כל חובבי הכדורגל בני דור ה'בייבי בומרס' שגדלו בירושלים של פעם בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, אם הם אוהדי הפועל או בית"ר, זוכרים אותו כגיבור כדורגל. למנצסטר יוניטד היה את ג'ורג' בסט ולירושלים היה את תאומו המקומי, ביכולת ובמראה. אלי בן רימוז'.
הוא עדיין מחזיק בתואר מלך השערים של הפועל בכל הזמנים עם 110 כיבושים. היה חבר במועדון התהילה של הכדורגל הישראל ואף היה בסגל נבחרת ישראל במונדיאל 1970, אך לא שיחק. 'לו היה נכנס כמחליף אפילו, לא היינו מסתפקים בשער הבודד של מוטלה שפיגלר בשלושת המשחקים בשלב המוקדם' מציינים הותיקים גם כיום בפרלמנטים השונים.
בן רימוז' זכה לכינוי 'הבלרינה' בזכות שיערו השחור השופע וקלילותו על המגרש כבר בגיל 19. אז ערך את הבכורה שלו בנובמבר 1963, במשחק ביתי מול בני יהודה תל אביב שכונו הזהובים בשל תלבושת בצבע הזהב שהפכה לתלבושת בצבע כתום לאחר עשור. הפועל ניצחה 0:2 ומאז דרך כוכבו. הכדרור שלו היה יוצא מן הכלל והוא בעיקר אהב לכבוש שערים כשהוא עובר את השוער והקהל אהב זאת. היו לו מנהגי מסי כמו לעמוד במרכז המגרש עם ידיים על המתניים ולחכות לכדור. הגנה לא הייתה מכשול מבחינתו. הוא הגיע כדי לתת שואו לקהל והצליח בכך כתריסר שנים. הוא הפך את ילדותי למאושרת מכל, אפילו שהמגרש בקטמון היה מתקן עלוב למדי.
היו שם יציעים קטנים וצפופים. הדשא שהפך לעיסת בוץ בכל חורף. עץ האקליפטוס ליד החומה שימש כשירותים המאולתרים לאלפי הצופים במחצית המשחק. ימים אחרים. האוהדים המשולהבים כינו אותו 'חוזליטו'; על שם ילד הפלא הספרדי שהיה פופולרי באותה תקופה. הפועל ירושלים שלו סיימה לרוב במרכז הטבלה, לא ירדה ליגה וב 1971, שנה שהחלה בתום המונדיאל היה מלך שערי הליגה הלאומית כפי שכונתה אז, עם שיא כיבושים של 20 שערים לעונה. שנתיים אחר כך העפילה הקבוצה לגמר הגביע ובן רימוז', לפי השמועות, דרש תוספת בשכרו ואיים שלא ישתתף במשחק. ואכן הוא לא עלה על כר הדשא באצטדיון רמת גן העמוס. הפועל תל אביב היא שזכתה אז בגביע. אך אהבת הקהל לא דעכה. להיפך, אף גברה. כמה חודשים אחר כך היה כבר שותף לזכייתה של הפועל ירושלים בגביע המדינה במשחק מרגש בבלומפילד אל מול הכח רמת גן האלופה.
כעבור כמה שבועות פרצה מלחמת יום הכיפורים ובן רימוז שלאחרייה כבר היה בדעיכה. כשעבר לאחר כמה שנים לבני יהודה לעונה בודדת חשו האוהדים נטישה נוראית. תל אביב? עוד היום משוכנעים שלו היה משחק בצעירותו במכבי או הפועל תל אביב היה גם כוכב הנבחרת. כשפרש מכדורגל פעיל הפך גם המגרש בקטמון לפרויקט דירות יוקרה והפועל עברה לשחק בימק"א, מתקן גרוע שבעתיים.
כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי נהגתי לרכוש בדמי הכיס שלי את עתון הספורט האלמותי. המוספים בעתוני הערב לא הספיקו לי. גזרתי משם את כל הכתבות על משחקי הקבוצה והדבקתי באלבום מיוחד שיצרתי. כך שנה אחר שנה. הפסקתי עם התחביב כשפרש ואת האלבומים הורדתי למחסן לגניזה.
לפני כמה שנים טובות חגגתי יובל בארוע גדול למדי עם חברים מכל תקופות החיים עם הופעה של יזהר אשדות האהוב עלי. נשאלתי עם תכנון הארוע מה הייתי רוצה שיהיה בו. עניתי שהייתי רוצה שאלי בן רימוז' ישתתף.
הוא הגיע. מבוגר יותר, איטי אך עדיין כריזמטי כפעם. החלטתי להוציא מן המחסן את אוסף האלבומים עם קטעי העתונות הגזורים. קראתי לו לבמה ולעיני מאות המשתתפים מוחאי הכפיים הענקנו לו את האלבומים במתנה למזכרת. כשראיתי את הדמעות בעיניו הבנתי כמה רגיש השחקן בדימוס, גיבור ילדותי. גם אני מחיתי דמעה.
היום הוא בן 80. ההתרגשות ממנו עדיין איתנו, גם הזיכרון מהעבר.
מה דעתך על הכתבה?