"הדת שלו הייתה כדורגל": הסיפור של דן אלקיים, שנרצח בפיגוע סידני

דן אלקיים לא השתמש בכדורגל כדי לברוח מהעולם. להפך: הוא השתמש בו כדי להיכנס ולהתחבר אליו. עבורו, כדורגל לא היה "משחק" אלא שפה, הדרך הכי טבעית ליצור חברות, קשרים אנושיים. במקום שבו אחרים היו מתווכחים על זהות, דת, פוליטיקה או מוצא, דן היה פשוט מחפש מגרש, ומוצא נחמה. מאז שנרצח בפיגוע בסידני, פרצופו המחויך הופיע בלא מעט כלי תקשורת ברחבי העולם, ומהסיפורים עלתה דמות קסומה. כעת חובבי הספורט מגלים: אהבת הכדורגל שלו הייתה האהבה לחיים עצמם.

לכן, כשהמשפחה מבקשת לספר את הסיפור שלו, היא לא רוצה להתחיל בסוף הטרגי ובמותו הכואב. היא רוצה להתחיל בחיים. באדם שהיה מסוגל לדבר עם כולם, גם אם לא היה להם דבר במשותף. "התרבות שלו יהודית", הם אומרים, "אבל הדת שלו הייתה כדורגל".

דן, צרפתי־יהודי בן 27, נרצח באירוע חנוכה הקהילתי בחוף בונדי בסידני. ביום חמישי הוא הובא למנוחות בישראל, באולם ההספדים הישן באשדוד. בקשת המשפחה להביאו למנוחות דווקא באשדוד נבעה מכך שחלק גדול מבני המשפחה מתגורר בעיר. כעת, אחרי הכתבה הגדולה עליו ב"אתלטיק", שעוררה רבה הדים, בני המשפחה שלו מתראיינים לראשונה לתקשורת הישראלית, ובראיון מיוחד עם וואלה ספורט מבקשים רק דבר אחד: לא להפוך אותו לסיפור של פוליטיקה.

האחים יוהאן ורואי מדברים על דן כמו שמדברים על ילד שאי אפשר "להוציא לו את הכדור מהרגליים", אבל יודעים שהוא היה גדול מהתחביב שלו. "זו הייתה תשוקה בלתי נגמרת ובלתי מובנת", אומר רואי. "בכל מקום שהוא ראה כדור, דן היה משחק. הוא התחיל בקבוצה המקומית, אבל מהר מאוד זה הפך למשהו הרבה יותר עמוק. הוא היה משחק בכל דרך אפשרית, בכל מקום אפשרי. מאז שהיינו קטנים, ברגע שהוא רואה כדור, הוא מפסיק הכול ומתחיל לשחק. גם בטיולים שלו, עם אנשים שהוא פגש במקרה".

דן גדל בלה בורז'ה, פרבר של פריז. מקום שבו הילדים לומדים מוקדם להסתדר לבד, ומוצאים בכדורגל בית שני. הוא היה מחובר ליהדות שלו, ובמקביל פתוח לעולם, והכדורגל היה הגשר. "החגים היו חשובים לו מאוד", סיפר אחיו, "הוא תמיד רצה לחגוג אותם עם המשפחה. הוא שמר כשרות והניח תפילין כל בוקר".

כשעבר לעמדת הבלם, הוא מצא לעצמו מודל: סרחיו ראמוס. "הוא היה אוהד של ריאל מדריד מגיל צעיר, ומעריץ גדול של ראמוס", מספר רואי. "לא רק שהם היו באותו תפקיד, הוא גם שיחק עם אותו מספר בחולצה, 4. ההזדהות הייתה מאוד גדולה".

הוא לא היה מסוג השחקנים שמבקש תשומת לב. "מי שהכיר אותו מתאר אדם שקט מחוץ למגרש, אבל 'לוחם' על הדשא, כזה שאם הוא איתך בקבוצה, אתה יוצא איתו למלחמה", סיפר עליו מאמנו לשעבר פסקל אלבז.

כשדן הגיע לאוסטרליה, הדבר הראשון שחיפש היה קבוצה. "זה היה מאוד קשה", מתאר יוהאן. "בתור צרפתי באוסטרליה הוא נחשב זר. אבל לאט־לאט קבוצות התחילו להתעניין בו, ואז הוא הצטרף לקבוצה". דן שיחק במסגרות חובבניות ושילב את זה עם החיים החדשים שבנה לעצמו: תואר שני, עבודה בהייטק, חלום לקבל תושבות קבע. החיים "נכנסו למסלול", אבל הכדורגל נשאר הקו שמחבר בין הכול.

——-

מה שהתחיל כסיפור של קהילה ומשפחה הפך בתוך ימים לכתבה שקוראים בכל העולם. כלי תקשורת בינלאומיים כתבו על דן ועל חייו, על הדרך שבה הכדורגל היה עבורו שפה של חיבור, ועל העובדה שדווקא האיש שהצליח לאחד סביבו אנשים מכל רקע, נרצח בשל זהותו. במקביל, גם בישראל הגיעו מחוות מהכדורגל המקומי: שחקני בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב עלו עם סרטים שחורים לאות זיכרון. אבל בתוך כל ההדים, בני המשפחה מתעקשים שהסיפור האמיתי לא נמצא בכותרות בחו"ל, אלא בזיכרונות הקטנים, במשפטים שהוא אמר, ובדרך שבה שיחק, חי ואהב.

אחת מהגשמות החלום הגדולים שלו היה השילוב של היהדות והספורט: הוא ייצג את צרפת בטורנירים של "מכבי" באירופה ובמכביה בישראל. בקיץ 2022 היה חלק מנבחרת צרפת שהגיעה לחצי גמר המכבייה. "הוא היה מאוד גאה להיות חלק מהמכביה", אומר רואי. "הוא היה מאוד תחרותי. הוא התחבר לאנשי הוא אהב לשחק עם חברים שיש להם בסיס תרבותי משותף. והוא שיחק עם כל הדתות, מכל מעמד חברתי".

מי שהייתה לצדו לאורך הדרך היא בת זוגו קריסטל. היא סיפרה שהם דיברו על רעיון "דני" טיפוסי: להקים עמותה שתספק חינוך דרך כדורגל באזורים מוחלשים שבהם טיילו. "דן היה מאמן אותם ואני הייתי מלמדת אנגלית", אמרה. "זה היה הרעיון. דיברנו על איך נגייס כספים ואיך זה יעבוד. היו לנו כל כך הרבה תוכניות". רואי מספר על זוגתו באהבה גדולה: "היא הכירה צד של דן שהיה יוצא בנוכחותה, הרבה יותר חם, אוהב. הוא היה איש מאופק והיא הוציאה ממנו שמחה טהורה. והוא ניסה להכניס אותה לכדורגל כדי שיהיה לו עם מי לשחק".

וזה אולי הקו שמופיע בכל עדות עליו: לא הכדורגל כשלעצמו, אלא מה שהוא עשה באמצעותו. קריסטל אמרה שדן היה "חברי עם כולם", לא משנה הדת, צבע העור או הכסף. מאז שהוא נרצח, חברים מכל העולם התאחדו סביב הזיכרון שלו: קתולים, מוסלמים, אנשים בלי דת. "מעבר לכדורגל הוא היה בן אדם מדהים", אומר אחיו, "תמיד רצה לעזור".

בריאיונות עולם יוהאן אמר משפט שאי אפשר לברוח ממנו: "הוא אף פעם לא חיפש דרמה. הוא היה מנסה להימנע מכל ריב. והוא מת רק בגלל שהיה יהודי". אבל גם כאן, האחים לא רוצים להיתקע על הקצה הזה של הסיפור. הם רוצים לדבר על הילד שהצליח לגעת באנשים דרך המשחק. "אני יודע שאומרים את זה על כל בנאדם שנפטר", אומר אחיו, "אבל עליו אמרנו את זה גם כשהוא חי".