זו כנראה עונת הפרישה של ערן זהבי. הוא לא רוצה להיות ה"שלום תקווה" של מכבי תל אביב והיא גם לא צריכה אחד כזה (לילדים: הביטוי "השלום תקווה של" משמעותו כוכב עבר ותיק שנכנס כמחליף ל-20-25 דקות, משנה את כיוון המשחק וסוחף את הצעירים לעוד ניצחון בדרך לאליפות מרשימה – בדיוק כמו שעשה שלום תקווה בהפועל תל אביב של עונת 1999/2000).
זהבי רוצה להיות זהבי, ובינתיים הוא עושה את זה במקצוענות מרשימה – על גבול המטרידה: לא מצליח לחשוב על עוד שחקן בקליבר כזה שלא היה מתפלפ על מאמן כמו לאזטיץ'. אז זהבי נושך את השפה, עושה פרצופים, פה ושם מסתכסך עם בקבוקים – אבל מכבד את החלטות המאמן שלו בחרדת קודש, נכנס חצי שעה לסיום במשחק חוץ מול טבריה ומוחלף רבע שעה לסיום אחרי תצוגה בבית מול אשדוד.
וכשהוא הולך להתראיין, גם אם זה אחרי גול וניצחון מול נתניה, הוא מדבר לעניין, מוריד את ההיסטריה סביב הקבוצה ומתנהג כמו שחקן קבוצתי ולא כמו כוכב שמבין שתכף תהילתו חולפת. כזה שגם כשהוא מתעצבן – ורואים שהוא מתעצבן – הוא עדיין מבצע את הוראות הבוס. וככה, רבותיי, עושים את זה נכון. סחטיין.
לחצו כאן לטור המלא של מאור זכריה
מה דעתך על הכתבה?