הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי והיסטוריון רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-28 התארח איתן בודניוק, קפטן הפועל פתח תקווה לשעבר. בודניוק חשף סיפורים אישיים וכואבים על האבדה המשפחתית שחווה בצעירותו, קריירת הכדורגל שלו והמצב הנוכחי של הכדורגל הישראלי.
צפו בפרק ה-28 של "מחצית בשכונה"
בודניוק, שנודע כשחקן שעישן סיגריות (עם פימה!) בחדר ההלבשה אך נגמל מעישון, סיפר על התמודדותו עם מותו הטרגי של אחיו במלחמת ההתשה והאופן שבו הכדורגל שימש עבורו מפלט. הוא חשף כיצד אירועי 7 באוקטובר פתחו פצעים ישנים והובילו אותו לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי.
על עישון הפימה בחדר ההלבשה, בודניוק מספר: "זה בא לי בהבנותיי מאיזה כתבה שקראתי, ואמרתי, יכול להיות שזה מוריד קצת מהסכנה של הסיגריה, אז התרגלתי לפימה. לא, זה בכלל לא עזר. 12 שנה אני לא מעשן, אחרי איתותים הבנתי שאני צריך להפסיק".
הוא הוסיף על הרגלי העישון שלו: "העישון אצלי, בכל אופן, היה בגלל העבודה שלי, העסקים שלי, הפעילות שלי מחוץ למגרש, אז הייתי מעשן פה ושם כנראה איזה 10 סיגרות ביום, אבל בחדר הלבשה הייתי מעשן אך ורק אחרי משחק, והיו צוחקים על זה. אבל אף אחד אחר לא עישן".
על הטרגדיה המשפחתית שעיצבה את חייו: "ב-1971 אח שלי נהרג בצבא, הוא היה בסיירת שריון והוא נהרג בסיני, ובתור בן יחיד להורים ניצולי שואה שהעולם חרב עליהם, הכדורגל היה המפלט היחידי שלי, וכל היום מהבוקר עד הערב, אם זה בצורה מסודרת, אם זה עם החבר'ה בשכונה, תמיד משחקים, וזה היה המפלט שלי. הרבה מאוד שנים התחמקתי מהנושא הזה של האבלות. אח שלי היה בן 20, ואני הייתי בן 13. הכדורגל הוא מה שהציל אותי".
על תחושותיו כילד אחרי מות אחיו: "העולם נהרס, אתה לא ממש מבין את המשמעות, אני לא חושב שיש ילד בן 13 שמבין את המשמעות הזאת, למען האמת, את המשמעות הבנתי רק אחרי שבעה באוקטובר. קיבלתי מאוד מאוד קשה את הסיטואציה שקרתה בשבעה באוקטובר והייתי בטיפולים. קוראים לזה 'אבלות מאוחרת', איזה מושג, משהו בפסיכולוגיה שאני לא מבין, אז התחלתי להתאבל, ואני מתאבל עד היום על אח שלי".
איך אירועי שבעה באוקטובר השפיעו עליו: "איך שראיתי את הטנדר הלבן בשדרות, נפל עליי פטיש של איזה 200 קילו על הראש, ופתאום התחלתי להבין, לחשוב, מה זה יהיה הפוגרום הזה? הבנתי שאני גם עברתי מן איזה סוג של אבל, וניסיתי להתמודד דרך אנשי מקצוע".
על הפוסט-טראומה שלו בודניוק סיפר בכנות: "אני בפוסט-טראומה, קבוע, מגיל 13. התחמקתי, עכשיו אני לא יכול להתחמק יותר, כי זה פשוט על הפרצוף. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, אבל אני סיימתי איתם כבר לפני איזה כמה חודשים, ראיתי שזה לא עוזר, אין תרופה לדבר הזה".
על השפעת המצב הנוכחי עליו: "החטופים זה משהו שאני פשוט לא יכול להכיל. אצלי בבית אין חדשות. אני לא רואה חדשות. אני מנסה להעביר לכל מה שצריך, ספורט כל היום, רק לא לראות חדשות".
על תחילת הקריירה שלו בכדורגל בוגרים: "גדעון מרקוס קרא לי ביום חמישי והודיע לי שקרה אסון בהפועל פתח תקוה ומאיר בלומנטל נפטר, על המגרש. רצו שאעלה לבוגרים. בתור שחקן נבחרת הנערים והנוער, העלו אותי לבוגרים".
על המשמעות של הפועל פתח תקוה בחייו: "הפועל בשבילי, זה היה עוגן מאוד מאוד חשוב וקריטי, במה שעבר בנערות שלי, והשקעתי את הכל בכדורגל. זה גם נראה, כי הייתי בנבחרת הנערים, בנבחרת הנוער, אבל הפועל בשנים ההן הייתה קבוצה, בלשון המעטה, לא טובה".
על "ליל הצינורות" המפורסם, בו נפרצו הגדרות במשחק נגד בית"ר ירושלים והמשחק הפך לפוגרום: "הייתי מאוד מאוד צעיר, אני לא חושב שהייתי בן 16 אפילו. הגדרות זזו, הניפו אותם כמו איזשהו מניפה כזאת. לקחו את צינורות ההשקיה והרביצו לשחקנים".
על הבריחה והמחבוא: "באותו רגע הגיע בוריס נורמן, לקח אותי ביד ורצנו לעבר הגבעות האלה שהיו סביב האצטדיון, והוא אמר לי לקפוץ מעבר לחומה. מאיפה אני אקפוץ? החומה היא חמישה מטר, איך אפשר לקפוץ? לא הצלחתי לקפוץ, בוריס הצליח. האוהדים של בית"ר ירושלים הגיעו ואני ראיתי שאין לי צ'אנס, נכנסתי לתוך הבוטקה בה מוכרים כרטיסים, בתוך הכוכים האלה שלהם, והתחבאתי בתוך הכוך הזה איזה חמש שעות, לא ידעתי מה קורה".
על החוויה במחבוא: "עברו לי סרטים, ציירתי ציורים, זה לא ייאמן איזה מחשבות היו לי. חשבתי שזה הסוף ואני לא מאחל להרבה אנשים לחשוב על הסוף הזה, עד ששמעתי את אבא שלי קורא בשמי. הוא הגיע מיד אחרי ששמע ברדיו על פיצוץ המשחק, פגש אוהדי בית"ר, סיפר להם שהוא ניצול שואה והבן שלו נהרג והתגייסו איזה 50 אוהדי בית"ר לחפש אותי".
על הירידה לליגה הארצית ב-1976 הוא מספר: "היה מדהים, בגלל שאני תמיד השווצתי שאני מהפועל פתח תקווה. בעונה הזאת שיחקתי עם שחקנים שהם שחקני נבחרת. שבעה או שמונה שחקנים היו שחקני על".
על הירידה השנייה ב-1981: "למה ירדנו? ירדנו בגלל שטסנו לבוטסואנה. זה בגלל ששבתאי קלמנוביץ', המרגל המפורסם, פיתה אותנו ואנחנו היינו מוכנים לפיתוי הזה לטוס לבוטסואנה לחודש וחצי, נסיעת תענוגות. והזהירו אותנו שנקבל עונשי הרחקה".
על אופן הגעתו של ניר לוין להפועל פתח תקוה: "שיחקנו בליגה הארצית עם גיורא שפיגל, נגד הפועל מרמורק. באנו לשם וחשבנו שזה משחק לידיים. ופתאום יש בחור, שלוקח פור עליי, איזה 20 מטר. זאת אומרת, לוקח את הכדור, לא עובר אותי בין הרגליים, לא מנסה לעבור אותי, אלא לוקח פור, ואני רואה את הישבן שלו, אני לא מצליח להשיג אותו".
על איכות השחקנים בקבוצה: "הייתה לנו חבורה מיוחדת של שחקנים, שכולם התקבצו באותם שנים, ואני ממש מאוכזב מזה שאנחנו לא הצלחנו להביא תואר. זה לא עניין של מגיע, שיחקנו את הכדורגל הכי טוב באותה העונה, שיחקנו את הכדורגל עם הכי אמוציות, הכי רומנטי, והכי אימפולסיבי שיכול להיות, על מנת להביא תוצאות, וחורה לי שזה הסתיים כמו שזה הסתיים".
על העובדה ששיחק עם גיא לוי, בשעה שאביו גברי לוי היה יו"ר הקבוצה : "אני טוען שכל הבעלים, גם בארץ וגם בעולם, עושים את זה בשביל הילד שלהם, בשביל לעזור להם. גיא לוי היה שחקן פנטסטי, ממש מצוין, מדהים, וחבל שהבחור פרש בגיל 28, חבל. האוהדים הרגו את גיא, פשוט הרסו אותו, וכאשר הרסו את גיא, ירד לו הביטחון, ירד לו המוטיבציה. הוא התחיל לעשות תנועות לקהל, התחיל להתווכח עם הקהל".
על "הבית האדום" שהקים בהפועל תל אביב: "הייתה לי פגישה ביום ראשון עם מוטי אורנשטיין, שהיה בהנהלת הפועל תל אביב בזמנו. הוא נתן לי לנהל את מחלקת הנוער ואני שכנעתי אותו לפתוח את האקדמיה הראשונה בארץ, שנקראה הבית האדום. הבית האדום ייצר את השחקנים הכי טובים של 20 השנים האחרונות – ביברס נאתכו, מאור בוזגלו, בן שהר וערן זהבי".
על מוטי אורנשטיין: "מוטי הוא טיפוס. הוא היה הטיפוס שאמר לי 'איתן, אל תגיד מה טוב. תגיד מה לא טוב. מה אתה צריך עוד?' איפה אתה שומע בעל בית כזה היום? אין היום אנשים כאלה".
בודניוק מבקר את מצב הכדורגל הישראלי היום: "אין בכלל שחקנים בארץ. אני לא רואה ב-20 או 30 שנה האחרונות שחקנים שמדגדגים את היכולת של השחקנים שהיו בשנות ה-90 או ה-80. תראה לי שחקן אחד שמשחק בחמש הליגות הגדולות".
על מנור סולומון: "אני לא רואה אותו משחק. הרבה מדברים עליו. הרבה אומרים 'וואו'. אבל הוא לא שחקן מוביל. אצלי, אייל ברקוביץ' היה שחקן מוביל. יוסי בניון, שחקן מוביל. חיים רביבו, אלי אוחנה. זה הכול בגלל שהשיטה שלנו דפוקה. כדורגל מגעיל".
על הכדורגל הישראלי: "אנחנו משאירים אותו בחיים בגלל הטוטו. ואין לנו מישהו שלוקח את המפתחות. למה גיורא לא נהיה יושב ראש ההתאחדות? למה לא? אני עכשיו הייתי ממנה את אלי אוחנה או את יוסי בניון. או אפילו את ערן זהבי שפרש. צריך להיות יושב ראש ההתאחדות. ניסינו כבר את כל המאמנים. השחקנים שלנו על הפנים, לא ברמה מספקת. כל שחקן ששם גול וחצי ישר לליגה גרוזינית, ליגה קווקזית".
מה דעתך על הכתבה?