סיפור הקריירה של שלום רוקבן הוא בלתי נתפס. למרות שגדל כנכה, הוא הצליח להדיח במו רגליו את ארבע הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי ולהביא לעיירה בת 11 אלף תושבים את גביע המדינה. שחקן העבר התארח בפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה" בהגשת העיתונאי רון עמיקם, וסיפר על מסעו יוצא הדופן מילד עם מחלת פוליו שהיה מרותק לכיסא גלגלים ועד לכדורגלן מוערך שנכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
צפו בצפו בפרק התשיעי של "מחצית בשכונה"
"נולדתי לתוך בית חולים", סיפר תחילה רוקבן על מחלת הפוליו. "את רוב הילדות שלי עברתי בבתי חולים. יש לי רגל מאוד קצרה, קצרה בשני סנטימטרים וחצי, מאוד רזה. מהברך לכף הרגל שלי, היד שלי יותר עבה ממנה. אני נועל נעל במידה 46.5 ברגל אחת וברגל השנייה 40 בערך".
רוקבן משתף: "מעולם לא הלכתי עם מכנסיים קצרים, כי היה לי קשה. הנכות מאוד הייתה בולטת. הייתי מרותק לכיסא גלגלים, אחר כך על קביים. לא יכולתי להיות מוזמן לקבלת שבת בבית ספר. לא רציתי להיות מעמסה, תמיד נמנעתי מללכת כי לא רציתי שירימו אותי".
"העסיק אותי כל הזמן איך זה להיות 'כמו כולם'", מודה רוקבן. "הראש כל הזמן היה עסוק בלהיות כמו כולם. למה לא מזמינים אותי? למה לא לוקחים אותי לטיול שנתי? ואתה מפספס את גיל הנעורים. תמיד הסתכלתי וריציתי את האנשים סביבי. כי תמיד חשבתי שאני מפריע. כל הזמן חשבתי שאני מפריע. שאני מעמסה".
רוקבן מתאר ניסיונות קשים להשתלב בחברה: "בשביל לקנות לי חברים, הייתי לוקח קצת יותר כסף מהבית בשביל לקנות לחברים קרטיבים. ידעתי שאני מרמה את עצמי, אבל רציתי לראות איך שכולם מחכים לי. כל אחד רוצה פתאום להיות חבר שלי. אבל זה בא ממקום, שאחר כך בדיעבד יותר פגע בי".
הוא משתף רגעים קשים במיוחד: "אני זוכר בסיפורים איך שהילדים היו קושרים אותי ואת הקביים לעמוד של התמרור ברחוב. היו קוראים לי והיו בורחים. 'הנה הצולע, הנה הצולע'".
הקריירה ביהוד הייתה מפוארת, והשיא היה זכייה בגביע המדינה בעונת 1981/82: "ניצחנו את מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ובגמר את הפועל תל אביב שהייתה האלופה". רוקבן מתאר את רגע השיא: "בגמר יש כדור עונשין במצב של 0:0 ואני בועט אותו. בז'רנו משמיט אותו, הכדור עובר את הקו ונכנס, ואנחנו זוכים בגביע. אתה יודע, אני לא חושב שיש בכדורגל העולמי קבוצה שמייצגת איזה כפר קטן שמנצחת את כל הקבוצות הגדולות".
מה דעתך על הכתבה?