קל מאד למצוא דמיון בין שני שחקני כדורגל ישראלים, ששידרגו משמעותית את משכורתם, אבל שבמקביל הפכו לשחקני מילואים. האחד הוא השוער דניאל פרץ, והשני, החלוץ גיא מלמד. שניהם בליגות שונות, אבל עם אותן בעיות מיקצועיות.
דניאל עזב את קבוצת מכבי תל-אביב במטרה להפוך עם הזמן לשוערה המוביל של באיירן מינכן, ואילו גיא, שעבר מהפועל חיפה למכבי חיפה, קיווה שבשורותיה ימשיך להבקיע בצרורות. נכון לעכשיו, התוצאות בשני המיקרים, עגומות.
אם להשתמש בשפת הכדורגל, מלמד עדיין "לא ניספר" במכבי חיפה, וזו כשלעצמה תעלומה של ממש. הקבוצה לא קנתה "חתול בשק", אלא את המוביל בטבלת מלך השערים. גם באשר לפרץ, באיירן רכשה אותו לאחר מיפגן שוערות מעולה שהציג במדי הנבחרת הצעירה של ישראל.
לא פעם קורה שהמציאות שונה מהחלומות. מנואל נוייר המשיך וממשיך בשערה של באיירן, והקבוצה אף הוסיפה ורכשה לסגל עוד שוער צעיר. לפרץ לא נותרה אלא האפשרות לחפש בית אחר. אבל, גם הבחירה בהמבורג התגלתה כבעייתית, שכן שוערה הוותיק, דניאל הוייר, ממשיך לקבל את האשראי בשורותיה.
יתכן מאד שמחר (יום שלישי) כן יזכה השוער הישראלי ללבוש את אפודת השוער במסגרת הגביע הגרמני, וכבר נכתב על כך ש"המשחק הזה ישפר את מצב רוחו", אולם בהחלטה לבחור בקבוצת המבורג לא חשב דניאל רק על הגביע. הוא לא עזב את באיירן כדי להיות שוער מחליף בקבוצה אחרת. דניאל משתוקק לשחק. בינתיים הוא גם איבד את מקומו בשער הנבחרת הלאומית, וזה כבר עבורו יותר מידי.
ואם לשוב לגיא מלמד, לי כאמור אין הסבר הגיוני לעובדה שהחלוץ המנוסה הזה אינו בהרכבה. נוכח יכולתה של ההתקפה הירוקה, כפי שהיא ניראתה השבוע במשחק התיקו מול עירוני טבריה, זהו לוקסוס גדול, מכדי לוותר עליו.
כך או כך, עובדה היא ששני הכדורגלנים המצטיינים האלה רואים מבחוץ את קבוצותיהם, וכנראה שואלים עצמם כיצד זה שההחלטות שקיבלו, החטיאו עד כה את המטרה הגדולה שאותה סימנו בהתלהבות.
מה דעתך על הכתבה?