השחקן שלקח גביע מהפועל ת"א: "לא הפריעה לי הנכות, הייתי מוכשר כמו מסי"

הפודקאסט החדש של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי וההיסטוריון רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק התשיעי התארח שחקן העבר, שלום רוקבן, שסיפר על מסעו יוצא הדופן מילד עם מחלת פוליו שהיה מרותק לכיסא גלגלים ועד לכדורגלן מוערך שכבש את שער הניצחון בגמר גביע המדינה.

צפו בצפו בפרק התשיעי של "מחצית בשכונה"

שלום רוקבן, שכיכב בקבוצות כמו הפועל יהוד ומכבי שעריים, מספק הצצה נדירה ומרגשת אל הקריירה המפתיעה שלו ואל ההתמודדות עם מגבלה פיזית משמעותית. בריאיון מרתק ל"מחצית בשכונה", רוקבן חושף את הרגעים המכוננים בחייו כשחקן, מתייחס לדחיות הקשות שחווה בדרך לקריירה מקצועית, מתאר את סגנון המשחק הייחודי שפיתח כתוצאה ממגבלתו, ומשתף בסוד ההצלחה שלו – כוח הרצון שדחף אותו להיות "כמו כולם" ולעיתים אף טוב יותר.

"נולדתי לתוך בית חולים", סיפר תחילה רוקבן על מחלת הפוליו. "את רוב הילדות שלי עברתי בבתי חולים. יש לי רגל מאוד קצרה, קצרה בשני סנטימטרים וחצי, מאוד רזה. מהברך לכף הרגל שלי, היד שלי יותר עבה ממנה. אני נועל נעל במידה 46.5 ברגל אחת וברגל השנייה 40 בערך".

רוקבן משתף: "לעולם לא הלכתי עם מכנסיים קצרים, כי היה לי קשה. הנכות מאוד הייתה בולטת. הייתי מרותק לכיסא גלגלים, אחר כך על קביים. לא יכולתי להיות מוזמן לקבלת שבת בבית ספר. לא רציתי להיות מעמסה, תמיד נמנעתי מללכת כי לא רציתי שירימו אותי".

"העסיק אותי כל הזמן איך זה להיות 'כמו כולם'", מודה רוקבן. "הראש כל הזמן היה עסוק בלהיות כמו כולם. למה לא מזמינים אותי? למה לא לוקחים אותי לטיול שנתי? ואתה מפספס את גיל הנעורים. תמיד הסתכלתי וריציתי את האנשים סביבי. כי תמיד חשבתי שאני מפריע. כל הזמן חשבתי שאני מפריע. שאני מעמסה".

רוקבן מתאר ניסיונות קשים להשתלב: "בשביל לקנות לי חברים, הייתי לוקח קצת יותר כסף מהבית בשביל לקנות לחברים קרטיבים. ידעתי שאני מרמה את עצמי, אבל רציתי לראות איך שכולם מחכים לי. כל אחד רוצה פתאום להיות חבר שלי. אבל זה בא ממקום, שאחר כך בדיעבד יותר פגע בי".

הוא משתף רגעים קשים במיוחד: "אני זוכר בסיפורים איך שהילדים היו קושרים אותי ואת הקביים לעמוד של התמרור ברחוב. היו קוראים לי והיו בורחים. 'הנה הצולע, הנה הצולע'".

למרות הקשיים, רוקבן מספר על משפחתו כתמיכה מכרעת: "באתי מבית ענק, חזק. זה בית שהוביל אותי למה שהגעתי. ההורים שלי לא חסכו ממני כלום. אמא שלי לא ויתרה לי בחיים. כשהייתי לפעמים מתפנק ואומר 'אמא, היום קשה לי עם הרגל', היא אומרת 'תקשיב, אם אתה לא תלך לקנות לחמניות ואת החלב, אין לאחים שלך לחמניות לבית ספר. זה לא מעניין אותי. ואני יודעת שאתה נכה'. אבל אהבתי שהיא לא ויתרה".

רוקבן מסביר: "זה מה שעשה אותי שחקן. כוח הרצון שלי, שתמיד אמרתי 'אני רוצה להיות כמו כולם', זה מה שדחף אותי לדברים שאי אפשר אפילו להסביר. אלוהים אוהב אנשים חזקים. ועוזר להם. פה אמרתי שאין בן אדם שיעצור את החלום שלי".

"אני באתי ממשפחה שכולם כדורגלנים. על אח של אבא שלי אומרים שהיה השחקן הכי גדול שנולד בישראל. קוראים לו יעקב רוקבן. נפטר במגרש, קיבל מכה. הוא נחשב לגאון כדורגל", הוא מתאר את המורשת המשפחתית. "לא משנה מה. גם תהיה על כיסא גלגלים. אתה מקבל מתנת אל, וזה כישרון מולד. אתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה אם אתה לא נולד עם זה".

רוקבן מסביר שהתחיל לשחק כדורגל בגיל מאוחר: "התחלתי לשחק כדורגל בגיל 16. כי לא יכולתי לשחק לפני כן, לא רצו. בגיל 15 וחצי פתחו קבוצת ילדים. ברחובות לא היו קבוצות ילדים, רק נוער ובוגרים". אחיו היה גורם מכריע: "אחי איציק הוא אלוהי בכדורגל, והוא היה בשבילי כל העולם. הוא היה הקביים בשבילי. ולא אשכח, הוא אומר לי, 'בוא אני הולך להיבחן'. אמרתי לו, 'גם אני רוצה'".

הוא מתאר את הדחייה הראשונה: "הגענו שנינו להיבחן, הסתכלו עלינו ואמרו, 'אתם הבנים של מרדכי?', אמרנו 'כן'. שאלו 'מי זה הצולע?', אמרתי 'אני, אבל אני בריא'. אמרו לי, 'לא, לא, תעלה לטריבונה, אנחנו לא לוקחים אחריות'".

רוקבן המשיך לספר: "אז אמרתי למאמן, 'תבחן אותי'. הוא התעקש שאעלה למעלה. אחי בא אחריי, התחננתי שישחק ואסתכל עליו מלמעלה. אחי מה זה בכה. אחר כך הציבו לאחי אולטימטום – או לעלות איתי למעלה או לשחק". המכה הייתה קשה: "אחרי שחזרנו הביתה, לפני שהלכתי לישון, לקחתי את החולצה של האימון, לבשתי ונרדמתי איתה".

רוקבן מתאר את הכישרון הטבעי שלו: "כשאנחנו שיחקנו בשכונה, למרות שהייתה לי צליעה גדולה, הרגשתי שאני עם הגוף עושה מה שאני רוצה עם הכדור. פתאום, עם רגל שאני מדדה איתה, אני לא מרגיש אותה בכלל. אני לא מרגיש שום הגבלה. אני מקפיץ, מעביר על הראש, מקפיץ והיא לא נופלת. זה הטאץ'. וזה… מולד. זה לא יעזור לאף אחד. כמו מסי, לא לומדים את זה. כמו גארינצ'ה, ואני הרבה יותר נכה מגארינצ'ה".

שנה לאחר הדחייה הראשונה, קיבל הזדמנות שנייה: "אחרי שנה, פתחו במכבי רחובות קבוצת כדורגל. אני כבר בן 16 וחצי כמעט. ואני הרבה יותר טוב עם הרגל. הולך בצליעה אבל הולך. ואז אחי אמר לי לגשת להיבחן וניגשתי, ובאו כל כך הרבה ילדים. פתאום פגשתי בחור מאוד נחמד, מבין עניין. והוא קלט אותי וראה אותי, וידע שאני עם בעיה ברגל".

המפנה הגיע: "הוא יצר קשר עם אבא שלי, ואמר לו, 'תקשיב, אני ראיתי את הילד, זה הילד עם הבעיה ברגל'. אבי אמר לו שאני כל היום עם הכדור, בתוך המגרש ושאני בסדר. יש אותה צליעה, אבל אני בסדר. ואמר לו 'בוא נשים אותו שוער'".

"הגעתי למבחנים ביום שלישי, לא נרדמתי עד למבחנים, פחדתי, הטראומה שהשאירו לי במכבי שעריים, גמרה אותי. זה כאילו שמו לי פטיש של 200 טון על הראש. וזה מה שהוביל אותי לנצח. זה שהוביל אותי להיות כמו כולם".

"ואז קיבלו אותי", סיפר רוקבן. "ואמרו לי שחסר שוער. מבחינתי לא הייתה בעיה אפילו להיות קוון, הייתי בא רק כדי ללבוש בגדי כדורגל. קיבלנו חולצות, אתה לא יודע מה זה עשה לי".

המעבר לשחקן שדה הגיע בדרך מפתיעה: "היו חסרים שחקני שדה, והיה לנו משחק גביע. ואז המאמן אומר לי 'טוב שלום, יש חצי שעה'. בחצי שעה הזאת, פה נפתחה לי הקריירה. מה שעשיתי להם כשחקן, לא היה דבר כזה. כבשתי שלושה גולים, ואני מרגיש שקיבלתי כאילו את רוח הקודש. אני עושה מה שאני רוצה במגרש ואפילו לא מבין מה יש לי ברגליים".

למרות הנכות, רוקבן התעקש להתגייס: "החלטתי לתת את כולי לצבא. הייתי כל כך ספורטאי שאף אחד לא הרגיש שאני בכלל הייתי נכה. אבי היה איש מאוד מיוחד. הוא אומר לי 'תראה שלום, תכבד את המדינה, לך תתנדב'. אני ייצגתי את הצנחנים בריצת צוות. אלו ריצות מאוד מאוד קשות – אתה צריך לרוץ על הר של אלף מטר ולרדת".

לאחר שחרורו מהצבא, החל לחפש מקום בכדורגל המקצועי: "לזכותו של אלי עזור, הוא פתח לי את השער. התקשרתי יום אחד לאלי עזור, אמרתי לו שאני מאוד רוצה להיכנס לליגה. הוא סידר לי את שמשון תל אביב, דיבר עם ניסים בכר".

הדחייה נמשכה: "הגעתי לשמשון, התאמנתי שבועיים וראיתי שניסים בכר לא מתייחס אליי. הוא אומר לי 'תראה, ילד, אני מצטער, אני לא רואה אותך משתלב פה. אני צריך שחקן שיחזיק לי יותר בכדור'. ואני יודע שאני עם הכדור עושה מה שאני רוצה".

הניסיון שהצליח: "מישהו אמר לי שיש קבוצה ביהוד. נסעתי ליהוד, החניתי מול הכניסה למגרש. ראיתי רגע שהסדרן נעלם, פתחתי את הדלת ונכנסתי. במרכז המגרש אני רואה את צביקה רוזן, מאמן הכושר והמנהל של הקבוצה. ניגשתי לצביקה ואמרתי לו 'אני רוצה לשחק'".

ואז הגיע הרגע המכריע: "הוא אמר לי ללכת לבקש ציוד. נכנסתי וראיתי שחקנים מקצועיים. פתאום אני מדבר עם הכדור, צביקה קלט אותי".

הקריירה ביהוד הייתה מפוארת, והשיא היה זכייה בגביע המדינה בעונת 1981/82: "ניצחנו את מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ובגמר את הפועל תל אביב שהייתה האלופה". רוקבן מתאר את רגע השיא: "בגמר יש כדור עונשין במצב של 0:0 ואני בועט אותו. בז'רנו משמיט אותו, הכדור עובר את הקו ונכנס, ואנחנו זוכים בגביע. אתה יודע, אני לא חושב שיש בכדורגל העולמי קבוצה שמייצגת איזה כפר קטן שמנצחת את כל הקבוצות הגדולות".

רוקבן משחזר את סגנון המשחק הייחודי שלו: "שיחקתי באופן מאוד מאוד ייחודי. לא רצתי, הלכתי עם הכדור. כדורגל של הליכה. לא רצתי אחרי הכדור, החזקתי את הכדור. היה קשה מאוד להוציא לי את הכדור מהרגל. תמיד יראו את הקטעים שאני מעביר את הזמן, לא רואים את הקטעים שאני משתחרר, רץ, תופס מקום. הייתי תזזיתי. הייתי שחקן שלא יכול לראות את הכדור אצל מישהו אחר, הייתי לוקח לשחקנים את הכדור מהרגל כי חשבתי שאני רואה יותר טוב. הייתי רואה חמישה מהלכים קדימה".

על פרישתו המוקדמת: "פרשתי בגיל 27. אמר לי הפיזיותרפיסט שאם אני שובר את הרגל השמאלית אני חוזר לכיסא גלגלים, אבל זה לא הרתיע אותי".

כיום, רוקבן רואה את הכדורגל ממקום אחר: "לא רואה כדורגל היום. לא נכנסתי למגרש כדורגל לראות בוגרים. כדורגל לא מרגש אותי. כדורגל נתן לי אמצעי לנפש שלי, זה נתן לי כוח להרגיש שאני כמו כולם, שאני לא פחות מאף אחד. נתן לי להראות לכולם שיש תקווה, תקווה בנכות".

רוקבן מסכם: "אני חושב שגם היום אם אני אעמוד מול כל שחקן כמו פעם, אני אומר לך, תן לי את הכישרון שלי היום בכל תפקיד, הייתי מצליח. הייתי חזק, הייתי שור. לא הפריעה לי הנכות, ההפך – זה נתן לי את כל הכוח".