דגל הפריסה של אוהדי מכבי חיפה אמש (שני) ביציע הצפוני הציג חמישה גברים רעולי פנים, לבושים בחולצות מכבי חיפה ועטופים בסממני עידוד – צעיפים וכיסויי ראש – כשהם עומדים מאחורי ספה עם כריות של המועדון. על הספה יושבת אישה הלבושה במדי הפועל חיפה. הדגל עורר סערה רחבה וגינויים מקיר לקיר, ולא חסרו אמירות קשות: "עידוד לאונס", "מבזה ומנרמל אלימות", "עלול להוביל להסתה".
איתן, אביה של רומי גונן – אוהדת הפועל חיפה שחזרה מהשבי וסיפרה על הזוועות שחוותה מידי מחבלי חמאס – הגדיל לעשות כשאמר: "לא אתפלא אם האוהדת שמופיעה בשלט היא הבת שלי". גונן הוסיף: "מה שהכי מפריע לי הוא שעד עכשיו לא שמעתי ולו מילת גנאי אחת מהנהלת המועדון. כמה זמן עוד צריך לחכות לגינוי?"
כמובן שכבודם של איתן ובתו מונח במקומו, ואני מסכים לחלוטין שמכבי חיפה הייתה חייבת לגנות את האירוע באופן מיידי וברור. עם זאת, האמירה שלפיה הדמות שבשלט "יכולה להיות הבת שלי" נראית בעיניי כהגזמה פרועה – וזאת מבלי להפחית כהוא זה מחומרת השלט עצמו או מהכאב והדברים שאמר גונן. ביקורת חריפה וגינוי כן הגיעו מצידו של יו"ר מנהלת הליגות, ארז כלפון, ובסופו של דבר גם הוגש כתב אישום נגד מכבי חיפה על ידי התאחדות הכדורגל.
ראשית, אין ספק: השלט הזה ראוי לגינוי והוא מזעזע בפני עצמו. אין לו מקום במגרשי הכדורגל, גם אם נעשה "בהלצה" או כניסיון לרפרנס תרבותי כושל במיוחד. אך השאלה האמיתית כאן אינה אם מכבי חיפה צריכה להיענש, אלא ההבנה שהשלט הזה הוא סימפטום – חמור מאוד – של תופעה שלא התחילה אתמול.
כבר ראינו במגרשים דגלים ושלטים עם השוואות לחמאס, חבלי תלייה, כלי נשק חמים וקרים, האדרת אלימות, שלטי גנאי אישיים כלפי שחקנים, דגלי פלסטין, "כהנא צדק" ועוד. אז האם דווקא דגל שקיבל השראה והיווה אילוסטרציה למם מוכר שמקורו בסרט פורנוגרפי הוא זה שעובר את הגבול? האם כאן באמת "נשבר גב הגמל"?
כל עוד ההתאחדות והמנהלת לא יירדו לשורש הבעיה – למשל באמצעות ייזום מפגש כולל עם הנהלות הקבוצות וראשי ארגוני האוהדים בליגת העל, והצגת מתווה חד וברור של מה מותר ומה אסור – השלטים הללו, על כל גווניהם וצורותיהם, ימשיכו להופיע. ובכל פעם מחדש תימצא "הקבוצה השעירה לעזאזל", מוקפת בביקורת ציבורית רחבה, שאולי כשלעצמה כבר הפכה לסוג של רפרנס – לא פחות מקומם – לאותו שלט של אוהדי מכבי חיפה.
מה דעתך על הכתבה?