הפודקאסט החדש של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי וההיסטוריון רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק העשירי התארח איציק קורנפיין, שוער העבר של בית"ר ירושלים, שסיפר על מסעו המקצועי מבית"ר תל אביב, דרך המעבר שהתפספס להפועל חיפה, ועד להפיכתו לאחד מסמליה הגדולים של הצהובים-שחורים מהבירה.
צפו בפרק העשירי של "מחצית בשכונה"
איציק קורנפיין, ששיחק 12 שנים בבית"ר ירושלים ולאחר מכן שימש כמנכ"ל וכיו"ר המועדון, מספק הצצה מרתקת לקריירה שהתאפיינה בנחישות ועבודה קשה. בריאיון ל"מחצית בשכונה", קורנפיין חושף את הרגעים המכוננים בחייו הספורטיביים, מתאר את החיבור המיוחד עם בית"ר ירושלים, ומתייחס לנושאים הטעונים ביותר שעלו על סדר היום בקבוצה.
קורנפיין מספר על ההתחלה בבית"ר תל אביב ועל ההחמצה בהפועל חיפה: "בשנה ששחקתי בבית"ר תל אביב הייתה לי עונה טובה מאוד, ובערך באמצע העונה פנה אליי אברהם לוי ז"ל. אמר לי 'איציק תבוא אליי הביתה, אנחנו רוצים לקחת אותך לשנה הבאה לבית"ר'. התחלנו לדבר על כסף, לא הגענו להבנות".
"אחרי אולי חודש קיבלתי פנייה מרובי שפירא ז"ל, בעלי הפועל חיפה בזמנו. נסעתי עם אבא שלי לבית שלו בדניה, על הכרמל. ישבנו שם אולי שעתיים, והכל סוכם – חוזה לשלוש שנים בהפועל חיפה".
אך ההחלטה של מאמן חדש שינתה את התוכניות: "רובי שפירא סגר איתי עוד לפני שבכלל היה לו מאמן לעונה לאחר מכן, ובאותה עונה הוא סגר עם אברהם גרנט. בערך חודש לפני סוף העונה, גרנט התקשר אליי ואמר לי 'איציק, אני יודע שרובי סגר איתך ההסכם. אנחנו נכבד את ההסכם, אבל תיקח בחשבון שאני רוצה להביא שוער זר'".
במקום להסכים להיות שוער מחליף, קורנפיין בחר לעזוב: "אמרתי לו 'תודה רבה, אבל לא נראה לי שאני רוצה אחרי עונה כזו, שהייתה עונת פריצה שלי, לבוא להיות שוער שני'. והיה חוזה יפה מאוד ביחס למה שהרווחתי בבית"ר תל אביב, אבל האמנתי שזה לא המקום שלי, שאני צריך לחכות למשהו יותר טוב".
הדרך לבית"ר ירושלים נפתחה בצורה מפתיעה, כשקיבל שיחת טלפון מאורי יזרסקי, מנהל הפועל ראשון לציון ואותו איש שעצר את החתימה של שביט אלימלך בבית"ר ירושלים: "בינתיים לא הייתה לי קבוצה והתקשר אליי אורי בערב. הוא ביקש ממני לא לחתום בשום קבוצה. הוא אמר לי ששביט אלימלך לא ילך לבית"ר ירושלים".
ואז מהר מאוד הדברים התפתחו: "לא עוברת שעה, מתקשר אליי אברהם לוי. הוא הזמין אותי לקפה למחרת. הגעתי עם אבא שלי לקפה נווה. ישבו אברהם לוי ומשה דדש. עשר דקות והיה חוזה, על מפית כמו כל הסיפורים, לשלוש שנים, ומשם הכל היסטוריה".
קורנפיין מדגיש את חשיבות ההחלטה בחייו: "אני חושב שבטח מבחינה מקצועית זאת הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים. אני חושב שהיו לי שם 12 שנים כשוער ואחר כך עוד 6 שנים כמנכ"ל ויושב ראש. תקופה הכי טובה בחיים שלי".
לפני ההצלחה בבית"ר, קורנפיין חווה אכזבות רבות, במיוחד בהפועל פתח תקוה: "הייתה לי נקודת שבירה בהפועל פ"ת. חשבתי שלא אפרוץ כבר אם אני שוער שני לשוער שעלה מהנוער. באמת הייתה שנה קשה כי הייתי קפטן של הנבחרת האולימפית ובאתי מתוך מטרה לשחק בהפועל פתח תקוה. ובפועל מצאתי את עצמי בספסל ושוער שעלה מהנוער משחק כל הזמן. ופה באמת הייתה שנה שאמרתי אני נותן לזה צ'אנס עוד שנה אחת".
החוויה הייתה קשה מבחינה אישית: "ואני חושב שבבית"ר תל אביב הייתה השנה הקריטי, כי החלטתי שלפי איך שהיא תלך יש שתי אפשרויות – או שאני מצליח להשיג את מה שאני חושב שאני שווה, או שאני אלך לעשות משהו אחר כי הבינוניות לא הייתה מתאימה לי אף פעם בשום מקום. לא רציתי להיות בינוני".
התקופה בהפועל פתח תקוה הייתה כואבת במיוחד: "אני זוכר שהייתי מגיע הביתה והייתי בוכה מתסכול שאני נוסע, אני משקיע, אני מתאמן, אני חושב שמגיע לי אבל אני לא משחק. אני גם הייתי תמיד מגיע ראשון לאימונים ותמיד יוצא אחרון מהאימונים. וזה באמת מה שאני עשיתי כל הקריירה".
החיבור עם בית"ר ירושלים היה מיידי ועמוק: "החיבור לבית"ר ירושלים, וזה משהו שאני לא אשכח אותו, מיד מהמשחק הראשון. המשחק הראשון ששיחקתי בו היה הפועל חיפה בטדי, משחק פתיחת עונה. אני חושב שניצחנו 1:2 עם שער של שרף סעדו ממש בדקות הסיום, ומאז באמת מהדקה הראשונה של המשחק הראשון בטדי אני הרגשתי שאני בבית. באמת הרגשתי בבית, לא יודע איך להסביר את זה, זה לא קרה לי באף קבוצה אחרת".
הקשר המיוחד עם האוהדים היה מהיר ועמוק: "הקהל של בית"ר קיבל אותי באמת מהדקה הראשונה של המשחק הראשון כאילו גדלתי שם כל החיים. אין לי הסבר לזה. אין שחקן ששיחק בבית"ר ולא יגיד לך שזה המקום הכי טוב ששיחק בו. דרך אגב זה קורה להרבה מאוד שחקנים בבית"ר ירושלים שמגיעים למועדון וגם אם היו בקבוצות גדולות וגם אם היו בחו"ל. יש לפעמים חיבור לשחקנים במועדון שגם השחקן מתחבר למועדון וגם הקהל והמועדון מתחבר אליו. פה זה היה חיבור מושלם באמת מהרגע הראשון".
למרות ההצלחה בנבחרות הצעירות של ישראל והיותו אחד השוערים המובילים בליגה, קורנפיין מפתיע בדבריו על הנבחרת הבוגרת: "לא הגיע לי לשחק בנבחרת. באותה תקופה אני חשבתי שנגרם לי עוול, כי הגעתי לנבחרת באמת בגיל מאוד מאוחר. הגעתי רק אחרי שכבר נתתי שתיים או שלוש עונות טובות מאוד, כשהייתי יכול להגיד שאני השוער הכי טוב בליגה, ורק אז הגעתי לנבחרת. ואם אתה אומר לי עכשיו, ומסתכל על זה בראייה לאחור – וואלה, אני לא חושב שאני הייתי מתאים להיות שוער נבחרת".
הוא מסביר: "כי אני אומר עוד פעם, אתה רואה את שוערי הנבחרת, אתה רואה את שוערי הנבחרת שלנו, אתה רואה את שוערי נבחרת באירופה. הם פיגורות, לפחות מבחינת נתונים פיזיים. אולי ביחס לשוערים שהיו פה בארץ כן היה מגיע לי לפני כן, אבל זה לא איזושהי קריירה שפוספסה".
כמי שהיה בעמדות בכירות בניהול המועדון, קורנפיין מתייחס לפרשת השחקנים הצ'צ'נים שעוררה סערה גדולה: "לא ראיתי את זה בא בעניין הצ'צנים. אני חושב שהיה פה רצון של ארקדי לעשות עסקה עם הצ'צ'נים. אני חושב שיכול להיות שהוא גם עשה איזושהי עסקה עם ממשלת צ'צ'ניה, או עם קדירוב, שהיה נשיא צ'צ'ניה. אני חושב שהטעות הגדולה הגדולה שלנו, בעיקר שלי, זה שלא ראיתי את זה מגיע, זאת אומרת, ידעתי שזה יעשה רעש, לא ראיתי את זה מגיע ככה".
בנוגע לאפשרות שישחק שחקן ערבי בבית"ר, קורנפיין מביע דעה נחרצת: "ערבי לא ישחק אף פעם בבית"ר. לדעתי לא, אנשים יחליטו, גם בתוך המערכת, שזה לא שווה את כל המאמץ הזה. א' השחקנים הערבים עצמם, לא ידוע אם ירצו, וב' אני חושב שהמועדון, יעדיף לא לעשות את זה, מבחינת מה שזה ייצור".
"הייתה רעידת האדמה אצלנו, כשאנחנו הבאנו מוסלמים, שהם גם לא ערבים ישראלים. כל הסכסוך כל הבלאגן, זה שבר טקטוני. היה שבר טקטוני בתקופה של הצ'צ'נים לבית"ר ירושלים, גם קדימה, זה לא משהו שאני חושב, שמישהו ירצה לקחת סיכון עליו בעתיד".
כשנשאל איפה היה שולח ילד ירושלמי ללמוד כדורגל, קורנפיין לא מהסס: "אם אני ילד ירושלמי בן 12 וצריך לבחור לאן ללכת אני בוחר בבית"ר. רק בבית"ר ירושלים. אני אגיד לך למה – יכול להיות שהמערכת בהפועל ירושלים יותר מסודרת, אבל בסוף אתה רוצה להצליח, להיות כוכב. כוכבים בדרך כלל נמצאים בבית"ר ירושלים".
"אתה רוצה לשחק בפני קהל. היום הילדים שעולים בבית"ר ירושלים משחקים בפני 30 אלף צופים כמעט כל משחק. וזה קהל, בסוף אתה משחק כשאתה רוצה לשחק, אתה אומר 'תשמע אני רוצה להבקיע גול, להוריד את החולצה מול הקהל שלי'. זה יוצר לך מעבר לנושא של ההצלחה והתהילה, משחקנים שמשחקים בבית"ר ירושלים, הם חשופים יותר מבחינה תקשורתית. הם חשופים יותר כי זה המועדון, המועדון הוא כל הזמן בכותרות".
בתפקידו כיו"ר המועדון, קורנפיין זוכר היטב את המספרים הכספיים: "ארקדי השקיע 388 מיליון שקל בשלוש העונות הראשונות שלו ו-3.5 מיליון בכל היתר. בתקופה שגאידמק היה, משנת 2005, אני חושב, הוא נכנס לבית"ר ירושלים, עד 2013. ובשלוש שנים הראשונות, כולל השנה שהייתי מנכ"ל, הוא השקיע כמעט 380 מיליון שקלים. כסף בקבוצה. זה מה שהוא השקיע בבית"ר ירושלים בתקופה הזו. כסף פרטי, לא הביא ספונסרים שהשקיעו. מחשבון הבנק של ארקדי גאידמק יצאו 388 מיליון שקלים".
"ומהתקופה שהוא עזב את הארץ וטס לרוסיה ועד התקופה שאני סיימתי הוא השקיע שלושה מיליון וחצי שקלים. מישהו צריך להחזיק את המועדון הזה. זה כמעט בלתי אפשרי. אני אומר לך, שבראייה לאחור זה נס. לא יודע איך הצלחנו לעשות את זה".
קורנפיין מסכם את הבעיות בניהול הכדורגל הישראלי: "הכדורגל שלנו חולה. הוא חולה כי האנשים שמנהלים אותו בסוף, הם אנשי עסקים טובים, הם פוליטיקאים מצוינים, אבל הם לא אנשי כדורגל. אם הכדורגל שלנו ירצה להתקדם באמת, יצטרכו להביא אנשים מהתחום של הכדורגל שמבינים באמת את הבעיות ורוצים לפעול למען הכדורגל ולא למען אינטרס כזה או של קבוצה כזאת או של חבר כזה או אחר".
מה דעתך על הכתבה?