"שופט, תשרוק יא-מניאק, נגמר הזמן – בטח שמת איקס בווינר, מהמר, מהמר, מהמר" – הוא משפט שאני אוהב לצרוח ולסיים בשירה כשהפועל חיפה שלי כובשת שער יתרון, אפילו אם מדובר בדקה העשירית למשחק.
הקריאה מכוונת לכאורה לעבר השופט, אבל למעשה מקפלת בתוכה את חוסר האמונה שטבוע באוהדים ותיקים של הפועל חיפה, כמוני, באשר לסיכוי של קבוצתנו להשיג יתרון ולהחזיק בו, לא כל שכן להגדיל אותו.
כן, כאלה אנחנו – או לפחות המבוגרים יותר שבינינו. אוהד של מכבי תל אביב למשל, צוהל עת קבוצתו עולה ליתרון של 1-0 קטן – ובעיני רוחו רואה כבר את ה- 4-0 הטבעי בעיניו, בעוד שאני יכול להיכנס לתוספת הזמן עם יתרון של 2-0 ולבקש שיכינו עבורי את הניירת שבעזרתה חותמים על תיקו מכובד.
נאמר עוד מילה על הקבוצה הלא מאוד חשובה בתולדות הכדורגל הישראלי, הגם שמשכה אליה תמיד חתך מעניין של אוהדים: עבורנו הצלחה בכדורגל אינה אופציה. אנחנו מתרפקים על הזיכרונות מעונת האליפות, אי שם לפני כמעט 27 שנים, אבל יודעים שהיא הפרעה באק"ג אל המועדון. את ה- 5-1 למשל על מכבי חיפה, שהושג בעונה שעברה, ננצור בלב לנצח כיום חג – דווקא על שום נדירותו.
לכן היה מוזר לראות את שלט הפריסה של אוהדי מכבי חיפה בדרבי. כלומר, הוא היה מגונה – ותכף נדרש גם לזה, אבל לפני הכל, בעיני "אוכלוסיית היעד" שלו, אוהדי הפועל חיפה, הוא היה מוזר.
ממתי העפלנו אנחנו, שבכל ניצחון (לא רק העונה, גם בעונות מוצלחות הרבה יותר) סופרים לא את המרחק מהקבוצה שמדורגת מעלינו, אלא מהקו האדום, לדרגת הקבוצות שמוכרחים לנצח? היש דבר צפוי יותר מניצחון של מכבי חיפה בדרבי? מוזר.
אבא, מה זה גאנג-באנג?
תמיהה נוספת נרשמה כאשר ניסינו לפענח למה התכוונו אוהדי מכבי חיפה שאיירו, הדפיסו, מתחו, קשרו ופרסו את השלט ביציע.
ראשית ניתן היה להבחין בבירור שאוהדי היריבה העירונית בחרו במסר שאינו מילולי אלא ויזואלי. הייתי רוצה להעניק להוגים את הקרדיט שבחרו בצורת ביטוי שכזאת כדי לטעון מאוחר יותר לדאבל מינינג, פרשנות שהיא בעיני המתבונן בלבד ועל אחריותו המלאה, אבל שנים של הכרות עם הגרעין הקשה שנדד מיציע ג' בקריית אליעזר אל מאחורי השער של אצטדיון סמי עופר, מעלה את החשד שהם היו מתקשים לנסח מסר טקסטואלי כלשהו, כיאה לגוף המתקרא "הקופים".
ובכל זאת נצלול לעומקה של כרזה. מה רואים בה? גברים רעולי פנים עומדים ולפניהם ניצבת אישה דקיקה. המדהים הוא שאוהדי מכבי חיפה (זה המקום להכניס את ה"לא כולם"?) סינגרו על המסר באומרם שהכוונה לא הייתה לאונס, רחמנא לצלן, אלא לאקט הפורנוגרפי המכונה "גאנג-באנג". מה שנקרא, לא נגענו.
בואו נזרום רגע עם הטיעון המקורי הזה (ראיתי אפילו צייצן שהסביר שמדובר באקט שמתבצע בהסכמה!) ונניח שכך הוא, נתעלם מהרפרנס האפשרי והמפלצתי לרומי גונן (תכף נחזור גם אליו), כפי שחשב למשל אביה, ונתמקד באישה מאוירת שעומדת לקיים יחסי מין עם חבורה של גברים רעולי פנים. מה ביקשו המאיירים לומר? שהפועל היא כאישה שעומדת לקבל חמישייה (לבסוף הסתיים המשחק בתוצאה 2-0, תנחומיי לנותרים מבין המאוירים שלא באו על סיפוקם)?
ובואו נלך בפרשנות לקולא שבקולא, נמנע מהדיון האם פורנו הוא סוג של אלימות מינית וכל הג'אז הפרוגרסיבי הזה – ונניח לרגע שהוא יכול להיות לגיטימי כאשר מדובר באקט שמתבצע בהסכמה. נחזור לכרזה שבה מסמלת האישה חסרת הישע את הפועל חיפה: האם היא רוצה לחטוף חמישייה? כנראה שלא. כלומר – עסקינן באקט מיני שיש לכפות עליה, או כמו שקוראים לזה בעברית תקנית: אונס.
פורנו בגן המשחקים
מפתה להגיד שמי שלא מבקש הסכמה בכרזה במשחק כדורגל אולי לא ממתין להסכמה מפורשת מצד בת זוג פוטנציאלית גם בחיים עצמם.
אנחנו נישאר במגרשים ובנוסף נישאר עם ההנחה שהכרזה מתארת את הרגע שלפני אקט מיני בהסכמה, כגרסת ההגנה של מי שטרח לדבר בשמם של אוהדי מכבי חיפה.
פורנוגרפיה היא חוקית, אבל היא לגיטימית (לא ניכנס כרגע לדיון המוסרי, אלא רק לנורמטיביות של התופעה) רק כשצורכים אותה בחדרי חדרים. תארו לכם שהייתם נתקלים במי שצורך פורנו בפינת הקפה בעבודה, בחדר המורים, בגינה הציבורית או באמצע הצגת תיאטרון.
מה הייתם אומרים לו? כלומר, יש מצב שהייתם מזמינים משטרה ומדווחים על סוטה מסוכן. גם אם הייתם בורחים להתעמת איתו אישית, הייתם בוודאי שולחים אותו (או אותה, למען השוויון המגדרי) לענג את עצמו בד' אמותיו – ולא במקום שבו מסתובבים ילדים.
למעשה, המשפט האחרון הוא בדיוק ההבדל המרכזי בין צריכה לגיטימית (מי שרוצה, מוזמנ/ת לשים מירכאות סביב המילה האחרונה) של פורנוגרפיה לבין מה שיכול להיחשב כפשע מין, כשהוא מתבצע ברבים – בדגש על מקומות שבהם יש ילדים.
בואו ונלך עם זה עוד צעד קדימה וננסה לדמיין מה יקרה כאשר תגיע המשטרה לאותה גינה ציבורית שבה צורך אדם פורנו לשם עינוג עצמי, בין הנדנדות למגלשה. אם ייעצר אותו אדם, יוזהר ויורחק – סביר להניח שהגינה תהמה מילדים והוריהם גם למחרת היום.
לעומת זאת, אם המשטרה לא תפעל ואף לא ההורים האחרים, כך שאותו סוטה ימשיך להגיע עם הפורנו שלו לגינה מדי יום, בסופו של דבר תתרוקן הגינה ותינטש.
וכאן אנחנו חוזרים לכדורגל שלנו: במקום שאליו אי אפשר להביא ילדים, בגלל הפחד לחשוף אותם למסרים אלימים מדי, בסוף גם לא ישחקו כדורגל. חד וחלק. הכדורגל האנגלי המפואר (למשל) עמד לגווע, ממש כך, בעקבות שורה של אסונות משולבים בתקריות אלימות.
מה להגיד לילדים
עד מתי? עכברי הארכיונים יציינו את אסון הילסבורו וועדת טיילור שקמה בעקבותיו, אבל האמת היא שעם כל הכבוד למסקנות הוועדה, את היישום בשטח הכתיבו מי משנהלים את הכדורגל, שהבינו שחלף העידן שבו הגבר קשה היום הוא המלך של סוף השבוע, משאיר בבית את המיסיס ואת הילדים והולך לשתות הפאב ואחר כך לכדורגל.
אם החוויה לא תהפוך לחוויה כל-משפחתית, הכדורגל יפסיד בסופו של דבר לקניונים, ללונה פארקים, לאולמות הקולנוע ולשאר הבילויים האחרים שמוצעים למשפחה ממעמד הביניים בסופי שבוע, בעידן שבו את מרב ההחלטות על הפנאי המשפחתי מקבלת (במשפחה ממוצעת) האם.
חבר של קולגה פנה אליו בשאלה, מה להגיד לבנו הצעיר ששאל אותו למה מאיימים בעונש על אוהדי מכבי חיפה וקבוצתם. הוא יכול כמובן להסביר לו על הדקויות המשפטיות שמבדילות בין גאנג-באנג בהסכמה (נניח) לבין אונס קבוצתי. מצד שני, רוב ההורים שאני מכיר יעדיפו לקחת את הילד, בשבת הבאה, לקולנוע במקום לסמי עופר.
רוצה לומר, אוהדי מכבי חיפה שהניפו את השלט המחליא, פגעו לא רק בקבוצתם אלא בכל הענף שמנסה לקהלו כמה שיותר משפחות. זה לא צורך שיווקי גרידא אלא צורך הישרדותי של ממש.
לא בכדי פתחתי את הטור הזה בציטוט של קללה מפי. מגרש הכדורגל ממוציא מאתנו אמוציות ששום חוויה אחרת לא יכולה להוציא. זה סוד קסמו – שום סרט, גם אם יזכה בעשרה פסלוני אוסקר, לא יצליח לרגש אותנו כמו שער ניצחון בתוספת הזמן של הדרבי, חד וחלק.
רוצה לומר, זה בסדר לצעוק, לצרוח, להתלהב או לקלל. היכן עובר הגבול? אצלי הוא עובר במקום שבו במקום לצעוק על שחקן יריב שמתחזה לפצוע: "קום, קום יא בן-זונה!" מוסיפים לסופרלטיב האחרון: "אינשאללה ערבי יאנוס את אשתך". קללה שמקפלת בתוכה גם גזענות וגם מיזוגניה. כי אמוציונליות היא חרב פיפיות – עד גבול מסוים היא המרענן הרשמי של המשחק, מעבר לכך היא הופכת לדוחה ומסוכנת.
כלומר, אין לי בעיה שהילד שלי ישמע קצת קללות, בכל זאת הלכנו לכדורגל לא לבלט על הקרח, אבל יש קללות שגורמות לך לחייך ויש כאלה שגורמות לך בחילה.
הילדה של כולנו
אגב, אותו הורה שאל, כמנהג הימים האלה את ה-GPT מה להסביר לילד במענה לאותה שאלת תם. התשובה אמרה משהו על כך שצריך להגיד לו שיש דברים שילדים בגילו עוד לא מבינים. אני לא רוצה להלין על חכמת ה-AI, אלא רק לציין שבמקום שבו צריך לשאול שאלות שכאלה, מוטב שלא להיות כלל.
בחזרה לנקודה שאי אפשר להתעלם ממנה, סמיכות הנפת השלט לעדות הפומבית האמיצה של מי שהפכה, בעל כורחה, להיות האוהדת הכי מפורסמת של הפועל חיפה, רומי גונן, שגם אם לא הייתה המטרה המוצהרת של מי שאייר והניף, הפכה ליעד משתמע, אסוציאטיבי (עובדה שאביה פרסם גינוי מיוחד).
ניתן לרגע הנחת-ניתוק למי שהגה את השלט. נאמין לו, גם אם רק לצורך הדיון, שלא ידע מכלום (ונניח לרגע שאין לו אמא, אחות, אישה, חברה או ילדה). פרישה של שלט שכזה ביציע עוברת בכל כך הרבה תחנות – מעשרות האנשים שמבצעים את העבודה ועד למאות שאוחזים בו ביציע, עד שאי אפשר שלא להניח שלא היה בהם ולו אחד שלא חשב על רפרנס משתמע שכזה.
ומכאן אפשר לגלגל את החרפה הלאה: למשטרה שמגלה רגישות יתר לטי-שירטים נגדה, אבל לא לשלט פריסה שכזה, לשופט המשחק שהיה חייב להבחין בשלט ולהתייחס אליו כנהמות "הו, הו" לעבר שחקן ממוצא אפריקני – וכך עד ליעקב שחר שהיה יכול לצאת ענק אם היה דורש בעצמו את הפסקת המשחק, על כל המשתמע מכך.
אז אחד לא ראה, אחד לא שמע, אחד לא הבחין – הווא שהבחין לא בדיוק הבין, והנה בבת אחת הפסידה מכבי חיפה, שלא לומר הכדורגל הישראלי, עוד אלפי משפחות שהיו עשויות לשקול משחק כדורגל כבילוי משפחתי לגיטימי.
זיכרונות מיציע המשפחות
פעם, בשנים שבהן החזקתי בשותפות לכרטיס מנוי באולד-טראפורד, המרתי את המקום שלי ביציע הצפוני ליציע הדרומי, לחלק שמיועד למשפחות. לא הרחק מאתנו ישב בחור שכנראה שתה בירה אחת יותר מדי בפאב ולא הפסיק לקלל בקול. הוא לא היכה אף אחד (ממילא היציע אכלס רק את אוהדי מנצ'סטר יונייטד) לא השתולל, אבל לא הפסיק לנבל את פיו בקולי קולות.
ניגש אליו סדרן והעיר לו – וההוא חזר לסורו. ניגש אליו סדרן אחר והעיר לו, הפעם בליווי איום שיורחק אם ימשיך. מאחר שגם האזהרה השנייה לא פעלה את פעולתה, בפעם הבאה כבר חזרו ארבעה מאבטחים והרחיקו אותו מהיציע.
אגב, באותו אצטדיון ממש באגף המערבי שלו, הסטרטפורד-אנד, שבו יושבים האוהדים ה"פעילים" יותר, אפשר לשמוע קללות מהולות באדי אלכוהול. רוצה לומר – הוא לא הורחק רק בגלל התוכן אלא גם בגלל שבחר ביציע הלא נכון כדי להפיק מרגליות.
גם בישראל ראוי שתהיה הפרדה שכזאת, שיהיו יציעי משפחות – ואולי כדאי להתחיל אפילו קודם: שכל אחד ישב במקום שמסומן על הכרטיס שלו, בין אם מדובר במנוי (שכיח יותר) ובין אם מדובר על כרטיס של מבקר מזדמן.
ממש כמו באנגליה, יש לזה גם מחיר. מי שזוכר את הליגה האנגלית של לפני עידן הפרמיירליג, זוכר אווירה מחשמלת עם יציעי עמידה בריח של בירה ושתן, עם שירה נלהבת הרבה יותר. היום, כשברוב היציעים אסור אפילו לעמוד ושמחירי הכרטיסים גרמו לכך שעל כל מקום שאיבד אוהד ממעמד הפועלים ביציע, מתחרים שני תיירים מיפן, האווירה השתנתה מאוד.
האווירה השתנתה, אבל הכדורגל לא רק ששרד, אלא אף שגשג. הוא נשאר ספורט של גברים שמבלים בפאב לפני המשחק (רוב הקהל, אפילו באנגליה, מורכב מהם), אבל הוא לא מאיים על נשים וילדים שבאים ליהנות מהחוויה ששום ערוץ אחר של בידור לא יוכל לספק. בלי זה, אין לכדורגל זכות קיום.
מה דעתך על הכתבה?