יש לא מעט קווי דמיון (מטאפוריים כמובן) בין הפועל ת"א למנצ'סטר יונייטד, עד כדי כך שיש אוהדים של הפועל ת"א שאוהדים גם את מנצ'סטר יונייטד, ברמה כזו שאת הפועל ת"א הם מכנים "השדים האדומים", כמו השדים של מנצ'סטר. אפילו כתבו על זה שיר ושרו אותו טובי הזמרים אוהדי הפועל. לשני המועדונים היו שני מאמנים אגדים, באסבי ופרגי משם, דוביד וקשטן מאידך; שני המועדונים היו שנים רבות על הפנים ורק לאחרונה התחילו להנביט הצלחות מקומיות, עוד לא ברמת תארים. יונייטד ניצחה השבוע אצל ארסנל, כמה ימים אחרי שניצחה בדרבי את סיטי. הפועל ניצחה לפני כמה ימים את הפועל ב"ש, אתמול היא ניצחה בדרבי את מכבי.
אבל ליונייטד היה את גמר ליגת האלופות ההוא בקאמפ נואו, עם המהפך בזמן הפציעות על באיירן מינכן. 1-2 בלתי נשכח של השדים האדומים על הגרמנים.
להפועל לא היה.
עד אתמול.
זה אפילו יותר דומה מסתם מזכיר. כי יונייטד לא זכתה בגביע אירופה לאלופות 31 שנה בין שתי הזכיות הראשונות שלה, היא הייתה לפרקים אפילו קבוצה שולית שדניס לאו שלה הוריד לליגה השנייה, וכדי לזכות בגביע האלופות היא הייתה צריכה לזכות באליפות אבל בין 1967 ל-1993 לא הייתה לה אף אחת כזו. ואז, נגד כל כיוון התנועה אליו צעדה, היא ביצעה מהפך תוך שתי דקות ולקחה את הגביע עם האוזניים הגדולות.
והפועל כבר 12 שנה, 4,293 יום לא ניצחה דרבי. 29 דרבים. רצף מטורף שלא זכור כמוהו. והיא הלכה להפסיד עוד דרבי. לא רק שלא לנצח – להפסיד. ופתאום בא השער של עומרי אלטמן בדקה השנייה של זמן הפציעות, והיו פרצופים מאושרים בשער 5 שצולמו, שאני זוכר אותם כבר שנים במצב צבירה של פרצוף נפט. תיקו אמש בבלומפילד והם היו הולכים היום לעבודה או לבית ספר כאילו הם ניצחו. מישהו ניסה להזכיר את שערי הניצחון של נמרוד דרייפוס ופאביו ג'וניור בדרבים נשכחים, עוד מהתקופה שמיטש גולדהאר התרכז ספורטיבית רק בטניס, אבל אוהדי הפועל המציאו את תורת המנחוס. לא צועקים "יש" עד שהכדור נמצא ברשת, או במקרה הספציפי הקוסמי הזה, עד שה-VAR לוחש באוזנייה לדוד פוקסמן לסמן שער.
ופתאום, ממצב של הנצחה היסטורית של מפח נפש, הפועל ת"א ניצחה דרבי, בדקות 92 ו-94 עם שער ניצחון שהושג בזכות שבירת נבדל מיקרוסקופית של דור פרץ, זה שכמעט שלח אותם הביתה אתמול עם עוד הפסד.
יש למכבי ת"א 25 אליפויות, אבל כמה רגעים כאלה יש לה?
יש לה.
הרגע שערן זהבי הפך לבדו פיגור לניצחון בדקות האחרונות של הדרבי ב-2014, השנה האחרונה עד 2026 שהפועל ת"א ניצחה דרבי.
ואם מישהו חיכה חצי שנה להודעת הפרישה הרשמית שלו, הוא היה צריך לחכות עוד כמה שבועות לסיום העידן של ערן זהבי. זה שנתן להפועל ת"א את הרגע האחרון – עד אתמול – באמת ברגע האחרון, את השמחה האחרונה המזוקקת שלה בטדי ב-2010; זה שנתן למכבי ת"א 12 שנות שלטון מוחלט בדרבים; זה שניצח למכבי דרבי בדרך שבה ניצחה הפועל דרבי אתמול.
תם עידן.
ובאמת שאין מה לכתוב על הדרבי הזה חוץ מרגעי התוספת שלו. הרכבים מטולאים של שתי הקבוצות. מאז שגבי לסרי וגיל פרידמן נכנסו מחליפים באיזה דרבי באמצע שנות ה-70 – וכולם שאלו "מי אלה" – ומאז שאלון נתן בן ה-16 וחצי נגח בין הידיים של אריה בז'רנו בדרבי שגם אותו הפועל הפכה ואף אחד לא ידע מאיפה הילד, לא היו להפועל ומכבי כל כך הרבה שחקנים בהרכב שלא חלמו לשחק בדרבי, בטח כזה שהסתיים כמו שהסתיים.
הפועל הייתה זוועה. מחאמיד שאיבד את הכדור בשער של מכבי הוחלף בדניאל דאפה שקיבל קרדיט אינסופי מאז השער האחרון שלו, אי שם במחזור הרביעי. בלי סתיו טוריאל, עם עומרי אלטמן שעולה מהספסל בדקה ה-85, איך היא הייתה יכולה לחפש ניצחון ראשון מאז 2014, ועוד כזה?
אז זהו, נתעכב על אלטמן. כי מדובר פה בשחקן שנוי במחלוקת בשער 5. הוא נולד בהפועל, עבר למכבי, חתם במכבי, לא החזיק שם יותר מעונה – ועוד עונה טובה שלו – וכמו הרבה שחקני בית, הושאל והתחיל לנדוד ודי מהר חתם בהפועל, והלך וחזר, וירד ליגה, ולא רצה לשחק בליגה השנייה והיה פצוע ברגעים קריטיים ונראה היה שהתחמק, ולא השתתף במאמץ. ועם העבר הצהוב, תארו לעצמכם מה היה לפרקים מעמדו: שמעון גרשון פינת גילי ורמוט.
השנה הוא מיעט לשחק, למעשה לא היה בתוכניות, בטח עם השכר שלו. ואז הוא ניצח בכדור חופשי מטורף את בית"ר ירושלים. ואתמול, עומרי אלטמן חתום – בלאנקו – על המהפך הכי גדול של הפועל בדרבי, אולי בעצם על הניצחון הכי גדול שלה בהיסטוריה של הדרבים. שער נגיחה א-לה זהבי בבאזל ועוד הוצאה אחורה שממנה צמח שער הניצחון.
הרגע הזה, שבו עומרי אלטמן, עוד מעט בן 32, שבע קרבות, צלקות והכפשות, עומד ביציע ומנצח על המקהלה האדומה, הוא רגע שלא בטוח שאפשר היה לתסרט אותו.
וזה תחת ניהולו המקצועי של אליניב ברדה, מאויביו הידועים של שער 11 ומקורביו. לנצח דרבי ככה, עם הרכב כזה, בלי כלים התקפיים, עם מחליף בפרופיל גבוה שנכנס בדקה ה-85 כי הוא לא מספיק בשביל חילוף מוקדם יותר? אין ספק, זו לא הייתה רק הברקה מקצועית, זה היה הרבה מאבק הקסם שמלווה את הקריירה של ברדה.
אחרי הכל, אם מוסיפים להפועל ת"א את שתי הנקודות שלקח ממנה דרבי האבוקות הקודם, יש לה יותר נקודות ממכבי.
וזו בדיוק הסיבה שגולדהאר צריך כבר מאתמול בצהריים (שעון טורונטו) לחפש מחליף דובר אנגלית – סביר שלא ימנה את יוסי אבוקסיס – שיושב משועמם בבית אירופי כלשהו ומגרף כל בוקר שלג ממפתן דלתו, אחרי ששלח את ז'ארקו לאזטיץ' לבאצ'קה טופולה עוד לפני שמכבי ת"א הגיעה לשם השבוע לארח את בולוניה.
זה כבר לא פרס לפנאטיקס או לאלה ששיגרו פצצות תאורה לביתו, זה פרס למכבי ת"א. לאזטיץ' לא קידם את מכבי ת"א לשום מקום ואת האליפות שהשיג בעונה שעברה היא השיגה למרות לאזטיץ' שהתעקש עד לפלייאוף להפוך את ערן זהבי לשחקן של חילוף חמישי.
מכבי ת"א קבוצה אפורה, קבוצה כבויה, קבוצה שאיבדה את אמון השחקנים במאמן, שאיבדה את אמון הקהל בה, קבוצה שאיבדה את השליטה שלה בעיר – שזה לפעמים עבור האוהדים הדבר הכי חשוב, הזהות שלהם.
בעונה הזו ספגה מכבי של המאמן הסרבי שישייה – הכי הרבה בהיסטוריה שלה – בבלומפילד מבית"ר ירושלים, 4-1 בשבוע שעבר ממכבי חיפה הכי חלשה בעשור האחרון ואתמול איבדה יתרון בזמן פציעות והפסידה דרבי לראשונה מזה 12 שנה. וזה בעונה שבה היא אחרונה בליגה האירופית ואחרי שנתיים שהיא עפה בסיבוב הראשון שלה במוקדמות ליגת האלופות. כנראה שכל זה היה צריך לקרות כדי שהבעלים של מכבי ת"א ישתכנע כי יש כשל בפס הייצור של הבשורות הטובות שהוא מקבל מתל אביב.
מה דעתך על הכתבה?