המועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי מציגים: קלאסיקו יש רק אחד

יש משחקי כדורגל שבהם עולים אל הדשא, מלבד 11 שחקנים בכל קבוצה, גם עשרות שנים של היסטוריה, של קרבות מרים, של משחקי הכרעה עוצרי נשימה, פנדלים במשחק גביע שזכור גם מקץ שנים, תבוסות משפילות לצד רגעים של התרוממות רוח.

מנצ'סטר יונייטד וליברפול, למשל, יכולות להיות בעונה נתונה לא יותר מקבוצות "מרכז טבלה פלוס" (בעיקר יונייטד), אבל הקרב ביניהן יהיה תמיד "הקרב על אנגליה" והמשחק ששום חובב כדורגל אנגלי לא יוכל להרשות לעצמו להחמיץ, אפילו אם האליפות תוכרע בין ארסנל או צ'לסי למנצ'סטר סיטי.

הוא הדין שנוגע ל"קלאסיקו" הספרדי – שעם כל הכבוד לדרבי של מדריד או של חבל הבאסקים, יהיה משחק שניצחון בו כמוהו כתואר – ואפשר להמשיך לריבר-בוקה או לאייאקס-פיינורד: ירוצו לאליפות או ידשדשו במרכז הטבלה, אין מפגש ביניהן שאינו קרב על כבוד שאין גדול ממנו בזירה המקומית.

אמרנו "עשרות שנים" למרות ששתי האגודות קיימות כבר כמאה שנים ומעלה. אז למה עשרות? כי עד למחצית שנות השמונים הייתה חלוקת מעמדות ברורה בין שני המועדונים: מכבי חיפה הייתה עבור מכבי תל אביב "עוד" קבוצה שצריך לנצח בדרך אל התואר – ומכבי תל אביב הייתה עבור מכבי חיפה הקבוצה שכאשר היא גומעת את 100 הקילומטר ומאה השנים שמבדילות בין תל אביב לחיפה, מוכרים את כל הכרטיסים לקרית אליעזר – כאילו הגיעה קבוצה מאירופה לשחק בפרובינציה.

שחר של עידן חדש

זה השתנה והשתדרג ליריבות בין שני מועדוני-על שווי כוחות, לא רק מפני שמכבי חיפה קטפה תארים רבים ב-40 השנים שחלפו מאז, אלא בגלל שפרופיל הקהל השתנה עד מאוד.

ההצלחות של הירוקים בשנים שהתאפיינו במוביליות חברתית, שאחת מתופעותיה הרבות היא הגירה של צעירים מכל הארץ לאזור תל אביב, צמצמה מאוד את המרחק בין שני מחנות האוהדים: כבר לא מדובר בתושבים מקרית ביאליק או מוצקין שנוסעים לקרית אליעזר כדי לראות את סוללת הכוכבים של מכבי תל אביב, אלא בשני חברים שעובדים באותה חברת הייטק בהרצליה, שאחד מהם כורך צעיף צהוב על צווארו, בעוד השני בא כבר מראש לעבודה עם חולצה ירוקה.

גם שינוי המבנה על הבעלות תרם לקירוב הפרופילים בין שני המועדונים. יעקב שחר קרוב הרבה יותר לבעלי מכבי תל אביב בשנים שבהן הוא בחיפה – מלוני הרציקוביץ' ועד למיטש גולדהאר, מאשר לבעל עסק מקומי באזור הצ'ק פוסט, למשל. נכון שלשתי הקבוצות יש גרעין קשה של אולטראס בעלי מאפיינים קהילתיים סגורים יותר, אבל יריבות בין אלה קיימת הרי גם בין מכבי להפועל תל אביב ובין האחרונה לבית"ר ירושלים ובין זאת לבני סכנין – ועדיין: אף אחד מהמשחקים הללו, טעונים ככל שיהיו, לא מהווה קרב על ההגמוניה בכדורגל הישראלי.

בואו נצא קצת מבין דפי ההיסטוריה והסוציולוגיה ונתחבר לאקטואליה, גם אם לא ברמה של הרכבים, סגל מקצועי ושיטת משחק. מיקום המשחק משקף את מצבה של מדינת ישראל בימים אלה: משחק בין קבוצה מחיפה לבין קבוצה מתל אביב ש"פונה" למלון-אצטדיון "טדי" בירושלים. מצד אחד זה אבסורד שמעורר כמיהה ליום שבו תשוב כל קבוצה ישראלית לארח בביתה.

מצד שני, העובדה שהמפגש יתקיים בטדי, בוודאי אם המגרש יהיה מלא עד אפס מקום, מעניק לו מן ממד של ממלכתיות, כמו גמר גביע.

במציאות שבה נבחרת ישראל מקיימת את כל משחקיה בחו"ל, כך גם מכבי תל אביב שמארחת ומתארחת ברחבי אירופה ובהוויה שבה סמי עופר ובלומפילד מנועים מלארח, יש כאן הזדמנות להיזכר איך נראה אצטדיון כדורגל מלא מפה לפה ביותר מ-30 אלף צופים. העובדה שהאקט הנורמלי הזה יקרה בעיר הכי מטורללת בעולם, הופך את התפאורה למושלמת, לכזאת שאין הולמת ממנה למציאות בת יותר משנה שאליה מתעוררת מדינה שלמה בכל בוקר ושואלת את עצמה מחדש: WTF?

בלי גיבורי על

זה היה יכול להיות מושלם עוד יותר אילו רק היו בסגלי הקבוצות שחקנים שהם סמל של מועדון: כמו שהיה אבי נמני, כמו שהיו ראובן עטר או אייל ברקוביץ' בשעתם, כמו שהיו יוסי בניון או איציק זוהר. למרבה הצער, אין כאלה בסגלים של שתי הקבוצות: מכבי חיפה נשענת על שחקני חיזוק, מכאלה בעלי אזרחות ישראלית ועד לזרים, ואילו מכבי תל אביב נמצאת באמצעו של תהליך חילופי דורות: ערן זהבי היה – ובמדיה מסוימת עודנו – אייקון שכזה. דור תורג'מן אולי יהיה כזה, אבל כרגע אין לה מישהו שכל העיניים מופנות רק אליו כשהקבוצה נקלעת לפיגור.

הקהל הירוק ימשיך לספור ביציע עד 10, חרפה חסרת תקנה, לפחות בינתיים מצד מכבי תל אביב. אצל אוהדי מכבי תל אביב הזיכרון אולי הכי גדול יהיה מהמשחק שהבטיח להם אליפות (לא רשמית, אבל מעשית) בקרית אליעזר, בדיוק ברגע שכולם ציפו למהפך. זה נגמר אולי רק ב-1:3, אבל היה אחד התארים המתוקים בהיסטוריה של המועדון המעוטר בישראל. לא רק שיאים ספורטיביים של הצלחה והשפלה יעלו למגרש ויחצצו בין שני הקהלים, אלא גם רגעים פחות קסומים של היריבות הזאת, כמו העבירה הנוראית של מאיר מליקה על רומן פץ, או אייל ברקוביץ' מנסה לעקור את אשכיו של איציק זוהר – ואלה רק שתי נקודות שיא מתוך היריבות הגדולה ביותר בספורט הישראלי, עם כל הכבוד לבית"ר ירושלים נגד בני סכנין בכדורגל או להפועל ירושלים מול מכבי תל אביב בכדורסל (ואם כבר נדרשנו לאלה, פתחנו כאן סוגריים רק כדי לומר שכאשר הדרבי התל אביבי הגדול לא מתקיים, כאשר הדרבי של ירושלים או חיפה גורם בעיקר לפיהוק וכאשר אוהדי בית"ר וסכנין מנועים מלהתארח אלה אצל אלה, רק מתעצמת חשיבות היריבות הספורטיבית שעדיין חיה ובועטת).

לא הכי חשוב

אנחנו חיים בימים שגם את היריבות המרה הזאת צריך להכניס לפרופורציות: כאשר רואים תמונות של חללי צה"ל או של חטופים ונרצחים, כשעל צווארם צעיף של ירוק או צהוב, אי אפשר שלא להכניס את היריבות הספורטיבית, זאת שאנחנו כל כך אוהבים להפוך לעוצמתית, לפרופורציות מול החיים עצמם (וביתר שאת מול אובדנם בנסיבות כה טראגיות).

ועדיין, אחרי שהסתייגנו, מחכה לנו במוצאי השבת הקרב הגדול ביותר שיש לא רק לכדורגל הישראלי להציע, אלא לספורט הישראלי בכלל. איך מגיעות אליו שתי הקבוצות? ובכן, הבטחתי שלא להיכנס להרכבים וטקטיקה, אבל עושה רושם שלמכבי חיפה יש יתרון מקצועי שמקבע אותה כפייבוריטית לקראת המפגש. מכבי חיפה נראית כמו קבוצה מוכשרת דיה בכדי לכבוש כמעט בכל רגע נתון, בעוד מכבי תל אביב מסתבכת במשימה הזאת לעתים גם מול נגד קבוצות קטנות. נכון לעכשיו זה נראה כמו התמודדות בין קבוצה שעוד מחפשת את ההרכב הנכון שלה, בין היתר גם בגלל ההתמודדות בזירה האירופית, לבין קבוצה שדווקא העובדה שהודחה מהמפעל האירופי בצורה כה משפילה, גרמה לה להיבנות טוב יותר להתמודדות בליגה.

מה זה אומר? ובכן, כלום ושום דבר, כי למשחקים גדולים יש דינמיקה משל עצמם, חיים פנימיים שמולידים אגדות שילוו אותנו עוד עשרות שנים קדימה. המשחק הכי גדול של הכדורגל הישראלי, אמרנו? הבה נחזור בעצמנו: זה לא רק המשחק הכי גדול, זה המשחק הגדול היחידי.