חריש עמוק: מכבי חיפה המתפוררת צריכה לאמץ את הקונספט של מכבי תל אביב

1.

אפשר להתחיל בשורה התחתונה – הפועל באר שבע עדיין תלויה בעצמה במאבק האליפות. שבוע אחרי ההפסד המעליב למכבי תל אביב, במשחק שבו הספיקה מחצית אחת של תרדמת כדי להפוך את הקערה על עונה שלמה, באר שבע אספה את עצמה ולשמחתה הרבה, היא פגשה את היריבה האדיבה והנוחה והחביבה ביותר שאפשר לפגוש בסיטואציות מעין אלה – אוסף השחקנים הלא קשורים בירוק המכונה "מכבי חיפה".

זה לא היה מבחן של כדורגל (כי מכבי חיפה היא לא קבוצת כדורגל), אבל זה בהחלט היה מבחן מנטאלי חשוב להפועל באר שבע. אפשר היה להריח את העצבים המוחזקים היטב של באר שבע גם מבעד למסך, וגם אם זה לא נראה לפרקים, אי אפשר היה לפספס בקצוות איך העצבים של באר שבע מתקלפים מדקה לדקה, בטח מהרגע שהשחקנים מהדרום הבינו שהם משחקים מול קונוסים שאולי יכולים להפגין אחלה יכולת אינדיבידואלית, אבל אין להם שום חיבור קבוצתי או שיטת משחק או מטרה בעונה הזו.

לשמחתה, באר שבע לא משכה את זה יותר מדי והכריעה את המשחק ברגע שהבקיעה בתחילת המחצית השנייה. הקבוצה של רן קוז'וך עמדה במבחן, והשאירה לעצמה סיכוי סביר לאליפות כשהכל עדיין בידיים שלה. זו בשורה מצוינת לכדורגל שלנו בכלל – מאבק אליפות מותח זה כיף – ולהפועל באר שבע בפרט, כי זה היה חתיכת מבחן בגרות והציון שלה בו הוא מעל ומעבר. עכשיו יגיע גם מבחן הכדורגל, מול בית"ר ירושלים במחזור הבא.

2.

שתי הקבוצות של מאור בורג בעבר ובהווה, מכבי חיפה ובני יהודה, נראות פחות או יותר אותו הדבר: מרוסקות, חסרות מעוף, חסרות מטרה, חסרות תכלית ותועלת. בשתיהן יצטרכו לעשות חריש עמוק בקיץ, להעיף חצי סגל במקרה הטוב והרבה יותר מחצי במקרה היותר טוב, ושתיהן מביטות בעיניים כלות בקבוצות עם תקציב נמוך מהן שטסות מעליהן בטבלה בלי יותר מדי קושי (הפועל באר שבע והפועל פתח תקוה בהתאמה).

למזלה של מכבי חיפה, היא עדיין הרבה פחות עלובה מבני יהודה – ברק בכר עדיין אוחז במשרת המאמן בעוד שעל הקווים של בני יהודה התייצב המאמן הרביעי העונה, וחשוב מכך: לירוקים יש עדיין שלוש הזדמנויות לתקן את הרושם – פעמיים מול מכבי תל אביב ועוד פעם אחת מול באר שבע. קל זה לא יהיה, וסביר שכל נקודה שישיגו תהיה על הגבול שבין "מקרה" ל"נס", אבל האפשרות עדיין קיימת ואין להקל בה ראש.

לקראת העונות הבאות, רק הצעה, עדיף אולי למכבי חיפה פחות להסתער על זרים יוקרתיים עם שם גדול ולנסות לאמץ את הקונספט של מכבי תל אביב, שמביאה הנה זרים פחות מוכחים או מרשימים על הנייר, משביחה אותם ומעיפה אותם קדימה.

3.

ובינתיים מכבי תל אביב חזרה שנה אחורה: היא מטיילת במגרש, משחקת בכיף, מגדילה פערים, מציבה עובדות בשטח, ערן זהבי כובש במספרת ועושה פיו פיו ולמרות כל מה שכתוב בקטע הראשון, מכבי היא עדיין הפייבוריטית (החדשה, אחרי מה שעשתה בבאר שבע לפני שבוע) לזכייה בתואר האליפות.

ופתאום נראה שהצהובים נהנים מכל רגע, והם כבר לא רק באים כדי לסמן "וי" על עוד ניצחון שמטרתו לשמור על פער סביר מבאר שבע – אלא להפך, הם באים כדי לקחת עוד ניצחון במטרה לנסות ולהגדיל את הפער. חזרו לפוזיציה המוכרת והאהובה עליהם, בקיצור, וכולנו יודעים מה זה אומר (ונגלה אם צדקנו בעוד ארבעה מחזורים).

4.

ועוד טיפה על זהבי: ההיסטוריה מלמדת שכמעט כל שחקן אחר במעמדו, בגילו ובסיטואציה בה הוא נמצא העונה, היה מחרב למכבי את העונה באופן מוחלט, מפלג את חדר ההלבשה, שולל לגיטימציה מהמאמן באופן כמעט מוחלט ובוחר בעצמו במקום בקבוצה. זהבי, לא בדיוק אדם שחסרות לו תעופה ואהבה עצמית, אימץ יותר מתמיד ויותר מהמקובל את השרירים באיזור הישבן, בלע את הרוק, סתם את הפה וחרק שיניים בשקט (גם אם כל המדינה שמעה).

בכך הוא הוכיח שהוא יכול לתרום להישגים הקבוצתיים גם כשהוא על הספסל, ולא רק כשהוא מבקיע 89 שערים בעונה. אפשר להניח שאם מכבי אכן תזכה באליפות במאי, זהבי יהיה מספיק חכם כדי להודיע על פרישה בשיא, וכך הוא ירוויח כל סופרלטיב אפשרי. בינתיים, גם אם זה ממש לא בא לידי ביטוי במספרים – השקט שלו סביב דקות המשחק הלא רבות שמעניק לו לאזטיץ' – אולי לא הופך אותו למועמד לשחקן העונה, אבל בהחלט ממקם אותו כאחת הדמויות המשפיעות ביותר על מאבק האליפות.