הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-44 התארח רמי דואני, בלם הפועל ת"א בשנותיה הגדולות ואחד הפספוסים הגדולים בקרב שחקני הגנה בישראל. רמי, חוזר להבטחה הגדולה בגיל הנוער, להשוואה בין מאור בוזגלו לערן זהבי ששיחקו איתו, להערצה הגדולה ליוסי אבוקסיס ולאכזבה ממנו, ולקשיים שחווה, ושהביאו בסופו של דבר לפרישתו בגיל 25.
צפו בפרק ה-44 של "מחצית בשכונה"
דואני נזכר בתחילת הדרך אצל יצחק שום ואחר כך גיא לוזון, טוען כי הבלם הארגנטינאי חוויאר פאהס היה הופך לבלם הזר הגדול ביותר שדרך בישראל לו היה נשאר, נזכר בימים שבהם התחרה ביוסי ביטון על מקום בהרכב, וחלק חדר הלבשה עם ליאור אסולין ז"ל וראובן עובד, על כל בעיותיהם. דואני יודע לספר את הקשיים שחווה בעידן אלי גוטמן וגם את העצה שקיבל ממנו ושהוא מצטער שלא לקח. וגם: הנבחרת הצעירה, גיא לוי, משחקי הקלפים והקזינו, הניתוח שהסתבך והעובדה שהסכים לשחק בליגת העל בהפועל פ"ת ללא תמורה, רק כדי לשחק.
על ההגעה להפועל תל אביב מחדרה כבר בנערים: "אני מחדרה, הגעתי להפועל תל אביב בגיל נערים ג'. היה טורניר בחדרה עם הפועל חדרה, מכבי חדרה, הפועל תל אביב והפועל חיפה. אחרי הטורניר פנו למאמן שלי יוסי סופר ושאלו מי זה הבחור הזה. אמרו לו: ‘רמי דואני, בלם'. הזמינו אותי למבחנים, אחרי שני אימונים התקבלתי ועברתי לבית האדום במוסינזון".
על השנה הראשונה והחיים כילד בפנימייה: "בשנה הראשונה זה היה בית מאוד אינטנסיבי, עם שמות וחוויות. מסאי דגו, עדי סבג, דני בונדר, ביברס נאתכו, וערן זהבי – איתו הייתי באותו חדר. באמצע השנה השנייה עזבתי וחזרתי לחדרה, והתחלתי לבוא ברכבות – כל אימון חדרה-תל אביב וחזרה".
על הקריירה בנבחרות הצעירות והמנהיגות מגיל צעיר: "אני שחקן נבחרות מנערים ג' – הייתי קפטן כל הנבחרות. מנערים ג' אצל ויקי פרץ ז"ל, ובהמשך קפטן בכל הנבחרות".
על הדור ההוא במחלקת הנוער: "בנערים ג' שיחקנו עם מאור בוזגלו וערן זהבי. מאור, מהיום הראשון, הייתה לו את התווית של הכוכב הגדול – הוא היה שחקן כדורגל. ערן היה שחקן טוב, אבל להגיע לאן שהוא הגיע? אני חושב שלפני שהוא הלך לישון גם הוא לא ציפה. אם היו עושים כוחות – הייתי בוחר את מאור ראשון, אבל ערן היה אתגר: חזק, מהיר, היה לו הכול".
על החיבור להפועל והזהות שלו עד היום: "אני סוג של ‘הפועל תל אביב האמיתי' – בחור שעבד קשה, בא מלמטה, עברתי את כל המחלקות בצורה מאוד מכובדת. לא סומנתי כמו ביברס לצורך העניין, אבל באתי מעבודה קשה. אני עדיין מגיע למשחקים… אני הפועל מגיל צעיר, כל הבית, כל המשפחה".
על הקיץ שבו כמעט לא עלה לבוגרים – ואיך בכל זאת זה הסתדר: "בקיץ 2006 שמוליק חנין זימן אותי לשיחה בקניון איילון. באתי עם בת הזוג שלי, היום אשתי. הייתי בטוח שמעלים אותי לבוגרים, ואז הוא אומר לי: ‘רמי, אתה לא עולה'. שאלתי: ‘מה זאת אומרת? זכיתי שחקן מצטיין בנוער'. הוא אמר לי: ‘יצחק שום לא רוצה אותך'. ואז בסוף מאי, בערב חג שבועות, מאיר אורנשטיין מתקשר אליי ושואל: ‘מה החלום שלך?' אמרתי לו: ‘להיות בבוגרים של הפועל תל אביב'. והוא אמר: ‘טוב, אתה עולה לבוגרים'. ככה עליתי".
על המשחק מול גלזגו ריינג'רס באיברוקס: "לא קל לשחק באיברוקס מול 60 אלף, ומזג האוויר היה קטסטרופה. הם עשו 0:1 מהר ו-0:2, ואנחנו היינו אאוט לגמרי. ירדנו לחדר ההלבשה שפופים ולא מדברים. אני ירדתי יחסית אחרון ופשוט הרמתי אותם: ‘חבר'ה, תאמינו. 2:1 ואנחנו במשחק. הם לא כאלה בשמיים'. לא היה מקובל אז שבחור בן 19, עונה ראשונה בבוגרים, משחק שלישי שלו באירופה – בא וצועק על שמות עם עשרות הופעות בליגה ובנבחרת. חלק לקחו את זה כחוצפה".
על יוסי אבוקסיס והתחושה שהוא "נסגר" מולו: "מאוד מאוד ציפיתי ממנו שהוא יבוא ויעזור לי, שיהיה עוזר מאמן כמו שהוא היה להרבה אחרים. ובאיזשהו מקום נתקלתי בדלת סגורה. אולי זה התחיל מזה שצעקתי בגלזגו בחדר ההלבשה – אני לא יודע, אבל יכול להיות שזה חלק מזה".
על ההזדמנות בהרכב, הפציעות סביבו ואיך הכוכבים הסתדרו: "שום לא התעניין בשמות – מי שטוב שיחק. טל חן נפצע, הביאו את יוסי ביטון שגם נפצע. ואז הוא אמר: ‘תביאו את הגבוה'. המשחק הראשון שלי מול הפועל רמת גן נגמר 3:4, וברדה נתן רביעייה. משם זה התחיל".
על הדרבי, השער שלו והשקט המפורסם לשער 11: "בכדור חוזר מקרן שדני בונדר מחזיר, אני בועט מול שער 11 ורץ ועושה להם את השקט המפורסם. מי שלא נתן גול בדרבי ולא גדל בהפועל – לא מבין מהי שמחה".
על החולצה 'הזונה ה-12' (פרפרזה על ארגון 'השחקן ה-12' של מכבי ת"א) אותה לבש עם שחקנים נוספים בחגיגות הזכייה בגביע ב-2007: "לבשתי את החולצה הזאת כי רציתי. היו שחקנים שהתבאסו. גם קיבלנו בראש אחרי זה – ‘איך אתם עושים את זה', צעקות וכל מיני. אבל מבחינתי זה היה כמו ללבוש חולצה של ‘חולדאי'… אני פשוט באתי מהפועל".
על הצעה מבית"ר ירושלים ולמה מבחינתו זה היה קו אדום: "אני אגלה לך היום סוד: אחרי שנה שעברנו עם שום וניר לוין, קיבלתי טלפון משומי כשהוא עבר לבית"ר ירושלים: ‘אתה רוצה לבוא לבית"ר?' אמרתי: ‘שומי, איך אני אעשה את זה?' סירבתי בנימוס, זה לא יצא אף פעם לפרסום. אני לא חושב שהייתי עובר למכבי תל אביב – אין סיכוי. גם כשדיברו על בית"ר עם גאידמק וסכומים… מבחינתי זה היה קו אדום".
על החיים הלא ספורטיביים והטעות הגדולה של תחילת קריירת הבוגרים: "חיים ספורטיביים זה לא היה הצד החזק שלי. עד שהגעתי לבוגרים, בנוער – היית צריך לעשות ספר עליי איך להיות ספורטאי. ואז כשהגעתי לבוגרים משהו פרץ: המון פיתויים. הטעות אולי הכי גדולה שלי הייתה שבעונה הראשונה שיחקתי המון וחייתי לא ספורטיבי – וחשבתי שזה הדרך".
על פרשת הקלפים בנבחרת הצעירה ומה באמת היה שם: "זה היה במלון לפני ההתכנסות, לפני המשחקים. כן, שיחקתי קלפים. לא הרבה כסף – זניח. באותו יום בחדר היו כמעט כל הנבחרת, גם כאלה ששיחקו וגם כאלה שלא. זה היה כדי להעביר את הזמן. מישהו שילם על זה – הוא נשרף גם על ידי מאמן הנבחרת וגם על ידי השחקנים, ולדעתי שרף לעצמו את הקריירה".
על הכניסה לנבחרת הצעירה והחוויה מול בלגיה: "אני מאוד נהניתי מגיא לוי. הוא נתן לי לפרוח. להיכנס אז לנבחרת הצעירה עם שמות כאלה – זה היה דבר ענק. מול בלגיה ביורו הפסדנו 1:0, היינו בטירוף לעשות נקודות. בדקה 85 עליתי למעלה ולא חזרתי, אמרתי ‘מה זה משנה 2:0?'… מה שזכור לי זה שמרואן פלאיני קילל אותנו, ולא היה VAR. אני ודקל קינן ‘דאגנו לו' יפה – דרכנו עליו קצת והוא קיבל כמה כניסות מכובדות".
על הפועל של עונת 2007/8 עם גיא לוזון: "הבעיה הגדולה הייתה שלא היה מנהיג בחדר. יוסי לא היה, שביט לא היה, וואליד – גדול ככל שיהיה – לא מנהיג. יגאל מנהיג שקט. זו הייתה קבוצה שמחה, והזרים היו זרים לעצמם. היה תלכיד ישראלי מסוכן – זה היה או סקנדל או פסטיבל, לא יכול להיות משהו אחר. גם ראובן עובד היה מנודה וגם ליאור אסולין ז"ל היה מנודה, וכל הסיטואציה הזו יצרה חוסר יציבות".
על ראובן עובד ומה שראה מקרוב: "ראובן, הרבה לא ידעו מי הוא באמת. הוא יכול לבוא לאימון הכי חייכן, הכי שמח, לעשות דברים שאתה תופס את הראש. ואז אתה שומע על אוטו מוזר שמחכה בחוץ, על עזרה מפה, מקדמות, וקוראים לו כל שני וחמישי לחדר. פספוס – פשוט פספוס".
על פרשת הקזינו והעונשים: "זה סיפור שהתפוצץ. אני הייתי תקוע בין הפטיש לסדן – תכל'ס אני לא נכנסתי לקזינו י הייתי מתחת לגיל. הייתי בחוץ, מצטלם עם אוהדים, מגיעים לארץ ועשו ועדת משמעת. בזמנו המשכורות של הצעירים היו 10 אלף ברוטו… והיו קנסות".
על אלי גוטמן, העימות והמשבר האישי: "אחרי שבוע אימונים אלי העיף אותי מהאימון. הוא אמר לי שהסתכלתי עליו במבט מסוים. אמרתי לו: ‘קשה לי בסיטואציה'. הוא אמר לי 'חכה אני אקח אותך מעבר לכביש לבית חולים וולפסון תראה מה זה קשה שם'. התפרצתי עליו: ‘אתה לא יכול להגיד לי מה זה קשה בבית חולים – אני ילד שראה את אבא שלו מקבל דום לב לידו, ניתוחים, מחלות, כל הילדות שלי בבתי חולים'. משם הסיטואציה התגלגלה – הפכתי להיות בלם שלישי, לא הסתגלתי".
על גמר הגביע מול בית"ר והאכזבה שלא נכנס לפנדלים: "הייתי פנדליסט לא רע. אמרתי לו: ‘אלי תכניס אותי, יש פנדלים'. הוא לא הכניס אותי – ואתה זוכר איך זה נגמר".
על הרצון לעזוב, הסירוב, והסיפור בקריית אליעזר: "בתחילת העונה השנייה ביקשתי לעזוב. אמרתי: ‘אני חייב לשחק'. לפני מחנה האימונים לא רציתי לעלות למטוס. ואז היה הקטע בקריית אליעזר נגד סכנין – הוא אמר לי להיכנס בדקה 84, אמרתי לו ‘אני לא נכנס'. הוא השתולל. לקחו לי שוב את האוטו בוועדת משמעת. באימון הראשון בקבוצה החדשה הבנתי שעשיתי את הטעות של החיים שלי".
על כפר סבא בליגה הלאומית: "באנו חבורה גדולה, ואני חשבתי ‘אני עולה ליגה, חוזר לתודעה'. לא הבנתי שגם אם היינו צריכים לעלות – לא היינו עולים באמת. ואז אחרי 4-5 משחקים נפצעתי, והעונה הסתבכה לגמרי".
על הנידוי בהפועל תל אביב והתחושה שהוא "שקוף" בתוך המועדון: "אלי לא רצה שאני אתאמן. הייתי סוג של מנודה. מוציאים אותי מאספות מקצועיות, באימונים מסוימים אני לא מגיע, משחקים אני לא מגיע. אני עושה את האימונים, אבל ברגע שיש משחק קונטקט או משהו כזה – אני עם ילדים מהנוער ורץ מסביב. ככה חצי עונה".
על בעיות הכסף, הבוררות והעימות מול המערכת: "אנחנו הולכים לבוררות. רצו לסגור על סכומים, והכסף התעכב ולא הגיע. גם לא רצו לשלם לי את השיקום. עשיתי שיקום לבד. אבא שלי ניהל את זה, הוא אמר לי ‘אל תדבר'. בסוף דיברו על סכומים גדולים והכול התגלגל".
על קנזס סיטי, המבחנים ב-MLS ואיך זה התרסק: "נסעתי לקנזס סיטי למבחנים ב-MLS. הייתי שם שבועיים עם מושיקו מישאלוב. רציתי להישאר עד מרץ, אבל אמרו לי שהכול סגור. ואז ב-22 בדצמבר רועי גורדנה יורד לי לגליץ' וקורע לי את הרצועה. אין MLS ואין כלום".
על הניתוח הפרטי, התביעה והשיקום לבד: "לא הסכמתי לניתוח בבית חולים שהם רצו. עשיתי ניתוח פרטי ושילמתי עליו פרטי. לימים החזירו את הכסף אחרי התביעה. סיימתי את החוזה בהפועל, והם לא מוכנים לשלם לי את השיקום – אז שיקמתי את עצמי לבד".
על הניסיון לחזור דרך הפועל פתח תקוה: "התקשרתי לגילי לנדאו וביקשתי צ'אנס. אמרו לי: ‘כמה כסף אתה רוצה?' אמרתי: ‘אני לא רוצה כסף, אני רוצה צ'אנס'. שיחקתי ב-1,500 שקל בחודש, ואת ה-1,500 האלה תרמתי כל חודש. במשחק הראשון עשינו 2:2, הרגשתי טוב. ואז עליתי לגביע, והבנתי שקרעתי את אותה רצועה שוב".
על הרגע שבו הבין שזה נגמר: "ירדתי לחדר ההלבשה, נכנסתי למקלחת ובכיתי. הבנתי שבתוך תוכי זה נגמר. עשרה ימים אחרי זה הכסף הגיע מהפועל. שלושה-ארבעה ימים אחרי זה אבא שלי נפטר".
על הזיהום בדם, האשפוז הממושך והסוף בכדורגל: "אחרי הניתוח קיבלתי חיידק בדם. הברך מתנפחת ולא יורדת. פתחו את הברך עוד ארבע פעמים. הייתי 60-62 יום בבידוד, יצאתי מבית חולים פחות 40 קילו, כמעט 60 קילו, עם ברנולה מחוברת, שלושה חודשים אנטיביוטיקה לגוף. עד שהשתקמתי – הכדורגל נגמר. לקחתי את העסק של האופניים שלנו".
על התקופה הקשה תחת ג'ון גרגורי ומה בכל זאת נשאר מהכדורגל: "עדיף לשכוח. הייתה לי תקופה לא נחמדה בכלל. גרגורי רצה אותי באשדוד, הפועל רצו דמי השבחה, היה בלאגן. הדבר הטוב היחיד? החברות העמוקה עם תומר חמד – זו החברות היחידה שנשארה לי מהכדורגל".
על החזרה המאוחרת לשחק והפרישה הסופית: "בגיל 32 הייתה התערבות עם חבר, ירדתי 24 קילו, התאמנתי אישית וחזרתי לשחק בפרדס חנה. עשיתי עוד שנה וחצי והחלטתי שאין לי כוח יותר – וזהו. ברוך השם".
על מה עשה לא נכון והמסר לילדים שחולמים להיות מקצוענים: "המון. אם עושים ספר ‘100 הכי מפוספסים' – אני בעשירייה הראשונה. הכי לא נכון שעשיתי? שלא הייתי סבלני, שלא הקשבתי לאלי גוטמן כשהוא אמר ‘שב בשקט ותחכה'. לא הייתי מוכן לעצור רגע. וגם חייתי חיים לא נכונים. לא ישנתי בלילות, ביליתי, וזה פגע בי. הילד שלי בן 11 רוצה להיות שחקן כדורגל – ואני משריש בו את כל הדברים שאני לא עשיתי. מי שחולם להיות שחקן – צריך להקשיב למה שערן זהבי עשה, לא למה שרמי דואני עשה".
מה דעתך על הכתבה?