הפודקסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-42 התארח מישל דיין, אחד מסמליה הגדולים של הפועל ירושלים, כשחקן וכמאמן. דיין מספר על המשחק הראשון שלו, בו החליף את האגדה אלי בן רימוז', זה שגם הראה לו את הדרך החוצה מהפועל ירושלים שנים מאוחר יותר.
צפו בפרק ה-42 של "מחצית בשכונה"
דיין מדבר על החברות הגדולה עם שחקני בית"ר ירושלים כמו אלי אוחנה ואודי אשש, ולמרות זאת, על כך שלא היה משחק לעולם בבית"ר ירושלים. על כך שכבר סגר במכבי חיפה, ובסוף שיחק עונה בבני יהודה, בה פגש את אחד החברים הטובים מאותה תקופה, מלך השכונה אהוד בן טובים. הוא מספר באריכות על האימון המיותר שבו ספג כדור בעינו ואיבד בה את הראיה לנצח, הבדיחות השחורות שנוצרו סביב הפציעה, ועל ההתמודדות שלו היום עם קטרקט בעינו הבריאה. הוא מדבר בערגה על העונות תחת ניהולם של ויקטור יונה ויוסי סאסי, ועל כך שהיה מעדיף אותם על פני הקבוצה הנוכחית, שבעיניו היא לא בדיוק קבוצת אוהדים.
על משחק הבכורה והכניסה לנעליים של אלי בן רימוז': "מכבי נתניה. קטמון מלא. עשרת אלפים צופים. עודד מכנס – ומנגד אלי בן רימוז' הענק. במחצית הוא יוצא ב-1:1 ואני נכנס, ילד שמחליף את בן רימוז', תבין מה זה. זה רגע שאתה לא שוכח בחיים. לקח זמן עד שקיבלתי את ההזדמנות, אבל משם זה כבר היסטוריה. משם התחילה הקריירה שלי באמת. סוף שנות ה-70, כל ה-80, כמעט כל ה-90. 21 שנות קריירה, כמעט הכול בהפועל ירושלים. זה חיים שלמים".
על הכדורגל של ימק"א, הסגנון והזהות של הקבוצה: "קטמון נהרס ועברנו לימק"א. היום קשה להסביר מה זה היה. חורף ירושלמי, שלוליות, תלבושת לבנה ואתה יורד חום לגמרי. היו אומרים עליי פרימה בלרינה, כי הייתי פליימקר – ראיית משחק, כדורים ארוכים, נייחים. אבל זה מטעה. הייתי נכנס חזק, עושה גליצ'ים, מחלץ. בהתחלה הייתי מאוד צנום, אפילו קשרו לי את המכנסיים כמה פעמים במשחק הראשון. אבל על המגרש ידעתי להיות חזק. היו משחקים שכולם מרוחים בבוץ ואני עם שתי נקודות קטנות על התלבושת. זה היה הסגנון שלי – אלגנטיות בתוך כאוס".
על אלי בן רימוז' וההשפעה עליו: "אי אפשר להגדיר אותו. הוא היה שילוב של ג'ורג' בסט ויוהאן קרויף. תנועות גוף, קלאס, עצילות. כשהוא קיבל כדור – שלושה כבר בדרך אליו. הוא היה עוצר זמן. אתה משלם על כרטיס ויודע שאתה מקבל תמורה מלאה פלוס פלוס פלוס. אנשים באו לראות אותו. הוא היה אצילות על המגרש. לא רק שחקן גדול – דמות".
על ההגמוניה העירונית והיחסים עם שחקני בית"ר ירושלים: "באמצע שנות ה-80 ההגמוניה בעיר התחילה ללכת לבית"ר. זה קרה. אבל אני אף פעם לא הסתכלתי עליהם בקנאה. אלי אוחנה, אודי אשש – אלה חברים שלי עד היום. יש כאלה שלא אוהבים את זה, שרוצים להחליט בשבילך עם מי תהיה חבר. אבל ירושלים זה לא שחור ולבן. גדלנו יחד, גם אם שיחקנו משני צדי הכביש".
על תחושת הפרובינציה והמאבק להכרה מחוץ לירושלים: "המרחק מתל אביב הרגיש יותר מ-65 קילומטר. היינו צריכים להיות פי שניים טובים כדי לקבל חצי הזדמנות. גם לי היו עונות שהייתי צריך להיות בנבחרת. הייתי בכושר פנטסטי, ואז קרעתי מפשעה וזה נגמר. זה לא רק כדורגל – זה מיקום, זה תפיסה. להגיע לראות שחקן מירושלים לא היה מובן מאליו".
על הניהול תחת ההסתדרות והמציאות הכלכלית: "אנשים היום לא מבינים מה זה היה להיות מנוהל תחת ההסתדרות. משכורות לא מגיעות, חוסר ודאות. אתה שחקן ליגת על ומגיע הביתה כולך עם בוץ. לפעמים אין מים חמים במתקן. אבל אני אף פעם לא מלין. המקום הזה עיצב אותי. משכונת הקטמונים הוא לקח אותי ונתן לי במה. את הערכים, את האופי. אני תמיד אכיר תודה להפועל ירושלים".
על המעבר לבני יהודה והמרדף אחר אליפות: "בגיל 25 אתה מתחיל לחשוב על עתיד. בני יהודה שילמו להפועל ירושלים 65 אלף דולר לעשרה חודשים – סכום אסטרונומי אז. עשיתי עונה חלום, 14 בישולים, רכש העונה. 29 מחזורים לא הפסדנו. במחזור האחרון הפסדנו 5:2. היה שלב שדיברנו – אולי ניקח אליפות, אולי נמנע מבית"ר. אני איש הפועל ירושלים, ואני רץ לקווים ושואל מה קורה בימק"א. אתה רוצה להצליח, אבל יש לך בית. זו הייתה עונה מיוחדת מאוד".
על המעבר שכבר נסגר למכבי חיפה: "ישבתי ברחוב המסגר וסגרתי עם מכבי חיפה. הבנתי שזו הדרך שלי. ואז אמרו – אתה לא הולך. שמו לי בלוק. בגיל 25-26 שנתיים הסגר זה לגמור קריירה. לא הייתה בוררות כמו היום. אם לא משחררים אותך – אתה בבית. ביקשתי סכום גבוה כדי שיגידו לא, ופתאום קיבלתי תשובה חיובית בירושלים. נשארתי, הצבתי ערבויות, פרמיות, הכול מסודר. ועלינו מהליגה השנייה בצורה מטאורית. מהעונה הזו זומנתי גם לנבחרת".
על הפירוק של הפועל ירושלים וההלם האישי: "קראו לי לחדר בכיכר ציון. אמרו לי – זה הרבה כסף. הבנתי את המסר. אם לא רוצים אותי – תגידו ישר. אני לא ילד. הייתי קפטן, עברתי דבר או שניים. משם זה התגלגל. צפרירים, אשדוד, רמלה. באשדוד נהניתי, גם אם הצ'קים חזרו. היו 5,000 איש, הרגשת כדורגל. ברמלה פתאום עוברת חולדה בחדר הלבשה. אתה אומר לעצמך – לאן הגעתי. זה שוק".
על התקופה ברעננה והדברים שלא נאמרו בקול: "יש דברים שהשתיקה יפה להם. שמעתי על מענקים, על סכומים שחולקו. אני לא נכנס לזה. אבל לפעמים אתה שואל את עצמך אם כולם באמת היו שם מאותה סיבה. זה נשאר שם".
על החזרה לירושלים והפריחה בגיל מאוחר: "חזרתי להפועל ירושלים והתחלנו לזרוע דור צעיר. עלינו ליגה, עשינו עונות יפות. בגיל 36 וחצי הייתי בכושר פנטסטי – שערים, בישולים, קבוצה צעירה, מאמן שאני מעריך מאוד. הרגשתי שאני יכול לתת עוד שנתיים-שלוש. אהבתי את המקצוע. הייתי מקצוען. בניתי בבית ג'קוזי, סאונה, כל מה שיכולתי כדי לשמור על הגוף".
על הפציעה בעין ששינתה את חייו: "יוסי מזרחי אמר לי לנוח באימון ערב, תמיד היה נותן לי פעם בשבוע לנוח. אבל ירדתי לאימון בכל זאת, על דעת עצמי. רבע שעה, שטח קטן. הכדור פוגע במגן עצם, עולה טיפה, ואריק ששון מעיף אותו. אני עם עיניים פתוחות. הרגשתי כאילו ברז נפתח לי. אני סוגר את העין הבריאה ורואה שכמעט חשוך. אני בהדסה עין כרם, ניתוח חמש שעות. עצב הלך, הרשתית התרסקה. זו התקופה הכי מסויטת בחיים שלי. זה לא מולד – זה פתאום נלקח ממך בגיל 36 וחצי. בעין הזאת אני רואה כלום. חושך מוחלט".
על ההתמודדות המנטלית והחיים אחרי: "אם אני לא עושה מזה הומור שחור, אני לא שורד. אתה צריך לבנות את עצמך מחדש. להבין מי אתה עכשיו. זה לא רק לא לשחק – זה לאבד חלק ממך. אמרתי לעצמי שיש דברים יותר גרועים. אבל זה תהליך. הביטחון העצמי נפגע, ואתה צריך לקום מחדש".
על קרית שמונה וההחלטה לעזוב את הכדורגל: "עזבתי משפחה, גרתי בתל חי. הקרבתי הכול. ניצחנו את מכבי תל אביב בבלומפילד, את בית"ר. היינו מקום 7-8, שלוש נקודות מהמקום השלישי. שילבתי צעירים, ואז פוטרתי. כשנכנסתי לאוטו החלטתי – גמרתי עם כדורגל. באותה שנייה. קיבלתי הצעות מסכנין, מהרצליה, מהפועל רמת גן. אמרתי – תכבדו אותי. אני לא חוזר".
על תפקיד המאמן בהפועל ירושלים והכאוס הניהולי: "הייתי צריך לדאוג לדברים שמאמן לא אמור לדאוג להם – בתי מלון, מסביב. קיבלתי הזדמנות לאמן, ועשינו עונות יפות עם קהל. אבל היו דברים שלא קשורים לכדורגל. כשניהול לא יציב – זה מחלחל".
על הפילוג בירושלים והתחושות כלפי המצב כיום: "בהתחלה האמנתי שזה יהיה משהו אותנטי, אפילו רכשתי מניות. אבל ראיתי את הקרע. אנשים שישבו יחד פתאום משני צדדים. חזרתי ממשחק עם טראומה. יש דברים שאני מעריך – ניהול, נוער. אבל ירושלים צריכה קפיצת מדרגה. צריכה קבוצה תחרותית באמת, לחבר קהל, שאיפות. אי אפשר להחזיק רק במודל".
דיין סיכם: "הפועל ירושלים הייתה החיים שלי. המקום הזה עיצב אותי. משכונת הקטמונים הוא לקח אותי ונתן לי במה. גם בלי מים חמים ובלי משכורות – אני יודע מה קיבלתי ממנו. את הערכים, את היכולת לקום. הכדור בעין שינה אותי לנצח – אבל הוא לא שבר אותי. ואני חושב שזה ההבדל".
מה דעתך על הכתבה?