משחק ללא קהל? אצטדיון ריק הוא הפרסומת הכי רעה לכדורגל

נתחיל בעובדה מדהימה: צריכת הספורט שלנו בירידה. אני לא מדבר על פעילות גופנית שממנה אף פעם לא יזיק עוד קצת לרובנו, אלא על צפייה באירועי ספורט. שורה של מחקרים מלמדים שבני נוער צופים פחות בספורט מאשר בדור ההורים. הסיבות לכך מגוונות, חלק מהן לא קשורות אפילו לכדורגל עצמו אלא לעובדה שלדור האלפא, שהתרגל לגירויים אודיו-ויזואליים קצרים, במנות של טיקטוק, קשה לשבת מול הטלוויזיה במשך שעתיים, עם הפסקה קצרה באמצע. לך ספר להם שפעם אות הפתיחה של "שירים ושערים" התגלגל כרעם לאורך כל המדינה: מעמדות השמירה במוצב צה"ל בחרמון ועד לנופשים על חוף הים באילת…

ויש כמובן עוד סיבות: כדי לשרוד בסביה שאותה לא הכיר בעבר, מבחינת תחרות על תקציב וזמן הפנאי של המשפחה, על הכדורגל להיות אטרקטיבי – לא עוד בידור לגבר היגע שעבד קשה כל השבוע ויכול להתפרק קצת בחברת גברים אחרים בפאב ואחר כל ביציע, אלא משהו שמתחרה עם הקניון הממוזג, עם המסעדות – ובעיקר עם השינויים המגדריים בתהליך קבלת ההחלטות בבית, שבו הפכו הנשים לדומיננטיות בקביעת הרגלי הפנאי של המשפחה.

בעולם הרחב הבינו את זה כבר מזמן ושינו את החוויה מקצה לקצה: הרחיקו מהמגרש גורמים אלימים, שיפרו לא רק את הביטחון האישי אלא הפכו גם את המרחב לנעים יותר (ראיתי כבר באנגליה סדרנים שניגשים למי שמקלל בקולי קולות ביציע המשפחות ומאיימים כי יורחק אם לא יחדל מיד). בחלק ממדינות אירופה השינוי הזה עבד – בעיקר באנגליה וגרמניה. במדינות אחרות כמו ספרד ואיטליה, זה עבד חלקית – ומוסדות הכדורגל במדינה עדיין מחפשות דרכים לשפר את מעמדו של הכדורגל כחלק לגיטימי בתרבות הפנאי החדשה.

הכדורגל, מעגלים לדמותו

גם בישראל יש שיפור ניכר בתחום. סמי עופר ובלומפילד לא סתם מלאים כמעט בכל משחק בית של מכבי תל אביב או חיפה. תתפלאו, זה גם לא קשור בהכרח להצלחת הקבוצה בקרבות האליפות. השילוב של גישה נוחה (יחסית לישראל…), אטרקציות קרובות – בעיקר בתחום הקולינרי ומתקן ידידותי למשתמש, חדיש ועם הנדסת אנוש משופרת, הפכו את החוויה לפחות קשה מכפי שהייתה עד לפני כמה שנים. אפילו בנתניה רואים עלייה במספר הצופים, עם מתקן משופר שנמצא בלב אזור תעשייה שופע מסעדות על ציר תנועה ראשי.

שיווק של כדורגל כמוצר צריכה בתרבות הפנאי, בנוי ממעגלים. במעגל הראשון נמצאים האולטראס – בין מאות לאלפים שיבואו לתמוך בקבוצה בכל מצב ובכל תנאי. באופן עקרוני מדובר בנכס לכל מועדון, בהסתייגות אחת: לעתים קרובות הם רואים בעצמם בבחינת "חברי הנהלה", מה שמתרגם לעיתים להתנהגות פרועה ביציעים, כזאת שמבריחה מהם את המעגלים הרחוקים יותר מהגרעין הקשה.

במעגל השני נמצא הרוב הדומם (למעט אחרי כיבוש שער). כאלה שאוהדים את הקבוצה משחר ילדותם, אוהדים "שרופים" שהתמתנו עם השנים ואחרים. אלה מגיעים למספר מצומצם של משחקים בכל עונה. הם לא ירכשו מנוי, אבל במרבית הקבוצות (למעט מכבי תל אביב ומכבי חיפה, הפועל באר שבע ואפילו בית"ר ירושלים יכולות לצמצם את הפער) הם מהווים (מספרית) את רוב תכולתו הפוטנציאלית של האצטדיון. הם לא אולטראס, אבל נוטים לראות באלה קבוצת התייחסות: אבוקות בדרבי למשל, מלהיבות גם אותם.

המעגל השלישי הוא טריקי במיוחד: יש בו צופים מזדמנים, כאלה שיגיעו למשחק-שניים בעונה (מספיק להגדיל את חלקם של אלה ל-10 משחקים בשנה ואפשר להכפיל, ממש כך, את תכולת האצטדיונים בתל אביב ובחיפה), לפעמים אפילו לא לזה. למה טריקי? כי שם נמצא לא רק פוטנציאל השיווק העתידי של מועדוני הכדורגל, אלא גם קהל הצופים בשידורים הישירים בטלוויזיה, קהל המנחשים בווינר ועוד, אמצעי תמיכה חשובים מאוד מבחינה כלכלית. למעשה – קחו מהקבוצות את כספי זכויות השידור ואת כספי הווינר – ואפשר לסגור את הכדורגל בישראל.

הלו, זה בלומפילד?!

והנה התרגשה עלינו מלחמה – ועוד כזאת שבאה זמן לא רב אחרי הפגיעה הקשה בעת הקורונה. יובהר מיד, סיכון חיי אדם אינו עומד על הפרק – ועל כן אי אפשר לקיים משחקים עם קהל. לפיכך שתי האפשרויות הנותרות הן קיום משחקים ללא קהל (כפי שקורה בפועל) או דחייה של המשחקים, מה שייפגע בכשירות הקבוצות.

ההתאחדות ומנהלת הליגה החליטו לקיים את המשחקים כסדרם, אך ללא קהל. האם הן החליטו נכון?

ראשית יש לומר שאין כאן "נכון" או "לא נכון" באופן גורף. הסיטואציה אינה פשוטה לתושבי ישראל, בלשון המעטה, כבר כמעט שנה. אבל אם ההנחה היא שבקרוב, בעתיד הנראה לעין, יוכל הקהל לחזור למגרשים, אפשר כבר לקבוע שמוטב היה להחליט אחרת.

נכון שלטווח הארוך לא ניתן להקפיא את הליגה (כפי שהיה בשבועות הראשונים למלחמה), אבל הגופים השונים היו צריכים לקיים הערכת מצב עם פיקוד העורף, ותחת ההנחה האופטימית כי בתוך כחודש ניתן יהיה לחזור ולשחק ברוב המגרשים, היה צריך להחליט (למשל) כי הכדורגל הישראלי יוצא לפגרה שתימשך עד לפגרת הנבחרות של אמצע נובמבר. שישה שבועות.

מה המחיר (מלבד כושר משחק, כמובן)? עוד כמה שבועות שבהם יתקיימו שני מחזורים בשבוע, לאחר הפגרה – וכן מציאת פתרונות עבור הקבוצות שיתקשו לעמוד בהתחייבויותיהן החוזיות לשחקנים ללא הכנסה שוטפת. מה התמורה? הימנעות מקידום המכירות הכי רע שיכול להיות למשחק: יציעים ריקים.

המשחק היחיד שבו צפיתי במהלך השבוע האחרון הוא בין הפועל באר שבע להפועל חיפה. זה לא רק מפני שאני אוהד של האחרונה (עבורנו הצ'יפר האמיתי הוא לא לצפות כלל), אלא בעיקר מפני שזה היה האירוע היחידי מתוצרת ישראל שנראה כמו משחק כדורגל. כמעט במקביל התנהל המפגש בין מכבי תל אביב לעירוני טבריה – והיציעים הריקים לא רק דרדרו את מכבי תל אביב למופע שרע כמותו אינו זכור מהקבוצה בשנים האחרונות, אלא גם את חוויית הצפייה שהסתכמה בפיהוק ארוך ומתמשך.

לא מדובר על האולטראס: אלה כססו ציפורניים מול המסך, אני בטח, אלא על אוהדי-טלוויזיה כמוני, שצורכים את רוב הכדורגל שלהם דרך המסך, ואם הם רואים כי טוב, מטריחים את עצמם למפגש חברתי עם החבר'ה ביציע, שעדיין זוכרים לך חסד נעורים מהתקופה שבה לא החמצת אפילו משחקי אימון.

הקפאה עכשיו

למלחמה שנכפתה עלינו פגיעות רבות. כדורגל הוא אולי הקטנה שבהן, אבל כשעוברים מהפגיעות לנחמות, הוא מתגלה דווקא כמקור נחמה חשוב. אז פן אחד משמעותי שלו כבר נגזל מאתנו, עם אירוח משחקי הבית של הנבחרת ושל הנציגה שנותרה לנו במפעלים האירופים, מחוץ לגבולות ישראל. עכשיו נגזל גם הפן החשוב יותר.

בית"ר ירושלים מול מכבי חיפה עם קהל הוא אירוע מרשים הרבה יותר מדרבי תל אביבי (אמיתי, לא הפועל נגד כפר שלם…) ללא קהל, אבל הרי אי אפשר לבנות רק על טרנר וטדי, בלי המושבה, פאיירברג, סמי עופר ובלומפילד… כלומר: אם הקהל לא חוזר, מוטב להקפיא למספר שבועות את משחק הכדורגל בישראל – לפחות עד שנצא מהסוכות (ובתקווה גם מהממ"דים!).