הפודקאסט של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק ה-34 התארח אבי ירושלמי, בלם העבר של מכבי תל אביב, ששיחק בהרכב כבר בגיל 18 וחצי ובנבחרת ישראל בגיל צעיר במיוחד. הקריירה שלו הייתה קצרה אך מרשימה – מגיל 18 עד 26, והיא הסתיימה בגלל פציעות גב קשות.
צפו בפרק ה-34 של "מחצית בשכונה"
ירושלמי זכה עם מכבי ת"א בדאבל בעונת 1976/77 ושיחק לצד אבי כהן התל אביבי, שנהרג בתאונת דרכים לפני כ-15 שנה. הוא שיתף בסיפורים על התקופה המיוחדת ההיא, על השותפות עם כהן ז"ל, על הירידה של מכבי תל אביב אחרי האליפות, ועל הפציעות שסיימו את הקריירה שלו מוקדם מדי.
על העלייה לקבוצה הבוגרת: "הקריירה שלי הייתה קצרה, בגלל שהיו לי בעיות בגב. שיחקתי באמת מגיל 17 עד גיל 26, ובגיל 26 נאלצתי לפרוש. הפציעה של מאיר נמני, שהרגל שלו נכנסה לבור ההשקיה באצטדיון רמת גן – בעצם הפציעה הזאת מכניסה אותי להרכב של מכבי תל אביב בעונה שבה היא זוכה בדאבל".
על המלצת עמנואל שפר שסייעה לכך: "באותה תקופה היה טורניר של נבחרת הנוער בארץ. עמנואל שפר היה מאמן של נבחרת הנוער, ואני בטורניר הזה הצטיינתי. לדעתי, שפר דחף את יעקב גרונדמן, מאמן מכבי אז, להכניס אותי להרכב".
על השותפות עם אבי כהן ז"ל: "האמת שאיך שהתחלנו לשחק, היה ביני לבין אבי תיאום כזה, כאילו שנים שיחקנו ביחד ואנחנו בנוער לא שיחקנו ביחד. הוא גדול ממני בשנתיים, אז אני ממש לא יודע איך להסביר את זה, אבל איך שהתחלנו לשחק ביחד, זה כאילו נולדנו לשחק ביחד. האמת שהשלמנו יחד אחד את השני, הוא עם הטכניקה ואני עם המשחק הנוקשה. הטכניקה גם הייתה לי, אבל ליד אבי כהן אז בטח שלא הייתה לי טכניקה. אל תשכח שהייתה עונה שבעטתי את הפנדלים במכבי, זאת אומרת מי שלא טכני לא יכול לבעוט פנדלים".
על ההתפתחות של שחקנים צעירים במכבי ת"א: "קודם כל לא היו שחקנים זרים, אז זה יותר קל למי שטוב להשתלב בקבוצה. מי שהיה טוב במכבי, במחלקת הנוער, הגיל לא שיחק תפקיד. רק היכולת. למכבי תל אביב, בניגוד להרבה קבוצות, הייתה מחלקת נוער טובה. לא לכל הקבוצות היו מחלקות נוער טובות. ומכבי, באמת, מי שהיה טוב, ישר מצא את עצמו בקבוצה הבוגרת".
על הקפיצה מנוער לבוגרים: "זה לא היה לי קשה. יותר קשה היה לי לעבור מהנערים לנוער, שהקפיצו אותי באמצע העונה, מקבוצת הנערים לקבוצת הנוער, היה לי יותר קשה מאשר מהנוער לבוגרים, לי אישית".
על אבי כהן כשחקן: "עם היד על הלב, אני יכול להגיד לך, הוא היה אחד הבלמים הטובים באירופה. ממש ככה. ואין לי ספק שהוא גם הבלם הכי טוב שהיה פה מאז ומעולם. היכולות הטכניות שלו, הבנת המשחק, היציאה עם הכדור, הפיקחות במשחק, זה חיפה על זה שהוא לא היה מהיר. למה? כי הוא היה חכם. הוא היה נותן לחלוץ את הצעד שהוא חושב שהיה לו נוח לקחת את הכדור, משחק הראש שלו היה טוב, והיה לו ביטחון, הוא היה עוצר כדור על החזה שאין דברים כאלה".
על אבי כהן כמנהיג: "הייתה לו תדמית של שחצן, אבל הוא לא היה שחצן. הוא היה בחור מקסים, אהבו אותו בחדר הלבשה, הוא היה דמות בחדר הלבשה. בגיל מאוד צעיר, ממש בגיל צעיר, זה היה מאוד טבעי".
על היציאה של אבי כהן לליברפול: "אם היינו צריכים להצביע על איזה שחקן בארץ שיעשה את היציאה הזו, זה היה ברור שזה אבי. למה? כי אני אומר לך, עכשיו, בשיא הכנות, מה שהיה לו, לא היו להרבה שחקנים. גם לא לחלוצים, גם לא לקשרים. היכולת הטכנית שלו הייתה דבר ש… לא היה להרבה כדורגלנים. הכדור נדבק לו לחזה, לרגל, מה שהוא היה רוצה לעשות. לפעמים זה גרם לנו גם לקבל גולים טיפשיים מהאובר ביטחון שהיה לו. אבל הוא היה טכני ברמות".
על המשחק בימק"א מול בית"ר ירושלים שהביא למכבי תל אביב אליפות בעונת 1978/9: "באנו למשחק בימק"א בידיעה שאנחנו חייבים לנצח את המשחק, כי הם היו לפנינו בטבלה. והיינו, האמת שהיינו קבוצה של גברים. החלטנו משהו, עולים ונותנים את הכל. לא חשבנו שאנחנו לא ננצח את המשחק הזה, היינו בטוחים שאנחנו ננצח אותו. וגם ידענו שבית"ר חסרי ניסיון, והם באו קצת זחוחים למשחק הזה, הם באו קצת כאילו המשחק כבר בכיס שלהם. אנחנו הבנו שאנחנו מנצחים את המשחק הזה, זה היה ברור לנו".
על המשחק בנתניה שבו הפסידו 6:0: "אני אגיד לך משהו שישמע מוזר, היינו צריכים להפסיד, לקבל יותר מעשרה גולים במשחק הזה. עוד ניצלנו, עוד משה מרכוס השוער היה טוב. היינו צוחקים באוטובוסים, להגיע לנתניה, היה מה שנקרא מפסידים במחלף הסירה".
על אלי דריקס: "הוא היה שחקן לכל הדעות, אני זוכר שהייתי שומר עליו במשחקים של הנוער נגד הבוגרים, היה לי מאוד קשה איתו. ואמרתי שגדל פה שחקן. דווקא אבי כהן לא החזיק ממנו בהתחלה, גם דוביד שווייצר לא החזיק ממנו בהתחלה. אבל לקח לו זמן, עד שהוא באמת גדל לאחד החלוצים הטובים שהיו פה בארץ בכלל".
על חילופי המאמנים הסיטונאים במכבי תל אביב לאחר האליפות ב-1979: "אתה יודע, כשלא הולך, אתה מחפש סיבות. אז חלק חשבו שהמאמנים לא מתאימים, אז החליפו מאמנים. הביאו שחקנים מבחוץ, שלא כל שחקן מתאים ל-DNA של מכבי תל אביב וזה קורה בכל העולם. אני שוב אומר, לא כל שחקן טוב מתאים למכבי תל אביב, אין מה לעשות. אולי זה יישמע שחצני, זה ה-DNA של מכבי. ובאמת לא כל אחד מתאים, וגם לא כל מאמן מתאים למכבי".
על זאביק זלצר כדוגמא למאמן שלא התאים: "עם זאביק זלצר הייתה לנו אחת העונות הגרועות שהיו. אנחנו היינו בתחתית. היה משחק נוראי ביהוד (4-0). נוראי. יהוד בקושי גול היו יכולים לתת, הם נתנו ארבעה. וזאביק, שהוא מאמן טוב, הוא לא התאים למכבי, אין מה לעשות. הוא מאמן טוב, פה אין חוכמה. יש מאמנים שמתאימים לקבוצות קטנות, יש מאמנים שלא מתאימים לקבוצות גדולות".
על הפציעות שלו: "שמע, כשהתחלתי לשחק, היו לי בעיות בגב. כשעליתי לבוגרים, כבר היו לי את הבעיות בגב. טיפולים, זריקות. לא ידענו שזה פריצת דיסק. היינו יוצאים, למשל, לשחק בבאר שבע, אחרי שעה, שעה ומשהו באוטובוס, היה לי קשה לקום, הייתי צריך להתחמם המון. זה היה קשה מאוד לשחק עם הבעיות בגב. קשה מאוד. אני אספר, אחרי שאבי כהן יצא לליברפול אמרו לי שאני הבא בתור, שיוציאו אותי לחו"ל. אבל אני צחקתי, אני ידעתי שאין סיכוי עם הבעיות בגב שלי".
על דוביד שווייצר שלא רצה אותו: "היה לי קשה. צביקה רוזן אימן את הפועל תל אביב, והוא פנה אליי שהוא רוצה שאני אבוא להפועל. נכנסתי לחדר של דוביד בקריית שלום, במגרש אימונים. הוא אמר, אני לא מחזק את היריבה שלי, אני לא מוכן שאתה תעבור להפועל. אמרתי לו, אבל דוביד, אתה לא נותן לי לשחק, תן לי להמשיך הלאה. לא הסכים בשום אופן, וככה זה ירד מהפרק. ואז ליבנה הוא הסכים שאני אעבור בהשאלה. האמת זה… זה פוגע, אבל אין מה לעשות, זה הכדורגל".
על העונה ביבנה: "הייתה לנו עונה טובה, לא הפסדנו בבית, כל העונה. היה לי טוב ביבנה, וממש רציתי להישאר, ואיציק שניאור לא הסכים בשום אופן שאני אשאר, הוא רצה שאני אחזור. איציק שניאור גם החזיק ממני תמיד, עוד כשהוא היה מנהל מחלקת הנוער, לפני שהוא הפך למאמן בוגרים, תמיד החזיק ממני, אז הוא רצה שאני אחזור למכבי".
על ג'ק מנסל בנבחרת: "ג'ק מנסל, כשבא, שיחקתי כמה משחקים, והוא התחיל לשחק עם שני בלמים בקו אחד. ואני לא הסתדרתי עם הצורה הזאת של המשחק. מנסל ניפה אותי מהנבחרת בעצם, לא הסתדרנו כל כך. אני לא הסתדרתי עם השיטה הזאת. הייתי בלם קדמי".
על ההשוואה לחיים בר: "מבחינת יכולת זה כבר משהו אחר, לדעתי. פחות או יותר היינו באותה רמה. הוא היה מהיר יותר ממני, אני הייתי עם משחק ראש יותר טוב. מבחינת נוקשות וחוזק זה אותו דבר. הוא היה שחקן מאוד חזק. הוא היה בלם מצוין, פה אין מה לדבר. ברור, לא מתווכח. אבל, שמע, הקריירה שלי הייתה קצרה. אי אפשר להתעלם מזה".
על החלוצים שהיה קשה לשמור עליהם: "בארץ, על משה אוננה היה קשה לשמור. קודם כל, אי אפשר היה להבהיל את אוננה בכניסות חזקות. הוא היה חזק, הוא לא היה פחדן. הוא גם לא היה מאלה שבוכים לשופט. הוא היה שחקן, גבר אמיתי שחקן. משחק ראש טוב. היה קשה איתו. היה לו טיימינג. הוא לא היה בגובה שלי, אין ספק, היה חלוץ נהדר".
על ערן זהבי: "תשמע, ערן זהבי זה חתיכת שחקן. אני לא אהבתי לשמור על שחקנים בסגנון של זהבי, אהבתי דווקא את הגדולים יותר. אתה מסתכל על המספרים, אתה לא יכול להתעלם מהמספרים. אי אפשר להתעלם מזה".
על ההבדל בין התקופות: "אל תשכח שהבלמים היו מפוצצים את החלוצים, ועד שהיו מקבלים צהוב… זאת אומרת, לחלוצים אז זה היה הרבה יותר קשה, מאשר היום כל נגיעה קטנה זה פאול וזה צהוב, ושחקנים נזהרים. הרבה יותר קל לחלוצים היום לשחק לעומת מה שאז שיחקו. אז קשה מאוד להשוות".
על השחקן הכי גדול ששיחק איתו: "אבי כהן, לא ספק. בעיניי אבי כהן, השחקן הכי גדול ששיחקתי איתו".
על תאונת הדרכים של אבי כהן: "אני מתגעגע כי היינו חברים. היינו יוצאים ביחד עם אנשים. אני אספר לך ששבוע לפני שהוא נהרג, יצאנו ביחד עם אנשים להצגה בבית החייל. ואז פעם ראשונה שהוא אמר לי שהוא התחיל לרכוב על קטנוע. אז אמרתי לו, אבי, בגילך, קטנוע? הוא אמר, 'אתה לא יודע איזה כיף. חניה בכל מקום, אני לא צריך לחפש, אני מגיע צ'יק צ'ק לכל מקום'. בשבוע אחרי זה הוא נהרג. חוסר ניסיון, ואבי היה טיפוס שלוקח דברים מאוד בקלות. הוא חשב תמיד ששום דבר לא ייגע בו".
על ההשפעה של המוות של אבי כהן: "קשה מאוד. עד היום זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים. אני אגיד לך את האמת. המוות של אבי, עד היום זה הדבר הכי קשה שחוויתי. עד היום אנחנו מתגעגעים, הוא חסר לנו, והיינו יוצאים בחבר'ה. אני זוכר אז אחרי שבבית חולים עמדתי עם עופרה איוניר, רעייתו של מוטי. אנחנו היינו יוצאים ביחד, היינו יוצאים לחו"ל ביחד, ואמרתי לעופרה, נגמרה לנו תקופה. היא אמרה לי, אל תגיד ככה. אמרתי את זה עוד לפני שהוא נפטר, כי אני כבר ידעתי שהמצב לא טוב. כי ראיתי צביקה רוזן ומוטי איך שהגעתי לבית חולים. צביקה אמר לי, זה אבוד – ביום הראשון. אנחנו נפגשים, אבל זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר. זה היה האיש המחבר".
על מכבי תל אביב של היום: "תשמע, אני לא יודע איך להגדיר את זה, השם זה מכבי, מלא שחקנים זרים שבאים והולכים, צוותי אימון זרים, המועדון זה מכבי, אבל זה לא מכבי כמו שאנחנו מכירים מפעם. הרצון לנצח ומה שמשדרים לשחקנים זה בטוח שקיים, אבל בכל זאת, שחקנים זרים שבאים והולכים לפעמים אחרי עונה, קצת קשה, אבל זה הדור. אני מכבי, אין מה לעשות. זה משהו שזה הולך איתך".
מה דעתך על הכתבה?