"לא היה כסף. ההנהלה נתנה לי פחיות ושלחה אותי למגדל השעון"

בוחוס ג'וג'וסיאן, חלוץ העבר של מכבי יפו ונבחרת ישראל, הוא אחד השחקנים הגדולים והנערצים עד היום על אוהדי הקבוצה לדורותיהם. "בשנת 1915 נמלטה המשפחה מארמניה, בזמן השואה הארמנית, והתיישבה בסוריה, בדמשק, בתוך הרובע הנוצרי. אבא היה סנדלר מומחה, המקצוע של רוב הארמנים בתקופה ההיא. או שהיית סוחר בזהב או סנדלר. המשפחה המורחבת שלנו כללה ארבע בנות ושלשה אחים. אני נולדתי בדמשק ב-1 באפריל 1936".

כילד קטן הוא סידר לעצמו כדור מגרביים וסמרטוטים. "בבית הספר הלימודים ממש לא עניינו אותי, ברחתי לרחוב, שם היו חבורות ילדים ארמנים בועטים בכדור. בחרו בי לשחק עם ילדים בוגרים ממני. לארמנים היו שלוש קבוצות ילדים, שהוקמו לפי הזהות הפוליטית, אני שיחקתי בקבוצה ששמה אומניק מ'. שיחקנו נגד קבוצות מרובעים אחרים, גם נגד קבוצות של יהודים מהרובע היהודי, הכול במהלך מלחמת העולם השנייה".

בסוף 1945, לאחר סיום המלחמה, ביקש אביו לשוב לארמניה שהייתה תחת שלטון ברית המועצות. "לא קיבלנו אישור לחזור למולדת. היה בדמשק איש מוסד יהודי, פעיל עלייה ב', שהציע לאבא לעלות דרכו לארץ ישראל. תחילה עלה אבא דרך לבנון וכעבור שנה אמא וכל המשפחה התאחדו כאן, תחילה לישוב ששייך לחולון, סמוך לכפר יאזור (היום אזור – א.ג.) ובהמשך עברנו להתגורר ביפו".

הקבוצה הראשונה שלו בישראל הייתה ארמנית. "לקבוצה קראו 'הייגשאן' ביפו, שם בלטתי ביכולת שלי. את השפה העברית בקושי קלטתי, אבל השם שלי המשובש והכינוי 'הנער הבלונדי' הגיעו עד למנהלי מכבי יפו, ששיחקה אז בליגה השלישית ובעונת 1953/4 עלתה לליגה ב'. כעבור שנה יפו סיימה במקום הראשון בליגה ב' מחוז דרום ועלתה לליגה העליונה. היו בקבוצה שני חלוצים טובים, מירנדה וברוך כהן, שכבשו 23 שערים כל אחד".

הלחצים שהופעלו עליו היו גדולים. "עבדתי כמכונאי במוסך בתל אביב, הגעתי לאימון מכבי יפו אל המאמן האגדי ג'רי בית הלוי . הוא שאל אותי משהו בעברית שלא הבנתי, ג'רי הודיע כי מעכשיו השם שלי יהיה יעקב בוחוס. בסיום האימון ג'רי קרא לי ואמר לי כי בשבת יהיה משחק ידידות נגד מכבי זיכרון יעקב בחוץ, ואם אשחק כמו באימון יהיה בסדר בהמשך. במחצית הראשונה הוצבתי בהגנה. בהפסקה ביקשתי מג'רי לשחק כחלוץ שפיץ כמו התפקיד של שייע גלזר במכבי תל אביב. הוא נענה, כבשתי גול בוולה אדיר ועוד גול בנגיחה, ניצחנו 1:3 ומאז לא יצאתי כמעט מההרכב הראשון".

לא היה פשוט להגיע מהמוסך לאימוני מכבי יפו. "עבדתי במוסך ברחוב סלמה. לא אכלתי צהריים, לא היה מקום להתקלח. עשיתי את הדרך בריצה עם גרביים קרועים, הדרך עברה מהר, חשבתי על הכדור והדרך שהוא יעשה לרשת".

"בעונת 1955/6 נאבקנו בתחתית, יצאנו לפני משחק נגד מכבי רחובות למלון תדמור. הודלף לי כי החלוץ שלנו ברוך כהן מקבל על ימי ההיעדרות שלו ועל לימוד ליטוש יהלומים 4 לירות. אמרתי שאם אני לא אקבל גם, לא אשחק. ביקשו ממני להיות בשקט, הבטיחו שגם אני אקבל את המענק הזה. כשלא עבדתי במוסך, עבדתי בשתילת דשא במגרש הפחים ההיסטורי של מכבי יפו".

איציק שניאור הגיע ליפו לעמדת המאמן שחקן והכול השתנה. "זאת העונה הקצרה ביותר בליגה בת שלושה חודשים שהחלה בסוף דצמבר 1956. שניאור עזב את מכבי תל אביב. בליגה הייתה בצורת קבוצתית, כלום לא הלך. סיימנו במקום האחרון אבל בשל הקפאת הירידות לא ירדנו. שניאור הכניס לקבוצה התנהלות מתקדמת, אהבנו את הדרך שלו. באותה שנה לא התקיימו כלל משחקי גביע המדינה בשל מבצע סיני ומסעות הנבחרת הלאומית לרוסיה והונג קונג . בסיום העונה, בה היינו אחרונים בליגה, החלו משחקי הגביע. עברנו בקלות את הפועל חדרה והפועל בלפוריה, בחצי הגמר ניצחנו את האלופה הפועל תל אביב 0:1 ענק ומפתיע. עשינו היסטוריה יפואית, הגביע היה קרוב לשדרות ירושלים".

הגמר הועבר לקריית אליעזר. "פגשנו את הפועל פתח תקווה, שהייתה הכוח העולה והמלהיב של הכדורגל הישראלי. אצלם לא שיחק בועז קופמן המורחק . מעל 4000 אוהדים שלנו הגיעו ברכבות. אני רואה לנגד עיניי את המהלכים . זכריה רצאבי כבש בנגיחה אדירה לרשת של השוער שלנו גבי אנגל. עשיתי 1:1 בנגיחה לרשת של יעקב ויסוקר, אבל ראש הזהב נחום נגח מקרוב את גול הניצחון שלהם. יום אחד לאחר מכן הגביע הגיע לחתונה של סטלמך עם נירה, מילאו אותו בשמפניה".

הוא קיבל זימון ראשון לנבחרת. "המאמן במשחק הזה היה ג'רי בית הלוי, משחק נגד נבחרת צרפת ב'. אז צרפת הייתה הידידה הגדולה ביותר של מדינת ישראל. את המשחק שפט היהודי-הולנדי ליאו הורן, השופט הטוב באירופה. ישראל הפסידה 4:5, כבשתי שני שערים, חנוך מורדכוביץ ושייע גלזר הוסיפו את האחרים".

היו גם רגעים פחות כיפיים, כמו התבוסה הקשה לפולין 7:2. "ב-1959 הגיע לאמן את ישראל גיולה מאנדי. יצאנו למשחק בוורוצלב לעיני 70 אלף צופים. הם היו באותו יום בכושר שיא, השוערים בנדורי ויעקב ויסוקר התחלקו בספיגת השערים. נכנסתי כמחליף של מנצ'ל וגם שייע גלזר נכנס. שייע היה במצב רוח מרומם ופנה אל השחקנים: "חבר'ה בואו נשווה את התוצאה, יש עוד 10 דקות".

מעבר ליכולתו על הדשא היה לו תפקיד אחר – גיוס כספים עבור מכבי יפו. "זו הייתה קבוצה דלת אמצעים. הייתי שחקן מוכר והאוהדים כיבדו אותי. כשלא היה גרוש בקופה, ההנהלה נתנה לי פחיות ושלחה אותי ליד השעון ביפו, מקום שנקרא 'סופיה הקטנה', בו היו בעלי עסקים עשירים כדי שיתרמו כסף לתוך הפחיות. הם תרמו ברצון. תארו לכם מצב הזוי כזה היום בכדורגל. הלכתי ואספתי תאומות למען מכבי יפו, הייתי היחיד שנשלח".

אז כסף מתרומות היה, אבל בוחוס עצמו לא ראה ממנו חלק. "עבדתי כמכונאי בחברת סולל בונה, ובמכבי יפו בעונות של סוף שנות החמישים כבשתי שערים יפים, כמו בעונת 1957/8 בה הבקעתי 12 שערים, שניים פחות ממלך השערים באותה עונה רפי לוי. אל הפועל חיפה הגיע כמאמן-שחקן היוגוסלבי זלטקו צ'ייקובסקי, שהחמיא לי על המשחקים שלי ובעיקר על הניצחון שלנו ביפו 0:5 שמנע מהם אליפות. מנכ"ל חברת כלל פנה אלי והציע לי בשם הפועל חיפה לרכוש אותי ולעבור לרשותו של צ'ייקובסקי שדרש זאת".

ההצעה של הפועל חיפה הייתה אדירה במושגים של התקופה. "הם הציעו לי בית קטן שאגור בו, עבודה בנמל חיפה ומשכורת טובה מאוד. שוחחתי בנושא בחשאי עם ראשי מכבי יפו, אבל הם השיבו בשלילה מוחלטת, כי שחקן מוביל כמוני הם לא ישחררו. הפועל חיפה הסכימה לממן לי שנת הסגר ולהמתין לי עונה שלמה. הבהרתי זאת למכבי יפו, הם השיבו לי כי עלי לעשות מה שאני רוצה, שחרור מהם לא אקבל. הכנסתי בהתאחדות לכדורגל טופס הסגר, הסיפור לא דלף החוצה אז, אבל במרכז מכבי יזמו חוק כי ההסגר יוארך מעונה אחת לתקופה של 3 שנים. הבהרתי בכעס כי אני עוזב את יפו ואת ישראל ועובר לאירופה, שם תהיה לי קבוצה. במכבי יפו קיימו ישיבה בנושא, הזמינו אותי לשיחה ארוכה, הבטיחו לי עזרה כספית וממש בדקה ה-90 הוצאתי את טופס ההסגר, כשרוב האוהדים לא היו מודעים לדרמה".

יפו עמדה במילה לעזור לך כלכלית?

"בהחלט, עזרו לי במענק כספי מיוחד, רכשתי דירה בשנת 1959 ברחוב ברוך ספיר 5, בה אני מתגורר עד עכשיו".

בעונת 1961/2 הוא היה קרוב לאליפות. "זאת הייתה עונה גדולה של מכבי יפו מול הפועל פתח תקווה, עונה שליכדה את כל אוהדי הקבוצה הבולגרים סביב הקבוצה. לאימונים שלנו הגיעו כ-2000 אוהדים ויותר, ניצלו זאת לאסוף תרומות עבור מענקי ניצחונות. המשחק הקובע היה ביפו נגד הפועל פתח תקווה. הם כבשו מרגלי בועז קופמן, לקראת הסיום היה פנדל לטובת מכבי יפו. ניגשתי לבעוט מול יעקב ויסוקר, בעטתי לקורה והחוצה. הם ניצחו את בני יהודה וזכו. זה הפנדל היחיד למיטב זכרוני שהחמצתי, כבשתי באותה עונה 15 שערים, אחד פחות ממלכי השערים יצחק ניזרי מהפועל טבריה ושלמה לוי מהפועל חיפה".

הוא בחר את המחליף שלו. "אימנתי את הנערים והנוער של מכבי יפו, בין היתר את החלוץ והכובש הגדול שלנו משה אוננה. בשנת 1966 החלטתי לפרוש מפעילות. הלכתי לשניאור והמלצתי לו להעלות לבוגרים ולהרכב את אוננה. שניאור הגיע לאחד המשחקים, ראה והזמין אותו לסגל ולהרכב והשאר כבר שייך לסיפורי העבר".

החולצה מספר 9 שלו הועברה לאוננה. "באפריל 1967 ערכה לי מכבי יפו משחק פרידה נגד בני יהודה. במחצית העברתי את החולצה מספר 9 שלי למשה. הבטיחו לי שאקבל את ההכנסות מהמשחק, אבל בפועל רוב הכסף הלך להוצאות, כך נאמר לי . היו"ר איינשטין קליש נפגש איתי והציע שאקבל חלק מהחובות שלי עכשיו, במקום לגרור את החובות לשנים הבאות, וכך היה".

קצת סיפורים מסביב. הוא נשוי לאסטריך, שני בנים ובת, טאכוהי (טקו). "יש לנו 9 נכדים, שלושה נינים, נינה טרייה נוספת ועוד אחת בדרך. בתקופה האחרונה, לאחר ניתוח שעברתי, אני מתגורר אצל בתי בחיפה, מטופל אצלה באהבה ענקית ושתי הנכדות הנפלאות צמודות אלי לכל טיפול ולכל בקשה 24 שעות ביממה".

ספר על הפגישה עם אשתך.

"הנשים המבוגרות של העדה הארמנית חיפשו עבורי נערה שאתחתן איתה. אחת הנשים המכובדות ביקשה ממני לפגוש נערה בשם אסטריך. קבענו פגישה בתחנת אוטובוס ביפו, היא חזרה מהעבודה, הושיטה יד בקרירות והציגה עצמה. בערב היא הבהירה לאישה המבוגרת כי היא לא יכולה לפגוש אותי, כי אני יוצא עם בנות אחרות. האישה המבוגרת הצליחה לשכנע אותה ואותי לפגישות נוספות וציינה כי אסטריך תהיה אשתי. לאחר מספר פגישות התקיימו פגישות עם ההורים, ובגיל 27 בשנת 1963 היא הפכה לאשתי. אני אוהב ומעריץ אותה, היא המזל שלי הגדול ביותר".

בוא נעבר ל"ארבעת המוסקטרים".

"היינו ארבעה חברים בלב ובנפש. בחור בשם חיים נחשב לשומר הראש שלי. יצאנו יחד לבילויים, היו הרבה נשים שגילו בי עניין. זה היה הכינוי שלנו, ארבעת המוסקטרים".

היה לו גם קשר מיוחד עם האוהדים הבולגרים של יפו: "אהבתי להתארח אצלם, אהבתי את עוגות הריבה הטעימות. לימדו אותי לדבר בולגרית, אבל במשך השנים היא נעלמה לי בחלקה הגדול".

סיפור פולקלור נוסף היה המענק בן 10 הלירות. "היה בהנהלה של יפו בחור בשם אהרון שעבד באחד הבנקים הגדולים. הוא היה מגיע לחדר ההלבשה לפני העלייה למגרש. מראה לנו תיק מלא בכסף והבהיר 'אם תנצחו, כל אחד יקבל כאן בתום המשחק 10 לירות. תיקו או הפסד, אין מענק. מילה של אהרון הייתה מילה, הוא שילם גם שילם, לפעמים גם בתוצאת תיקו".