"השופט אמר שאם אפול ישרוק לפנדל. נפלתי והוא הוציא לי אדום"

"השואה לא פסחה על יהדות יוון, שם נולדו אבא אלברט ואמא סרינה. את אמא לקחו הנאצים לבלוק 10 באושוויץ של ד"ר מנגלה. אבא עבר מספר מחנות ועבד בתעשיית נשק עבור הגרמנים. בסיום מלחמת העולם השנייה אבא ואמא חזרו ליוון, ומשם, באוניה 'חביבה רייך', הם עלו לישראל, תחילה למחנה עולים בעתלית, אבל העולים מיוון עשו שם בלאגן, והועברו לשכונת שפירא בתל אביב.

הדובר הוא משה יחיאל, כוכבן הגדול של הכח רמת גן ובני יהודה בשנות השבעים והשמונים. "בארץ נולדו שלושה ילדים – אחותי בתיה, אני ואחי חיים. אני נולדתי ב-3 באוקטובר 1951, בראש השנה. החודש מלאו לי 73 שנים".

בבית הספר היסודי הוא למד בוויתקין ליד התחנה המרכזית הישנה. בתיכון למד במקצועי 'שבח'. "בשכונת פלורנטין כמעט כולם היו אוהדים של הכח רמת גן, אבא היה לוקח אותי כילד למגרש גלי גיל למשחקים. היה בפלורנטין מתנ"ס וחוג לכדורגל שניהל חלוץ הכח רמת גן האגדי שאול אלבוכר, הקשבתי לכל אמירה שלו בהערצה, ראיתי שאני שחקן לא רע לגילי".

ואז עשה ניסיון להצטרף לגדנ"ע יהודה. "את מועדון הגדנ"ע ניהל שוני מוסקוביץ' והיה אפשר להתקבל רק מגיל 13. הגעתי אליו בגיל 12, ואמרתי שאני בן 13. אחרי מספר ימים קרא לי אליו מוסקוביץ' ואמר שפגש את אבא שלי, שאמר לו כי אני רק בן 12. מוסקוביץ' הוסיף כי הוא לא מסלק אותי מהקבוצה, אבל הופך אותי לעוזר אפסנאי. במשך כשנה שימנתי את הכדורים, ניפחתי אותם, תליתי רשתות ועוד. עליתי במהירות מקבוצות הנערים לקבוצת הנוער".

שם חיכה לו ההישג הגדול הראשון. "לאחר מלחמת ששת הימים, הגדנ"ע זכה בגביע ירושלים ע"ש ראש העיר טדי קולק. ניצחנו בגמר במגרש קטמון את הפועל תל אביב 0:1 מגול של הבלם יורם מור. אני כבשתי באותה עונה 25 שערים".

בגיל 18 שוחרר מהגדנ"ע והמתין לגיוס לצבא. "הייתה דאגה גדולה אז לפני הגיוס. המועדונים כמעט לא עזרו, חששתי שהשירות הצבאי יפגע לי בקריירה כשחקן כדורגל. המליצו לי להגיע להפועל פתח תקווה שהבטיחה לסדר לי שירות קל קרוב לבית תמורת חתימה אצלם. הם אכן סידרו לי לשרת בקריה בתל אביב".

ואז הופיעו אצלו כוכבי הכח יהודה שהרבני ורוני שורוק. "הם היו עבורי שתי אגדות נערצות ואהובות, אמרו לי שיוסקאי מזרחי, האיש הקובע בהכח, שלח אותם לבקש ממני להגיע. גם יוסקאי ביקש להגיד להפועל פתח תקווה שאני עובר. מזכיר הפועל פתח תקווה אורי קרני הבין במה מדובר, הבין את הלחצים שמופעלים עלי. הוא נתן לי את אישור המעבר".

כבר בתום האימון הראשון בגלי גיל נכונה לו הפתעה. "המאמן בהכח היה אליעזר שפיגל, האבא של גיורא. בתום האימון הוא אמר לי כי בשבת אהיה בסגל הקבוצה. קראו לי אל גזבר הקבוצה, שנתן לי בהוראה של יוסקאי מזרחי 5000 לירות. היד רעדה לי והלב הלם בחוזקה".

אבל ההשתלבות לא הייתה קלה. "עונת 1970/71 בהחלט לא הייתה פשוטה, היה לי קשה מאוד המעבר מהנוער לבוגרים, קבוצה עם שמות כמו שהרבני, דני הפטל, שורוק, מסינג, יאנק רובינשטיין וצ'יקו פרקש. היו לי משחקים ממש בלי ביטחון, חשבתי כבר לפרוש מהכדורגל. אבל אז הגיע המשחק נגד הפועל חולון בבלומפילד, כבשתי נגד השוער רודיק והכול ממש השתחרר לי".

את שפיגל הוא מתאר כ"אדם גדול" שלקח אותו תחת חסותו. "לייזר דאג להעביר אותי לשרת במחנה צריפין. הוא עבד באגד על קו באר יעקב, היה אוסף אותי בצהרים לארוחה במסעדת אגד הישנה בתחנה המרכזית. האימונים תחתיו קידמו אותי, שיחקתי בקישור ושפיגל נתן לי משימה מקצועית שאם שהרבני לא לוקח מגן בשמירה, אני אעשה זאת. עשיתי זאת בכיף".

בקיץ 1971 זכה עם הכח בגביע. "הדרך הייתה ממש קשה, בעיקר משחק חצי הגמר בבלומפילד נגד מכבי תל אביב. 3:3 לאחר הארכה במשחק ענק, המשחק הלך לפנדלים. אז היה נהוג שכל קבוצה בועטת חמש פעמים ברציפות, אנחנו הבקענו את כל חמש הבעיטות, מכבי תל אביב החטיאה את השלישית והודחה. בגמר פגשנו את מכבי חיפה. כבשתי את הגול הראשון, גרשגורן השווה ושהרבני כבש את שער הניצחון 1:2".

האהבה פרחה אצלו בגיל צעיר. "הכרתי את אביבה שהגיעה מקיבוץ גבעת חיים לבקר בפלורנטין את המשפחה שלה. פגשתי אותה אצל חברים, ואנחנו יחד מגיל 16. בגיל 19 החלטנו על חתונה, אני עדיין חייל בשרות חובה. יש לי בת בשם עדי ושני בנים, אבי ע"ש אבא שלי אלברט ואסי, שהוא זמר מוכר מאוד ביוונית בארץ וביוון. יש שישה נכדים, ארבעה בנים ושתי בנות. אבי ואסי שיחקו בגדנ"ע עד הצבא ופרשו מכדורגל".

חוזרים לכדורגל. אחרי החתונה הגיעה האליפות של 1972/3. "כבשתי חמישה שערים והקדמנו את הפועל תל אביב. זכינו למענק אליפות במסע לארצות הברית מחוף אל חוף – קליבלנד, לוס אנג'לס, בוסטון, יוסטון ועוד. שיחקנו נגד קבוצות אמריקאיות שביקשו לקדם את הכדורגל , רוב השחקנים שם היו זרים. האצטדיונים היו מלאים, אבל לא קיבלנו מהמארגנים אפילו דולר בודד".

בסיום אותה עונה הגיע עוד גמר גביע, מול הפועל ירושלים. "האמנו שזאת הולכת להיות עונת הדאבל ההיסטורית של הכח. עברנו במשחקים כפולים את מכבי חיפה ומכבי פתח תקווה, בגמר המתינה לנו הפועל ירושלים עם אלי בן רימוז'. לא היה לנו מגרש להתאמן עליו, בגלי גיל בנו אוהל ענק של הופעות קרקס מאירופה. התאמנו בקט רגל בבית הספר אוהל שם, ובפארק הלאומי, הפסדנו 2:0".

הוא זכה לשתף פעולה בהכח עם האח חיים (מיקו): "הוא היה בלם מצטיין, אפשר להגיד עליו 'רוצח קטן במגרש'. הבן שלו אבי המשיך את המסורת, שיחק בגדול בהפועל פתח תקווה, מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. אני הייתי הסנדק שלו. היום אבי התנתק מהכדורגל ומהפועל פתח תקווה ושוהה בארצות הברית".

היה לו סיפור פיקנטי עם השופט הצבעוני שמואל הנדוורג. "הוא היה דמות אהובה בכדורגל. במשחק בימק"א נגד בית"ר ירושלים הבלם יצחק ג'אנו דרך עלי בבוץ ברחבה על הפרצוף. שאלתי את השופט למה הוא לא שורק לפנדל והוא כעס עלי. בגומלין הוא אמר לנו ליפול ברחבה וייתן פנדל. נפלתי והיא לא שרק. שאלתי מדוע והוא שלף לי כרטיס אדום. הוא הבהיר כי לכולם הוא אומר ליפול ברחבה, אבל עובד על כל שחקני הקבוצות".

למרות הזכייה באליפות, השכר שלו בהכח היה 350 לירות בחודש. "ממש לא משהו מיוחד. פניתי להנהלה וביקשתי לשנות את החוזה, אחרת אני מסיים והולך הבייתה. ביקשתי 1,000 לירות לחודש, ההנהלה הסכימה, אבל דרשתי שזה ישולם לי במכה אחת לכל העונה. הם הסכימו, בכסף הזה קניתי דירה בחולון, כבר הייתי נשוי לאביבה".

העונה שלאחר האליפות הייתה 1973/4. "עונה גרועה למועדון, סיימנו במקום ה-15 הלפני אחרון, כבשתי 14 שערים מתוך 36 של הקבוצה. ההתאחדות החליטה על משחקי מבחן של שש קבוצות -הכח, מכבי חיפה, הפועל עכו, שמשון תל אביב, מכבי שעריים והפועל מרמורק. כבשתי כמעט בכל המשחקים והחותם היה המשחק בנתניה נגד הפועל עכו. הם הובילו 0:1, אבל שלושער שלי קבע בסיום 1:3. נותרנו בליגה העליונה, שמשון תל אביב עלתה, מכבי חיפה ירדה ליגה".

המזל פחות שיחק בעונת 1977/78. "היה משבר מקצועי, המאמן דב מאליס ניסה, אבל ירדנו לארצית יחד עם הפועל עכו. הגיע לאמן לופא קדוש, פתחנו את העונה מצוין, נתנו ממש פור לליגה, כבשתי 18 שערים והייתי מלך השערים בליגה הארצית".

בעונת 1980/81 עזב את הכח. "מי שהביאו אותי לבני יהודה היו שלמה שרף והיו"ר דוד סולמי. התחיל לי קשה, אבל החיבור עם אהוד בן טובים פתח את הכול. סיימנו במקום השלישי, רק שלוש נקודות פחות מהאלופה הפועל תל אביב. האוהדים בשכונה התחברו לקבוצה, היציעים היו מלאים בכל המשחקים".

הוא הגיע לעוד גמר, מול האלופה הפועל תל אביב. "הדרך הייתה לא פשוטה, שני משחקים נגד הפועל ירושלים, ניצחון על השלישית בטבלה מכבי יפו, וקרב אדיר שהסתיים בפנדלים בחצי הגמר. בני יהודה קיימה את ההכנות לגמר בשפיים. ערב המשחק נשלחה למלון מונית מיוחדת של האוהדים שלקחה באישור את בן טובים ואותי לסיור ברחוב אצ"ל. הרחוב היה מלא בשלטים, אשר ברובם נכתב ההרכב לגמר שהאוהדים דורשים".

ואז הגיע המשחק הגדול. "הגיעו בערך 30 אלף איש לרמת גן, השופט היה צבי שריר. תוצאת הסיום הייתה 1:1 והמשחק הלך להארכה. דרייפוס כבש להפועל, אבל גול שלי בדקה ה-104 שלח את המשחק לפנדלים. בעטתי ראשון פנימה, רמי לוי, מור, ובן טובים כבשו גם, ניצחנו 3:4, הבאנו לשכונה את גביע המדינה".

ומשם, כמובן, לחגיגות בשכונה. "בצלאל מזרחי אירח אותנו במשך שבוע במלון גני שולמית. באוטובוס איתנו ירד הזמר זוהר ארגוב. היו לנו ערבים סגורים, שבוע חלומות בלתי נשכח".

עונת 1981/2 הייתה השנייה והאחרונה שלו בשכונה. "הקבוצה סיימה את העונה במקום השלישי, כבשתי 11 שערים אבל בבני יהודה עשו סוג של קומבינה והביאו על המשבצת שלי את משה אוננה ממכבי יפו. כמובן שביקשתי ללכת, עזבתי את בני יהודה אליה נקשרתי מאוד".

בהמשך עבר להפועל פתח תקווה. "כשגיורא שפיגל, איתו שיחקתי בהכח, ודרור בר נור הגיעו לשם עזבתי לעוד שתי עונות בהכח. בתום עונת 1985/86 הודעתי על פרישה מכדורגל. שיחקתי כמאמן שחקן בהפועל אזור, במרמורק ואימנתי את גדנ"ע יהודה, בית"ר בת ים, ואת הפועל כפר שלם שהעליתי מליגה א' לארצית".

ומה הוא עושה היום? "עבדתי במחלקת אחזקה בבנק דיסקונט כפורץ כספות אישיות. המון אנשים החזיקו בבנק כספות ורבים היו מאבדים את המפתחות, הייתה עבודה רבה. אני ממשיך לעבוד באותו תפקיד בבנק דיסקונט דרך חברה פרטית, במשך 5 שעות ביום".