מנהג יפה היה לה, לסבתא שלי חנה, מנוחתה עדן: בכל פעם שהייתה עולה לאוטו, אחרי כל מפגש משפחתי, לא משנה אם בגוש דן או אצל הדודה בדרום, הייתה פוצחת בשירת "הביתה לחזור" (של יורם טהרלב – "הביתה לחזור, הביתה אל השקט, הביתה אל האור"). בכלל, זו הייתה תופעה מרתקת להחזיר אותה הביתה, ללב שכונת התקווה בתל אביב: ברמזור של יגאל אלון פינת ההגנה היא הייתה מתחילה לזרוח; ברמזור של הפנייה שמאלה מההגנה לאצ"ל הקמטים ליד העיניים נעלמו; בפנייה מאצ"ל לקמואל, ממש ליד הפלודה, עור הפנים שלה נמתח; בפנייה המסוכנת והצפופה ימינה, מקמואל לפנואל, השיבה שבשערה הייתה משחירה; ובגראנד פינאלה, שמאלה מפנואל לרחוב סמדר – סבתא שלי הייתה הופכת לאישה צעירה ב-20 שנה מזו שנכנסה לאוטו. הביתה לחזור.
21 שנה לא שיחקה בני יהודה בשכונת התקווה. הכל, איך נגיד את זה בלי לבאס, השתנה: אי אפשר יותר לזרוק את האוטו במגרש החול שברח' סמדר מול הבית של סבתא – קודם כל כי אין שם חול, ודבר שני כי לכולם יש הרבה יותר מכוניות ואין שם מקום; מרבית חצרות הבתים שדרכן ניתן היה לחתוך בקלות לרחוב התקווה – כבר לא קיימות, נבנו בהן מבנים (הכל חוקי ובאישור אדריכל מדופלם, כמובן). שכונת התקווה, תל אביב, מדינת ישראל, האנושות – הכל נהיה ציני, מגעיל, מחושב ביחסי עלות תועלת ודחוס לתוך קובץ אקסל בלתי נגמר, ומי שלא עומד בקצב נחתך לשוליים במהירות שיא.
ב-1.5.25 ציינה מדינת ישראל את יום העצמאות ה-77 שלה. באופן סמלי (ומכוון, אין מצב שלא), באותו היום בחרה בני יהודה להכריז את הכרזת העצמאות שלה ולהודיע את מה שכל האוהדים שלה ידעו, פיללו, קיוו וחלמו: חוזרים הביתה. נכון, אין את היציע הצפוני ("השרופים", בלשון העם), ונכון, רק 2,000 איש יכולים להיכנס. ונכון, אי אפשר למצוא את מומו בקיוסק של מומו, אין שם בזליקו, וכשהשחקנים ייצאו משם אחרי הפסד לחטוף קללות, זה ייכנס להם מאוזן אחת וייצא מהשנייה, כי בדיוק יש להם מאץ' עם איזו דוגמנית בטינדר ומי סופר את מועדון הלבבות השבורים בכתום שעומד בחוץ.
אבל למי אכפת. זה שלנו. הנה, פה היה הריב עם האחים אלפיה. שם רדפו אחרי קובי רפואה באיזו פעם. מכאן אלון יצא אחרי צמד מול מכבי. הכל טבול בזכרונות טריים משנות החמישים ועד תחילת שנות האלפיים, שמישהו פשוט הכניס למקפיא ענק ופתאום החליט להפשיר. אי אפשר להעביר טעם וריח דרך המסך, אבל לזכרונות האלה יש טעם (של שוקוצ'ינו חם בשיא החורף מהרמאד עם הסרבל הוורוד) וריח (של פרלמנט קצר ודשא שהרגע נקצץ).
בסופו של דבר, גם בעידן הכסף הגדול, הדבר שהכי שומר על בני יהודה זו שכונת התקווה. כשאומרים "בוא נאכל בשכונה" – בכל הארץ – כולל בשכונות אחרות בערים אחרות – כמעט תמיד הכוונה תהיה לשכונת התקווה. אותו גוש עיקש של התיישבות ממזרח לוואדי מוסררה, חזית קדמית מול המתקפה הערבית ממזרח בשנים שלפני קום המדינה, חזית עוד יותר קדמית מול המתקפה הממסדית ממערב בשנים שאחרי קום המדינה, אותה ברית עיראקית-תימנית בלתי נתפסת שחטפה מהפלנגות של המופתי וגם מסדאם חוסיין, ולהבדיל אלפי הבדלות – גם מגולדה מאיר וגם מאבי נמני – הדבר הזה עוד כאן. על מסעדותיו, סמטאותיו, זקנותיו (שאולי כבר לא שואלות "כמה יצא בן יהודה, הרוויחו?", אלא עושות שיחת וידיאו עם הנכד שמעדכן אותן בתוצאה) ועל הקסם שתמיד היה וכנראה תמיד יישמר במלבן שכלוא בין ההגנה והלח"י מצפון ודרום, ובין האיילון ומשה דיין ממערב וממזרח.
אם בני יהודה תצליח לעלות ליגה השנה, דבר שבכלל לא בטוח נכון לאלול תשפ"ה, היא לא תוכל לשחק במגרש הזה יותר ושוב תצטרך לנדוד אל בלומפילד הברוטלי למראה, נטול הגג ועמוס המקומות. הגיע הזמן שרון חולדאי יתעסק פחות בהצלת הדמוקרטיה (חביבי, תגיד, אתה לא איזה 27 שנה רצוף בשלטון או משהו?) ויותר בחיזוק דרום תל אביב באמצעות אצטדיון ראוי לבני יהודה, עם 10,000 מקומות, שיוכל לשרת גם את אחותנו היפה שמשון, וגם את הקבוצות הזעירות של העיר, כמו כפר שלם, אורתודוקסים יפו ונווה גולן.
המשחק אתמול היה פשוט קפסולה מרוכזת של בני יהודה: כיף ענק לפני המשחק, החמצה מזעזעת בדקה הראשונה – כדור שאם היה נכנס היה מרים את התקווה לשמיים, שני גולים ליריבה תוך כמה דקות, קאמבק איטי של בני יהודה עד התיקו, גול ליריבה מעוד טעות הגנה (ושיפוט, מה זה השופטים האלה?!) בדקה האחרונה של תוספת הזמן והפסד מתסכל. אח"כ גם היה בלגאן בחוץ, כמיטב המסורת. זה הרגיש כ"כ 1996 שלא נתפלא אם מחר נקרא שבועז סולמי צפוי להתמנות למאמן החירום.
אבל זה שולי ביחס לאירוע עצמו. בקלטת האליפות הגנוזה של בני יהודה (3 שעות של חומרי גלם, מי שיש לו מתבקש ליצור איתי קשר במיידי) יש קטע מטורף מהשבת של משחק האליפות, 19.5.1990: פקק ענק ביגאל אלון צפונה – מכוניות, עגלות עם סוסים, טוסטוסים ועשרות אנשים רצים. כולם בדרך לאצטדיון רמת גן, למשחק בין בית"ר ת"א לבני יהודה. והפסקול הוא השיר "הביתה" של חיים משה (המילים של עוזי חיטמן ז"ל): "הביתה, כמו ספן ממרחקים חותר הביתה / הביתה, כמו סוס אל האורווה אני דוהר הביתה / הביתה, אל מה שבאמת קרוב וטוב לי".
וואלה, חזרנו הביתה.
מה דעתך על הכתבה?