רוי ברדוגו יודע למי היה מתקשר ראשון ברגעי האימה שם ברחובות של אמסטרדם. הטלפון הראשון בשעת המצוקה מלפני שבוע, היה הולך לחבר הכי טוב שלו עמית כהן. הם היו יחד במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. ביחד עם בת הזוג של עמית, נורל מנצורי ואחותה רויה. הם היו קבוצה גדולה של חברים שהגיעה למסיבה. כשהכל החל בבוקר השבת השחורה ההיא, הם התפצלו. עמית ושתי הבנות ברחו לכיוון קיבוץ בארי. רוי וחברים אחרים החלו לרוץ מזרחה לשדות. מאותו רגע לא ראו אחד את האחרים.
"עלינו על מכוניות ונתקענו בפקק של המסיבה. היריות היו קרובות, עזבנו את המכוניות והתחלנו לברוח. 30 קילומטרים הלכנו בשדות. כבר היינו על ניידת משטרה וחשבנו שניצלנו ונאלצנו לרדת ממנה", הוא משחזר. "ירו עלינו, התחבאנו בכמה מקומות, במזל גדול המחבלים לא גילו אותנו. עברנו מסע של שעות עד שחילצנו את עצמנו במושב מסלול הסמוך לעיר אופקים. אז גם הבנתי את גודל האירוע. כעבור כמה ימים קברנו את עמית, נורל ורויה שנרצחו במיגונית ליד קיבוץ בארי. ההלוויות היו יום אחרי יום. עמית ונורל היו צריכים להתחתן. אין יום שאני לא מתגעגע אליהם. לא עובר יום בלי שאני חושב עליהם".
13 חודשים עברו והוא עדיין חי את ה-7 באוקטובר. בן 27 מהוד השרון שהחיים התהפכו עליו באותה שבת. "הטיסה למשחק באמסטרדם הייתה הפעם הראשונה בה עזבתי את ישראל", הוא מספר. "אמרתי לעצמי: 'מה כבר יכול לקרות לי באמסטרדם? מה כבר יכול לצאת גרוע מלטוס ללוות את הקבוצה שאני אוהב? יצאתי עם אחי, עם עוד חברים. הרגשתי בפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר, שאני רגוע וחופשי לעזוב את ישראל".
את חמישי שעבר הוא חווה בעוצמות גבוהות. חבורות של מוסלמים רדפו אחריו ואחרי חבריו, הוא התבצר במסעדת המבורגרים במשך זמן ממושך כשבחוץ הוא שומע את האימה. בסוף הצליח להגיע למלון, עלה לחדר עם החברים ואחיו והסתגר עד למחרת. "בחדר במלון התחלנו לדאוג לכל החברים שעוד היו ברחובות ושעדיין לא הגיעו למקום מבטחים. התחלנו לאסוף מיקומים של חברים כדי לעזור להם".
בתוך כל הבלגאן, שכח לעדכן בכלל את ההורים בארץ שהוא ואחיו בסדר. הוא חשב שאם לא יספר דבר, בארץ לא ידאגו. בסוף, כשהתעורר בשישי בבוקר, הבין שכולם מחפשים אותו.
"קמתי בבוקר לזה שאני מוגדר שוב בפייסבוק מנותק קשר", סיפר היום. "כך היה גם בנובה. הוואטסאפ שלי היה נראה בדיוק כמו ב-7 באוקטובר. הרגשתי שוב שהקרקע נשמטת לי מתחת הרגליים, אבל אני זוכר שבעיקר הבעתי כעס. כעסתי על זה ששוב אנחנו היהודים נרדפים ככה".
זה היה פלאשבק ל-7 באוקטובר?
"מה שעברתי באמסטרדם החזיר אותי לשדות בנובה. שוב חוסר אונים. שוב חוסר שליטה. שוב להיות רדוף. היו רגעים של לחץ דומה. חשבתי לעצמי איך שנה וחודש אחרי ה-7 באוקטובר אני שוב נמצא בסיטואציה שאני לא יודע איך אני יוצא ממנה. היום החברים שלי מסתלבטים שאחרי שני האירועים האלה, הם לא רוצים לשתות איתי אפילו קפה יחד".
יצאת עם תובנות?
"המצב השתנה מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו באירוע עולמי מסדר גודל שלא הכרנו. זה היה מאוד מאורגן. הם תצפתו עלינו כבר ביממה שלפני. התארגנו היטב כדי לתקוף אותנו. והמשטרה לא ידעה להתגבר על האירוע אחרי שהיא הגיעה. ראוי לציין את ארגון מכבי פנאטיקס שלעומת המשטרה, התארגן מהר על מה שקרה ברחובות ויצא להגן על האוהדים. הם חילצו אוהדים שהיו תחת מתקפה ומנעו אירוע מדמם הרבה יותר".
מה דעתך על הכתבה?