות ממנה, זאת למרות שנשארה רק עם הזירה המקומית להתנהל בה, היא הנמסיס מחיפה. רמת הכדורגל שלה דווקא סבירה, אבל אי אפשר לתת לשלושה זרים איכותיים (במושגי הליגה הישראלית אפילו מאוד) ללכת, מבלי להביא להם תחליף ראוי. בעיית הזרים בכדורגל הישראלי תהפוך להיות משמעותית בעונה הזאת: זרים איכותיים הם משהו ש"שתיים וחצי" קבוצות בישראל יכולות להביא. השאר מהמרות על "מציאות" או על זרים איכותיים שסרחו באירופה, הסתבכו משמעתית ומצאו את עצמם נאלצים להסתפק בישראל. לאורך שלוש האליפויות שלה ואפילו בעונה שעברה שבה איבדה את התואר, הייתה מכבי חיפה דוגמה לשימוש נכון בזרים – ומעניין יהיה לראות איך תפתור את הבעיה.
אחד הפתרונות האפשריים עשוי להיות גיא מלמד, הכוכב של מי שאפשר היה לקרוא לה "היריבה העירונית" אלמלא היו הפערים בין שני המועדונים גדולים כל כך. גילוי נאות – אני אוהד של הפועל חיפה והדבר האחרון שנחוץ לי הוא לראות את מלמד עובר צד. אלא שגם כאשר מתייחסים לסוגייה באופן נקי, קשה לראות את מלמד מככב במכבי חיפה. בהפועל חיפה מלמד הוא באנקר, הוא לא צריך להתחרות על מקומו בהרכב או על כדורים שעלולים ללכת מהקשרים לחלוצים אחרים.
הוא גם לא צריך להתמודד עם לחץ של 30,000 צופים שעבורם אפילו תיקו הוא כהפסד. בהפועל חיפה הוא יכול להחמיץ עשר פעמים עד שימצא את הרשת ואת הביטחון, באותו אצטדיון ממש, עם פי 10 כמות הצופים, הוא ישמע קריאות עידוד רק אחרי ההחמצה הראשונה, אחרי השנייה כבר ישרור שקט, אחרי השלישית יישמע רחש לא נעים באוויר, אחרי החמישית יהפוך הרחש לשריקות בוז ולצעקות שיקראו לו לחזור להפועל – ומכאן ועד ישיבה על הספסל עד לסוף העונה (ובפגרה – ליציע, עד שיסכים לעזוב, כמקובל אצל שחר, למרות שיש לו חוזה לעוד עונה) קצרה הדרך.
לפעמים אין ברירה אלא להידרש לקלישאות – וזו שגורסת שמוטב להיות ראש לשועלים מאשר זנב לירוקים, נכתבה בדיוק על מקרים שכאלה. מה כן יכול לגרום להעברה (שתפגע בכל הצדדים: מכבי חיפה, הפועל חיפה וגיא מלמד עצמו)? לחץ על שחר, במקרה של המשך איבוד נקודות או התשוקה הבלתי מוסברת של יואב כץ לתקוע אצבע בעינם של אוהדי קבוצתו.
המסקנה: שרון מימר ליונייטד!
נדמה שכיסינו את כל מה שניתן לומר על ליגת העל אחרי שלושה מחזורים, למעט נושא אחד: ההצלחה המטורפת של שרון מימר בבני ריינה, שהפכה כבר מזמן מגימיק למנייה בטוחה. בהמשך לדיון על גיא מלמד, מפתה לשאול מה יעשה שרון מימר בקבוצה גדולה יותר. הוכחה שהוא יכול להוציא את המקסימום מקבוצה עם תקציב צנוע ושאיפות צנועות עוד יותר, כבר קיבלנו. איך יבנה קבוצה בתקציב של עשרות מיליונים, אם לא למעלה מזה? כנראה שלתשובה נחכה עד לעונה הבאה.
לאור היכולת הנוראית, ממש כך, שמגלה קבוצתי האהובה בפרמיירליג (למרות הניצחון 0:3 על אריות הכדורגל מסאות'המפטון), יכולת שנגזרת מכך שלמאמן ההולנדי שלה יש אפס השפעה חיובית על המשחק, בא לי למתוח את הפנטזיה על מימר (משפט שאני מודה שלא חשבתי שאכתוב בחיים) הרבה מעבר למחוזות של באר שבע, תל אביב וחיפה, אלא כל הדרך עד לאולד טראפורד: מימר ליונייטד!
מה דעתך על הכתבה?