הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-41 התארח דני בונדר, כדורגלן הפועל ת"א ונבחרת ישראל לשעבר, היום מאמן נבחרת ישראל עד גיל 15. בונדר מספר על הקליטה בקיבוץ גזית, על התקופה בפנימיית הבית האדום של הפועל ת"א, ועל העלייה לבוגרים לצידם של ערן זהבי וביברס נאתכו, כמו גם המשחק לצידו של וינסנט אניימה ("אחד משלושת השוערים הטובים בעולם באותה תקופה").
צפו בפרק ה-41 של "מחצית בשכונה"
בונדר חושף את סדרת הפציעות והאשפוזים שעבר בפרק זמן של שנה וחצי שגרמה לו כמעט להישבר, הקאמבק, הזכייה בדאבל ("נסענו לירושלים ללא שום ציפיה, למשחק שצריך לסמן עליו וי, לקח לנו כמה ימים לקלוט"). בונדר מספר על היציאה לשחק ברוסיה ועל ההבנה שם כי הוא סיים את הקריירה כמקצועני כי הפסיק לחיות כמקצועני ועל הפרישה בגיל 27. וגם: מדוע לא אימן עדיין בוגרים למרות שהוא מאמן כבר 11 שנה ואוחז בתעודת פרו.
על העלייה מברית המועצות והזהות שנבנתה בישראל: "עליתי בגיל מאוד צעיר, לקראת גיל שלוש. אני לא זוכר כלום מברית המועצות – לא את המטוס, לא את העלייה, לא את התהליך. זה חלק מהסיפור שלי, אבל לא משהו שאני חי ביום-יום. גדלתי כישראלי לכל דבר. הקיבוץ, הסביבה, בית הספר – הכל עיצב אותי פה. הזהות שלי נבנתה כאן מגיל מאוד צעיר".
על הילדות בקיבוץ גזית והמפגש הראשון עם הכדורגל: "אין הרבה כדורגלנים קיבוצניקים, וזה לא מקרי. זו קהילה סגורה, בדרך כלל בלי מגרשים ובלי קבוצות. המזל שלי היה שבקיבוץ גזית היה מגרש כדורגל אמיתי, וגם קבוצה בליגה ג'. היה לנו מאמן ארגנטינאי, רובן קליינר, שעבד איתנו בצורה מקצועית. זה לא היה ‘חוג להעביר זמן'. זה היה רציני, וזה מה שגרם לי להתאהב בכדורגל ולהבין שזה הכיוון שלי".
על היציאה הראשונה מהקיבוץ והתחנות הראשונות בקריירה: "כשהחוג בקיבוץ נגמר, חיפשנו איך להמשיך. כפר כמא היה המקום הכי קרוב, אז עברתי לשם ושיחקתי שנתיים. משם המשכתי להכוח אפק, קבוצת בת של הכוח רמת גן. זו הייתה התקדמות הדרגתית, בלי קיצורי דרך, אבל עם תחושה ברורה שאני מתקדם למקום שאני רוצה להגיע אליו".
על ההגעה להפועל תל אביב ו"הבית האדום": "בכיתה י' עברתי להפועל תל אביב ולבית האדום. זו פנימייה – אתה לומד שם, גר שם, אוכל שם וחי כדורגל. היינו שם ביברס נאתכו, גל שיש, רמי דואני, ובהמשך גם ערן זהבי לתקופה. זה מקום שבונה אותך. אתה לא רק שחקן, אתה בן אדם בתוך מערכת תובענית".
על ערן זהבי כנער, הרבה לפני הפריצה הגדולה: "יש דיבור שהוא התפוצץ מאוחר, אבל אני זוכר אותו כנער שעושה דברים מטורפים באימונים. אחד על אחד, ביטחון, דריבלים, בין הרגליים. תמיד היה שחקן איכותי. היו לו חיכוכים והוא הלך בדרך שלו, אבל מקצוענות? מאה אחוז. זה לא הפתיע אותי לאן הוא הגיע".
על העלייה לבוגרים והיחס לשחקני הבית: "הפועל תל אביב אז כן נתנה הזדמנות לצעירים. שמעון ציטרון היה דמות קריטית בשבילנו. הוא עטף אותנו, דאג לנו, שאל לשלומנו. היום זה אולי נשמע ברור מאליו, אז זה לא היה. שחקן צעיר צריך מישהו בתוך המערכת שיגיד לו ‘אנחנו איתך'".
על התקופה עם גיא לוזון והקבוצה הלא מאוזנת: "זו הייתה קבוצה מוזרה. הרבה צעירים, זרים שלא באמת תרמו, חוסר איזון. גיא אהב את מה שאני מביא למשחק ונתן לי יותר דקות, אבל כקבוצה משהו לא התחבר. זו הייתה תקופה של חיפוש זהות, עם חילופי משמרות".
על וינסנט אניימה – הדמות, הנוכחות והשוער: "אניימה זה משהו שקשה להסביר. לא רק במשחקים – באימונים. הוא היה קורא אותך. דברים שלא רואים היום. משחקים כמו אנדרלכט וחטאפה – הוא פשוט החזיק אותנו. בעיניי, בשיא שלו, הוא טופ שלושה שוערים בעולם. לא רק לפי הצלות, אלא לפי נוכחות ושליטה".
על תחילת רצף הפציעות – השבר בלסת: "זה קרה נגד כפר סבא. גליץ', ברך לפנים, שבר בלסת. דם מהאוזניים, אמבולנס, בית חולים. נועלים לך את הלסת עם גומיות לחודשיים. אוכל מרוסק. מנטלית זה קשה. אתה צעיר, בתחילת שנות ה-20, וצריך להתמודד עם משהו שלא דמיינת שיקרה לך".
על הקרע ברצועה הצולבת והמלחמה המנטלית: "צולבת זו פציעה מנטלית לפני הכל. ברגע שזה קורה אתה חושב שלא תלך יותר לעולם. לא איך חוזרים לשחק – איך חוזרים לרוץ. אתה מתקדם חודשיים ואז חוזר אחורה. דלקת, מתיחה, רגרסיה. זה שיקום של הראש לא פחות מהגוף".
על החזרה למגרש והדרמה האמיתית: "חזרתי לשחק, משחק ראשון מול נתניה, 90 דקות, הרגשתי מצוין. ואז בלילה חום, רעד, שיתוק. ערב חג. תל השומר. התברר שחיידק נכנס לדם בניתוח הצולבת. שבועיים אשפוז, ירדתי 15 קילו. אמרו לי ‘טוב שהגעת עכשיו'. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם הגוף איתך או נגדך".
על הזימון לנבחרת ישראל אחרי כל מה שעבר: "דווקא אחרי כל הפציעות, דווקא אחרי הלסת, הצולבת והחיידק – להגיע לנבחרת ישראל זה רגע חזק. זה סימן לעצמך שלא ויתרת. שאתה עדיין שם. שאתה עדיין רלוונטי. זה לא מובן מאליו להגיע לשם אחרי כל הדברים האלה".
על ההתמודדות והאופי שנבנה בבית: "אולי זה חינוך סובייטי, אולי משפחה חזקה, אבל לא התמסכנתי. נפצעת? משתקם. שוברים לסת? חוזרים. זה לא אומר שזה קל – זה אומר שאתה לא מוותר. אתה ממשיך קדימה, גם כשהדרך קשה".
על ההגעה של עומרי קנדה וההבדלים ביניהם: "עומרי קנדה הגיע בתקופה שלא הייתי כשיר, והוא שחקן שונה לגמרי ממני. הרבה יותר התקפי, הרבה יותר דינמי עם הכדור. אני הייתי יותר סולידי, יותר הגנתי, שיחקתי גם כבלם לפעמים. אלה שני סגנונות שונים, וזה טבעי שמאמן יבחר מה שמתאים לו. ברור שעובר לך בראש שאם אני לא נפצע, אולי הדברים נראים אחרת. אבל אין בי תסכול מזה. כדורגל זה תזמון. פציעה אחת משנה מסלול שלם. אתה לומד לקבל את זה כחלק מהמקצוע".
על התחרות בעמדה והעומק בסגל: "תמיד הייתה תחרות. אף פעם לא הייתי מסומן כמגן הראשון. תמיד דיברו על זר, על שחקן אחר. זה לא תסכל אותי – זה חישל אותי. ידעתי שאני צריך להילחם על המקום שלי כל יום מחדש".
על עונת הדאבל והקיזוז: "כולם מדברים על הקיזוז. זו הייתה שיטה ידועה מראש. אף אחד לא האמין שניקח אליפות. הגענו לטדי מול בית"ר ירושלים כדי לסמן וי, כבר חגגנו גביע ואז זכינו בדאבל. לקח לנו ימים להבין מה עשינו. זה כמו לבוא לקזינו בשביל קפה ולצאת עם מיליון דולר".
על תחושת השיא וההבנה בדיעבד של גודל הקבוצה: "אני באמת חושב שהקבוצה ההיא של הפועל תל אביב היא הכי גדולה שהייתה למועדון. לא רק בגלל הדאבל, אלא בגלל האיכות, העומק, האישיות של השחקנים והאינטנסיביות. שיחקנו כדורגל ברמה שלא ראו כאן הרבה שנים. היו משחקים שאתה יורד למחצית ואתה אומר לעצמך ‘זה מטורף מה שקורה פה'".
על המעבר החד מהשיא להתפרקות: "ואז, כמעט בבת אחת, הכל התחיל להתפרק. שחקנים רצו לצאת החוצה, אירופה נפתחה, כסף נכנס לתמונה, וה-DNA השתנה. זה לא קרה ביום אחד, אבל זה הרגיש מהיר מאוד. הקבוצה הגיעה לפיק, ואחרי פיק כזה – אם לא מצליחים לשמר אותו – מתחילה תנועה טבעית של פירוק. בדיעבד אתה מבין שזה היה תהליך, לא טעות אחת, אבל כמי שהיה שם בפנים, זה הרגיש כמו סיום של עידן".
על העזיבה, אירופה והמעבר לרוסיה: "ברוסיה, לצערי, קצת הפסקתי להיות מקצוען. התרבות שונה. בילויים אחרי משחקים, גם אחרי הפסד. אפילו אנשי צוות במועדון. אצלי מקצוענות תמיד הייתה מעל הכל – ושם הגבולות קצת טושטשו".
על ההלם מהכדורגל הרוסי: "ברוסיה ראיתי דברים שלא הכרתי. אתה מפסיד משחק, ויום אחרי זה אתה רואה את עוזר המאמן יושב במועדון עם נרגילה, כאילו כלום. זה לא משהו שיכולתי להכיל. אצלי מקצוענות הייתה מעל הכל. הפסדת – אתה הולך הביתה, חושב מה עשית לא נכון".
על נובגורוד, המרחקים והחיים שם: "זו עיר גדולה ומפותחת, רחוקה ממוסקבה. כל משחק חוץ זה טיסה, לפעמים עם ג'ט לג. מדינה ענקית. פיזית זה לא הפריע לי – מה שהקשה היה התרבות שמסביב".
על ההכרה והביקורת העצמית: "זו פעם ראשונה שאני אומר את זה בצורה כזאת: ההתנהלות שלי שם לא הייתה מספיק הדוקה. וההתנהלות זה הכל. אני אומר את זה היום לשחקנים צעירים – כישרון בלי התנהלות לא מחזיק קריירה".
על הפרישה בגיל 27: "זה שילוב של פציעות, סביבה והתנהלות. הקריירה פשוט מתפיידת. וצריך לדעת להגיד לעצמך את האמת".
על המעבר לאימון והבחירה לא למהר לבוגרים: "אני מאמין בעצמי מאוד, אבל מחפש מקום עם אנשים. לא רק כסף. אין לי לחץ. בנבחרות אני נהנה, לומד, משפיע. זו לא בריחה – זו בחירה".
על נבחרות ישראל והחשיפה המקצועית: "כשאתה בנבחרת אתה נחשף – סוכנים, מנהלים מקצועיים, מועדונים. רציתי שאנשים יכירו אותי, איך אני עובד, איך אני מתנהל, מה הסגנון שלי".
על הדור הצעיר ושנתון 2010: "יש היום כישרון גדול. שנתון 2010 בעיניי יוצא דופן. יש שם שחקנים שכבר משחקים עם גדולים מהם בארבע-חמש שנים. אבל כישרון לבד לא מספיק – צריך סבלנות, עבודה ואנשים נכונים".
על העתיד והדרך קדימה: "אני לא נותן לעצמי דדליין. אני אגיע לבוגרים בסוף. כרגע אני עושה מה שאני אוהב, נהנה מכל רגע, ומרגיש שכל הדרך שעברתי כשחקן – גם הקצרה וגם הכואבת – מכינה אותי להיות מאמן טוב יותר".
מה דעתך על הכתבה?