הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי וההיסטוריון רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-25 התארח ז'אן טלסניקוב, הקשר שנחשב ל"שחקן נשמה" בבית"ר ירושלים ונבחרת ישראל. טלסניקוב חשף סיפורים אינטימיים ומרגשים מקריירה שהתחילה בשכונות הקשות של אשדוד והגיעה עד לנבחרת הלאומית.
צפו בפרק ה-25 של "מחצית בשכונה"
בפרק מרגש במיוחד, טלסניקוב סיפר על הילדות הקשה כילד שעלה מברית המועצות, על האובדן הטרגי של אביו ואחיו, ועל הדרך הארוכה שעבר עד שהפך לאחד השחקנים הזכורים ביותר בזכות הלחימה על המגרש. קשר העבר שיתף שהוא משתמש בכלים רוחניים שונים כדי לעזור לכדורגלנים אחרים.
"הכול מתחיל מהבית. אמא שלי לימדה אותי דרך זה שהיא הייתה ילדה שחלמה לצאת מהפרובינציה שלה ברוסיה, דרך ספרות ודמיון", פתח טלסניקוב. "והחיים אילצו אותי להיות בים לבד, למצוא את הרוח הנכונה. אז איפה שהיא נמצאת, אני נמצא שם".
טלסניקוב סיפר על המוות הפתאומי של אביו: "כשהייתי ילד צעיר, אבא שלי נתן לי את כל המיומנויות, ואז בגיל מאוד צעיר, בגיל 15 וחצי, עזב את העולם בצורה טרגית. אז אני מוצא את עצמי בצומת דרכים – האם אני ממשיך, איך אני ממשיך מול האחריות בבית, מול זה שאנחנו משפחה דלת אמצעים".
הכדורגל הפך למקלט ולכלי הישרדות: "הכדורגל הפך לחרב הפיפיות שלי, המקום שאני הכי נהנה וחווה אושר, מצד שני המקום שהכי קשה לי, כי אני צריך כל הזמן לצאת מאזור הנוחות שלי, כל הזמן להוכיח את עצמי. אבל זה גם גרם לי לבנות מוטיבציה מטורפת".
על תקופת העלייה מברית המועצות, טלסניקוב חשף: "אנחנו עלינו ב-1979. אני מוצא את עצמי בארץ, אף אחד לא שאל אותי ואניבגיל שש וחצי הגעתי למרכז קליטה. לא מכיר את השפה. החוויה הראשונה שלי זה שמורה מציגה אותי בכיתה א', ואני שומע גיבריש. אני בורח. אני בורח מבית הספר לכדורגל.
"החוויה הזאת שאתה לא מבין את מה שמדברים אליך, ואתה בבדידות מטורפת, זאת חוויה שקשה להסביר. ויחד עם זאת אין לאן לברוח. אני נאלץ לשרוד, ומהר מאוד, בזכות הכדורגל, אני מוצא את עצמי מתחכך יותר ויותר בחברתיות, ויש לי אובססיה ללמוד את השפה".
על האב שהיה מאמן: "אבא שלי היה מאמן בעירוני אשדוד, אמן את עופר טלקר ועמיר תורג'מן שש שנים. שתי הרגליים החזקות והיכולת לעשות פעולות בנגיעה של טלקר, הסיבוב של תורג'מן ברחבה, אותם אימן אבא שלי. הם יגידו לך את זה גם. מעירוני אשדוד הוציא שלושה שחקני נבחרת".
על החינוך ה"ספרטני": "בגשם, ברוח, אני בגיל עשר כבר הייתי רץ אחרי מכונית, להוריד משקל מיותר. לא היה פשוט בשבילי לגדול עם אבא שהוא 24 שעות גם המאמן שלך וגם האבא שלך, עם דרישות לא פשוטות, וטיפול קשוח".
על נקודת השבירה: "עד גיל בוגרים, הייתי שחקן התקפי. כשלא שיחקתי שנה בבוגרים, קיבלתי החלטה מודעת שאם אני לא עושה עכשיו שינוי בקריירה שלי, זהו איבדתי את המשחק. והחלטתי שאף אחד לא עובר אותי, פשוט אף אחד לא עובר אותי".
על הרגע הקשה ביותר: "אני זוכר שאני יוצא ממשחק בית, אחרי שחזרתי מחוץ, מכשיל, מקבל אדום, מפסידים 1:0, אלי גוטמן מתנפל עליי, יוצא מהמגרש, 15 אלף איש שורקים לי בוז. ואני זוכר שאני יוצא כאילו בעמוד שדרה יציב, אבל בעצם הייתה שם התרסקות. זו הייתה תחילת הסוף, בגיל 28 וחצי הבוז הזה הוא כזה עקבי, משהו מתחיל למות שם".
על המעבר לבית"ר: "אלי כהן השריף התקשר אליי, אמר לי: 'אתה יודע מי זה? זה אלי כהן מבית"ר. אתה רוצה לבוא לבית"ר ירושלים?' כן! זהו לא עניין אותי כסף, לא עניין אותי כלום. ומצאתי את עצמי בבית"ר".
על היחסים עם יוסי אבוקסיס: "אני אומר לך, אני אולי עשיתי את יוסי, אבל יוסי גם עשה אותי. ללא ספק הוא נתן לי המון ביטחון. והוא ניהל את המשחק. ויוסי, אפילו באימונים, בשביל לנצח, היה מביא את יפו ואת בת ים. אני חושב שבאנרגיה שלי ושל יוסי, היה משהו מאוד מדהים. השלמנו אחד את השני".
על משחק השרוכים: "כשמדברים איתי על בית שאן, אני אסכם את זה – בספורט הישגי תחרותי, אני עושה הקבלה לעולם האיגרוף. אם אתה מכניס אותי לזירה ועומד מולי יריב ראוי, אני הולך איתו עד הסוף. אבל אם אותו יריב מרגיש שהוא שיקר או שהוא לא מרגיש טוב, אני דופק לו אחת לפנים. זה לא עניין אותי בכלל מה הם עשו. אני יכול להגיד לך שאני בהתנהלות שלי, נקי כפיים, עשיתי את המקסימום שלי".
על הקריירה בסקוטלנד: "בוא נספר שאחרי האליפות השנייה, נסעתי להתרשמות בטוטנהאם. הייתי שבועיים איתם, אבל לא הצלחתי, לא הייתי עם מספיק הופעות לרישיון עבודה. ואז באה ההצעה מדנדי יונייטד. רציתי לצאת להתנסות. שחקתי שם כששנה".
על כך שפצע את גיא לוזון: "מחזור אחרון באשדוד. מכבי פתח תקוה מגיע למשחק. אנחנו צריכים לנצח, ואף אחד לא חושב שבית שאן תנצח את מכבי חיפה. גיא היה מגן ימני של מכבי פתח תקוה. ואז ריסקתי לו את האצבע. ריסקתי, פשוט ריסקתי את האצבע ביד. אני אפילו לא זוכר. אני הייתי שחקן קשוח, אבל אף פעם לא הלכתי לפצוע, זו לא הדרך שלי. ובמקרה הספציפי הזה זה כואב לי. עד היום אני מלווה את זה. זה כמו צלקת קטנה".
על החזרה לישראל: "אלי גוטמן משך אותי בחזרה. אבל זו לא הייתה סיבה שחזרתי. הייתי שם, כשהגעתי לשם, הייתה לי חברה, אבל היא לא הייתה החברה הנכונה. היה קשה להסתגל שם. ומצאתי את עצמי לבד".
על נבחרת ישראל: "בשבילי לעמוד עם חולצה של נבחרת ישראל, מול שחקנים גדולים, לא היה קל לקבל את החולצה, עומדים 50 אלף איש שרים את התקווה, ובדמיון שלי, ראיתי את אבא שלי יושב שם, אז זו הייתה סגירת מעגל הצלחה מבחינתי".
על המשחק נגד רוסיה: "שיחקתי עם נבחרת ישראל נגד נבחרת רוסיה במוסקבה, וכשקרפין ומוסטובוי מדברים ברוסית באחת הפעולות, אני אומר להם ברוסית: 'חברה, אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל אני רוסי, אני הבנתי עכשיו את מה שאמרתם'. זו הייתה סגירת מעגל. הילד הרוסי שמשחק נגד נבחרת רוסיה במדי נבחרת ישראל".
על אחיו שנפל: "2005, אחי דן נופל בפעילות ביטחונית. הוא היה בן 20. אחי, גיבור ישראל, היה בסיירת צנחנים, גדל על שורשיות, ואהבת ארץ ישראל. בחלום שלי, רגע לפני שהפרסים רצים אליהם, עומדים שני הלוחמים, והם צוחקים מול פני המוות. כאילו נולדו למות בקרב. וזאת תפיסה, קולנועית כזאת, שאני גם כן, תמיד חוויתי אותה. ככה שיחקתי בבית"ר".
על הפרישה וההמשך בחיים: "לא פרשתי בגלל דן. להיפך, הכדורגל הציל אותי מתוך השבר של המוות של אחי. כי שבוע אחרי זה, ידעתי שאני צריך לחזור לשחק. אני במדרון ההר, אני כבר בונה הר חדש. וכל מה שרציתי לעשות, זה ללמוד אומנות".
על הקריירה שאחרי הכדורגל: "היום כמנטור, אני משלב בין האומנות לבין הכדורגל. כי זה כלי לחיים, כלי הריפוי. עזרתי להרבה שחקנים שקיימים, נמצאים בנבחרות להגיע לטופ. אני בשליחות. הכדורגל זה המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים, ואני משתמש בה כשליחות לכל מי שרק רוצה את האור הזה".
מה דעתך על הכתבה?