"אמרתי מה שהמאמן ביקש שאגיד. זה מנע ממני קריירה ארוכה בנבחרת"

"בשנת 1971, הייתי קפטן נבחרת הנוער באליפות אסיה שהתקיימה בטוקיו, יפן, תחת הדרכתו של המאמן עמנואל שפר. במשחק הגמר ניצחנו את דרום קוריאה 0:1, בזכות שער של שולם שוורץ, וזכינו במקום הראשון. בטיסה חזרה לארץ, רגע לפני הנחיתה בלוד, שפר התיישב לידי. הוא הסביר שעם הנחיתה יחכו לנו עיתונאים רבים ושישאלו אותי, כקפטן, על הזכייה. שפר ביקש ממני לומר: 'זו נבחרת מגובשת מאוד, הטקטיקה של שפר הובילה לזכייה באליפות אסיה'. כילד ממושמע וחסר ניסיון, אמרתי בדיוק את מה שביקש.

"כמה ימים לאחר מכן, כשהגעתי למשרדי ההתאחדות לכדורגל בתל אביב, פגשתי את העיתונאי אברהם טבק. הוא הציג אותי בפני המאמן הלאומי החדש, אדמונד שמילוביץ'. טבק אמר לו: "אדמונד, הנה בלם העתיד שלך, יחיאל סאלם". שמילוביץ' הביט בי וענה: "אנשי עמנואל שפר לא יכולים להיות אצלי בנבחרת ישראל". מאז הוא התעלם ממני לחלוטין, מה שמנע ממני קריירה ארוכה בנבחרת.

יחיאל סאלם נולד ב-22 ביולי 1952. "אבא דוד ואמא נעמי, שניהם זיכרונם לברכה, עלו לארץ מאלג'יר. במשפחתנו היינו תשעה ילדים: שישה בנים ושלוש בנות. אני הילד החמישי במשפחה. אחי הבכור, יוסי, כבר אינו איתנו. בתחילה התגוררנו בכפר נופך, סמוך למושב רינתיה, ומשם עברנו לכפר אברהם שבפתח תקווה".

אביו היה חזן בבית הכנסת וזכה לתואר יקיר העיר פתח תקווה: "בעיר אפילו יש כיכר על שמו. אני למדתי בבית ספר דתי לבנים בשם "נר עציון" ובהמשך השלמתי לימודים בתיכון אקסטרני".

הכדורגל אצלו, בניגוד לרבים, לא החל מסגידה למשחק. האמת, בהתחלה בכלל לא אהבתי כדורגל. שיחקתי פה ושם בשכונה, בעיקר כשהלכתי לעקוב אחרי אחי אהרון, שהיה שחקן מוכשר ומבוגר ממני בשנתיים. יום אחד, כשהגעתי לאימון נערים של הפועל פתח תקווה כדי לצפות בו, עמדתי מאחורי השער. במקרה היה חסר שחקן, והמאמן קרא לי: "ילד, אתה רוצה לשחק?" הייתי עם נעלי התעמלות ומכנס קצר, אז הצטרפתי. אחרי האימון הזמינו אותי להמשיך להגיע לאימונים, וככה התחלתי לשחק בנערים של הפועל פתח תקווה.

היום הוא לא בקשר עם אהרון. "הוא אדם טוב, ואני אוהב אותו, אבל הוא בחר לא להיות בקשר עם המשפחה מסיבותיו האישיות. הזמנו אותו פעמים רבות, אבל הקשר לא חודש".

החיידק נדבק. "בהמשך, התחלתי להגיע למגרש ברחוב אברבנאל. שם צפיתי בשחקנים כמו סטלמך, ויסוקר, קופמן, זכריה רצאבי, ציון שרעבי והמאמן מינדה יובאנוביץ'. הם נראו לי כמו גיבורים מעולם אחר. המראה שלהם, יחד עם ההתרגשות שסבבה את המגרש, הציתו בי חלום – להיות כמוהם יום אחד".

הוא נזכר בסיפור מבר המצווה. "כשהייתה לי בר מצווה, עליתי לתורה בבית הכנסת, אבל באותו יום גם היה לי משחק ליגה בנערים. אחרי הטקס, חמקתי במהירות, רצתי למגרש והגעתי ברגע האחרון. הם ידעו שאגיע, ועליתי ישר להרכב".

כמו רבים מהשחקנים שרואיינו פה לפניו, גם הוא נזכר במאמן יצחק קוג'ידלו. "הוא היה דמות מפתח בקריירה שלי. הוא שיפר את ההבנה שלי במשחק וקידם אותי במהירות לקבוצת הנוער. שם שיחקתי לצד אחי אהרון, שהיה קשר מצוין ואף נכלל בסגל נבחרת הנוער של המאמן פרלמן בטורניר קאן. בהמשך, שיחקנו יחד גם בהרכב הבוגרים של הפועל פתח תקווה".

בשלב ההוא של חייו פגש את מי שתהיה רעייתו. "לפני הגיוס לצבא השתתפתי במסיבת שישי, כנהוג אז. שם פגשתי נערה יפהפייה – קדיה. מיד נדלקתי עליה. שבוע לאחר מכן טסתי עם נבחרת הנוער למזרח הרחוק, ושם הבנתי שהיא אהבת חיי. אנחנו נשואים כבר 52 שנים, ויש לנו שתי בנות, בן ושבעה נכדים. היום אנחנו מתגוררים בראש העין. קדיה, אגב, הוא גם שם של פרח תימני, והיא הפרח שלי".

הוא התאכזב קשות ממונדיאל 1970. "באליפות אסיה באפריל 1970, בפיליפינים, נאמר לי להגיע להתאחדות לכדורגל לקחת ציוד לקראת המונדיאל במקסיקו. הציוד כבר היה מוכן, אך בסופו של דבר נותרתי בבית ולא יצאתי למקסיקו". שש שנים לאחר מכן זומן שוב. "שיחקתי עם מוישיק שוויצר בהפועל פתח תקווה, והוא פנה לדוביד, אבא שלו ומאמן הנבחרת, וביקש ממנו לראות אותי משחק. דוביד הגיע וזימן אותי בשנת 1976 לטורניר בסיאול, דרום קוריאה, כהכנה לאולימפיאדת מונטריאול. במשחק נגד דרום קוריאה, עליתי כמחליף של אברהם לב בניצחון 1:3".

הוא נזכר במשחק "גביע העשרים למדינה" ב-1968. "לפני כמה שבועות, באירוע יום ההולדת ה-80 של איציק ויסוקר, פגשתי את דוד רוטקוביץ'. נזכרנו שאחד המשחקים הראשונים שלי בהפועל פתח תקווה היה בגביע העשרים, כשנכנסתי להחליף אותו בשלב מוקדם של המשחק".

ואם כבר גביע, קופצים שוב שש שנים קדימה, ל-1974. "היינו קבוצה חזקה תחת המאמן בועז קופמן. סיימנו בליגה במקום הרביעי, ובחצי הגמר ניצחנו את בית"ר ירושלים. המשחק המפורסם באורווה, בו מאות אוהדים פרצו למגרש ואילצו אותנו לברוח לפרדסים, הסתיים בניצחון טכני שלנו והעלייה לגמר. בגמר שיחקנו נגד הפועל חיפה. האמנו שנוכל לזכות בגביע, אך שער של יוסי ליפשיץ בדקה ה-117 העניק את הניצחון להפועל חיפה. החלום שלנו נדחה עד תחילת שנות ה-90".

תמיכה כלכלית מהפועל פתח תקווה קיבלת?

"הפועל פתח תקווה סידרה לי עבודה כנהג במחלקת הרכב של עיריית פתח תקווה. למרות הבטחות לדירה בהוד השרון, אחרי ששברתי את הרגל הכול נשכח. נשארתי עם מעט כסף והסתדרתי לבד".

ב-1975 הגיעה הנפילה של הקבוצה. "בעונת 1975/6 שיחקו 18 קבוצות בליגה, ובמשחק האחרון נגד הפועל כפר סבא היינו חייבים ניצחון כדי להישאר בליגה. חשבנו שכפר סבא לא יתאמצו, אך שער של ישראל פוגל הכריע אותנו בהפסד 1:0. לאחר המשחק, הצהיר פוגל לתקשורת: 'אנחנו ספורטאים' (פוגל טען כאן בעבר שמעולם לא אמר את המשפט הזה – א.ג.). ההפסד הוריד אותנו לליגה הארצית יחד עם מכבי רמת עמידר, בני יהודה והפועל חדרה. הירידה יצרה זעזוע גדול במועדון.

"לאחר הירידה, שיחקנו בליגה השנייה מול קבוצות כמו הפועל בית שמש, טירת הכרמל, הפועל נתניה והפועל אשדוד, וגם מול מכבי פתח תקווה, בני יהודה ומכבי חיפה. בעונת 1978/9, תחת המאמן מיקי שיינפלד, הצלחנו לעלות בחזרה לליגה הראשונה. לצערי, שיינפלד עזב את הקבוצה עקב חילוקי דעות מקצועיים עם ההנהלה".

ב-1981 הגיעה עוד התרסקות גדולה. "הקבוצה יצאה למסע משחקים אסור בבוצואנה, אפריקה. בעקבות כך, חלק מהשחקנים נענשו בהרחקות. העונה הסתיימה עם 14 נקודות בלבד, מה שגרם לנו לסיים במקום האחרון ולרדת שוב לארצית".

הוא עזב את הפועל פתח תקווה. "בהנהלה החליטו על חילופי דורות ושחררו שחקנים רבים. ביקשו ממני להישאר כשחקן הוותיק והמנוסה בקבוצה, אך סירבתי ואמרתי שלא אשאר לבד. עשיתי טעות גדולה ועברתי להפועל חולון. חוויתי תקופה יפה. השחקנים הצעירים ניסו להוכיח שהם שווים, ואני, כשחקן מוערך, השקעתי מאמצים באימונים ובמשחקים. לאחר מכן עברתי להפועל רמת גן ואז לזרוס חולון, ושם פרשתי מהכדורגל".

החלוץ הכי קשה ששיחקת מולו?

"צבי 'צ'יקו' פרקש מהכח רמת גן היה חלוץ ענק. לא הצלחתי להתמודד איתו בכדורי גובה – הוא שלט בהם באופן יוצא דופן. גם בפריצות שלו היה טנק התקפי של ממש. לצד זאת, אני חייב לציין את הבלם יצחק דרוקר, שהיה עבורי כמו מורה. כשהתחלתי להתאמן בבוגרים בגיל 15 וחצי, הוא הכוון אותי ותמך בי כאילו הייתי הבן שלו".

וכאן אנחנו מגיעים לפאנץ' שלא רבים יודעים – השם שלו היום הוא בכלל יחיאל סהר. הוא מסביר: "במהלך שירותי הצבאי השתתפתי בשלוש אליפויות צה"ל. אחרי זכייתנו באחת האליפויות, הזמין אותנו רפאל איתן לקבלת פנים. הוא שאל אותי למה איני משנה את שם המשפחה מסאלם לשלום. לא עשיתי זאת אז, אבל שנים מאוחר יותר, אחי אהרון שכנע אותי לשנות את השם לסהר. עשיתי זאת, והיום אני מתחרט על כך. לשם סאלם הייתה משמעות, אבל אף אחד כבר לא מכיר את השם המקורי".